סיפור לשבת *
האיש המבוגר מהפיצריה הסתכל עלי ופניו נפולות. איש חביב הוא בעל הפיצריה, גם עבדתי אצלו בזמנו. הלכתי ודיברתי איתו. הוא סיפר כמה הזמנים קשים ואיך העבודה נעה בעצלתיים ולא מפרגנת. מאוד אהבתי את הפיצה שלו. אני מזמין רק אצלו האמת ופעם אפילו שקלתי לבקש ממנו את המתכון הסודי, כמו שיש לכל פיצריה שמכבדת את עצמה. ואף על פי שהוא חיבב אותי הוא אמר לי שאין מצב שהוא מגלה לי את המתכון הסודי אפילו אם אשבע בהורים שלי. בטח לא מאז המקרה ההוא. "איזה מקרה ?", הסתקרנתי. "ובכן", נשך שפה אחת והכין את עצמו לסיפור, "לפני הרבה שנים עבד אצלי איזה בחור, מאוד נחמד, הוא גם היה שליח וגם עושה את הפיצה, אבל בכל מה שקשור לרוטב הסודי - זו היתה עושה אישתי. היא היתה הולכת לצד וכשאף אחד לא היה רואה היא היתה יוצקת לתוך הדלי את רסק העגבניות והתבלינים, בדיוק באותו הסדר ובאותה הכמות. והיו באים אלינו קליינטים בהמונים. היו ימים שבשעה 9 בערב כבר היינו גומרים את כל הפיצות והיינו עושים נאגלה נוספת. היו ימים", אמר לי ושחרר לי חיוך מריר. "עד שעשינו את הטעות". הוא לא חיכה שאשאל אותו והמשיך: "יום אחד בא לנו השליח הנחמד הזה וביקש שנלמד אותו את המתכון הסודי. הוא באמת היה נחמד. עבד המון זמן. הוא היה כמו בן בית. לא חשבנו שהוא יכול לעשות עם זה משהו. אז גילינו לו. היו אמנם היסוסים אבל היי, בן בית או לא בן בית. וכמה ימים אחרי שגילינו לו הוא התחיל לזייף בעבודה, הוא כבר לא היה אותו שליח נחמד, אבל חשבנו שמשהו עובר עליו, עד ליום שהוא הודיע שהוא מתפטר. ככה סתם, החליט שלא בא לו. כיבדנו אותו. אפילו לא שאלנו למה. זה היה מיותר. רצונו של אדם - כבודו". האיש מהפיצריה התחיל לפנות את הויטרינה לקראת סגירה מפאת השעה ובכל פעם שהתקרב אלי הואיל לספר לי את שקרה: "יום אחד, נפתחה מולנו פיצריה חדשה. זו היתה מכה אבל תשמע תחרות זו תחרות, אם תהיה להם פיצה טעימה יותר אז אהלן וסהלן. ואל תשאל את מי אנחנו רואים עובד שם כבעל העסק. אותו שליח נחמד בן בית. הלך עם המתכון הסודי המנצח שלנו והלך והקים לנו פיצריה מול הפנים. כל כך כעסתי שאין לך מושג, אפילו הבן שלי כמעט רב איתו מכות פעם. זה פשוט הוציא אותנו מדעתנו. אל תשאל אפילו כמה רתחנו". האיש מהפיצה סידר את השולחנות והכסאות וביקש לסגור את המקום. "מאז, נשבענו שאנחנו לא מגלים לאף אחד. פשוט לאף אחד. את הלקח שלנו למדנו". הוא היה עצוב האיש מהפיצה. אני מבין אותו. למחרת הוצאתי מתיבת הדואר שלי פלייר של הפיצריה המתחרה, פלייר גדול ומושקע. סביר להניח שלא הייתי טורח אפילו לכתוב את הסיפור הזה, אלמלא צעקה מתוכו כותרת גדולה: "היזהרו מחיקויים". אני אישית נזהר מחיקויים ולכן לא אקנה אצלהם, אבל מעניין מה באמת עבר לו בראש כשהוא החליט ללכת על הכותרת הזו. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, אבל לא היה לי צל של ספק שלחוצפה אין גבול. שבת שלום. * הסיפור הוא אמיתי לחלוטין.
האיש המבוגר מהפיצריה הסתכל עלי ופניו נפולות. איש חביב הוא בעל הפיצריה, גם עבדתי אצלו בזמנו. הלכתי ודיברתי איתו. הוא סיפר כמה הזמנים קשים ואיך העבודה נעה בעצלתיים ולא מפרגנת. מאוד אהבתי את הפיצה שלו. אני מזמין רק אצלו האמת ופעם אפילו שקלתי לבקש ממנו את המתכון הסודי, כמו שיש לכל פיצריה שמכבדת את עצמה. ואף על פי שהוא חיבב אותי הוא אמר לי שאין מצב שהוא מגלה לי את המתכון הסודי אפילו אם אשבע בהורים שלי. בטח לא מאז המקרה ההוא. "איזה מקרה ?", הסתקרנתי. "ובכן", נשך שפה אחת והכין את עצמו לסיפור, "לפני הרבה שנים עבד אצלי איזה בחור, מאוד נחמד, הוא גם היה שליח וגם עושה את הפיצה, אבל בכל מה שקשור לרוטב הסודי - זו היתה עושה אישתי. היא היתה הולכת לצד וכשאף אחד לא היה רואה היא היתה יוצקת לתוך הדלי את רסק העגבניות והתבלינים, בדיוק באותו הסדר ובאותה הכמות. והיו באים אלינו קליינטים בהמונים. היו ימים שבשעה 9 בערב כבר היינו גומרים את כל הפיצות והיינו עושים נאגלה נוספת. היו ימים", אמר לי ושחרר לי חיוך מריר. "עד שעשינו את הטעות". הוא לא חיכה שאשאל אותו והמשיך: "יום אחד בא לנו השליח הנחמד הזה וביקש שנלמד אותו את המתכון הסודי. הוא באמת היה נחמד. עבד המון זמן. הוא היה כמו בן בית. לא חשבנו שהוא יכול לעשות עם זה משהו. אז גילינו לו. היו אמנם היסוסים אבל היי, בן בית או לא בן בית. וכמה ימים אחרי שגילינו לו הוא התחיל לזייף בעבודה, הוא כבר לא היה אותו שליח נחמד, אבל חשבנו שמשהו עובר עליו, עד ליום שהוא הודיע שהוא מתפטר. ככה סתם, החליט שלא בא לו. כיבדנו אותו. אפילו לא שאלנו למה. זה היה מיותר. רצונו של אדם - כבודו". האיש מהפיצריה התחיל לפנות את הויטרינה לקראת סגירה מפאת השעה ובכל פעם שהתקרב אלי הואיל לספר לי את שקרה: "יום אחד, נפתחה מולנו פיצריה חדשה. זו היתה מכה אבל תשמע תחרות זו תחרות, אם תהיה להם פיצה טעימה יותר אז אהלן וסהלן. ואל תשאל את מי אנחנו רואים עובד שם כבעל העסק. אותו שליח נחמד בן בית. הלך עם המתכון הסודי המנצח שלנו והלך והקים לנו פיצריה מול הפנים. כל כך כעסתי שאין לך מושג, אפילו הבן שלי כמעט רב איתו מכות פעם. זה פשוט הוציא אותנו מדעתנו. אל תשאל אפילו כמה רתחנו". האיש מהפיצה סידר את השולחנות והכסאות וביקש לסגור את המקום. "מאז, נשבענו שאנחנו לא מגלים לאף אחד. פשוט לאף אחד. את הלקח שלנו למדנו". הוא היה עצוב האיש מהפיצה. אני מבין אותו. למחרת הוצאתי מתיבת הדואר שלי פלייר של הפיצריה המתחרה, פלייר גדול ומושקע. סביר להניח שלא הייתי טורח אפילו לכתוב את הסיפור הזה, אלמלא צעקה מתוכו כותרת גדולה: "היזהרו מחיקויים". אני אישית נזהר מחיקויים ולכן לא אקנה אצלהם, אבל מעניין מה באמת עבר לו בראש כשהוא החליט ללכת על הכותרת הזו. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, אבל לא היה לי צל של ספק שלחוצפה אין גבול. שבת שלום. * הסיפור הוא אמיתי לחלוטין.
