סיפור לשבת
אם כבר סיפרנו בשבוע שעבר, איך נתמנה רבי משה בן מיימון, הרמב"ם, לרופא החצר, חצר ארמונו של שליט מצרים סלאח א דין. נמשיך בעוד משהו מהרמב"ם בארמון. כאמור, בכירי רופאי מצרים שעד אז היו באים ראשונה בחצר המלכות, נדחו, לאחר שהרמב"ם מונה לרופא החצר וגדולתו נתגלתה. קנאתם של הרופאים, שבלאו הכי לא היו מאוהבי ישראל, הביאתם להעליל מידי פעם לפני המלך, עלילות, שוב ושוב על הרמב"ם. עד שהמלך כבר לא יכול היה להשיב פניהם ריקם. בשיחתו הנוקבת והפתוחה עם הרמב"ם, משגילה את אזנו על העלילה החדשה שהעלילו עליו, כאילו רקח למלך סם מורעל. שהרי אותו סם, הושקה לאחד הכלבים משומרי הארמון שאכן התפגר מיידית. הרמב"ם לא יכול היה לשכנע את המלך, כמה נאמן ומסור הוא לו. ו... הוחלט ביניהם, שביום שלישי הקרוב בשעה יעודה, יתכנסו כל שרי המלך, להיכל שבארמון. הרמב"ם יתחוב ידו לתוך תיבת עץ שבה יהיו שתי פתקאות. בהאחת כתוב "חיים", ובשניה "מוות". והיה, אותו פתק אשר הרמב"ם ישלוף בפיס, הוא הוא גזר הדין שיוטל על הרמב"ם. כך שהרמב"ם עצמו יגזור דינו, אם יוציא "חיים", יימלט לחיים טובים, ואם יוציא "מוות" אזיי יועלה לגרדום חלילה, או במיתה משונה אחרת. בשלושת הימים שלפני התאריך, ישב הרמב"ם בתענית ובתפילה לבורא יתברך, שיצילהו מעצת רודפיו הרשעים. בשעה היעודה, נכנסים המלך והרמב"ם להיכל, כשנוכחים שם עשרות שרים, פרט למאות עובדי החצר. כולם בדממה מתוחה לקראת ה"משפט". המלך והרמב"ם יושבים לנוכח כל העדה. כשבמרכז הבמה, מתנשאת לה תיבת עץ שנוגרה במיוחד לרגל הפיס. משנצטווה הרמב"ם ע"י המלך להוציא גזר דינו. מתרומם הוא וניגש בצעדים בטוחים ובקומה זקופה, כשהבעת שמחה ובטחון מופלג על פניו, לתמיהת כל הנאספים. הרמב"ם מטפס על הדרגש שלרגלי התיבה, שולף אחת הפתקאות, המקופלת היטב, ןוכהרף עין מכניסה לתוך פיו ובולעה... מה מעשיך?! מקשה המלך לתדהמת כולם. מה הבעיה?! משיב הרמב"ם בשאלה. הרי באפשרותכם לראות את הפתק השני. אם נכתב שם "חיים" הרי שאני הוא שהוצאתי "מוות" וזה יהיה גזר דיני. והיה, אם בפתק השני שתוציאו, נכתב "מוות" הרי שאני הוא שהוצאתי את ה"חיים", ואשאר לחיים טובים ולשלום. ואכן לפקודת המלך, הוצא הפתק השני שנכתב בו "מוות". בהתייחדותם בארמון, לשמחתם. הסביר הרמב"ם להמלך: הרי, בשנאתם אותי, וודאי טרחו שבאותם שתי פתקאות אשר הכינו באותה קופסא שהכין אותו נגר שהוא משלהם, ייכתב "מוות". זה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה "חכם עדיף מנביא" שבת שלום ומבורך
אם כבר סיפרנו בשבוע שעבר, איך נתמנה רבי משה בן מיימון, הרמב"ם, לרופא החצר, חצר ארמונו של שליט מצרים סלאח א דין. נמשיך בעוד משהו מהרמב"ם בארמון. כאמור, בכירי רופאי מצרים שעד אז היו באים ראשונה בחצר המלכות, נדחו, לאחר שהרמב"ם מונה לרופא החצר וגדולתו נתגלתה. קנאתם של הרופאים, שבלאו הכי לא היו מאוהבי ישראל, הביאתם להעליל מידי פעם לפני המלך, עלילות, שוב ושוב על הרמב"ם. עד שהמלך כבר לא יכול היה להשיב פניהם ריקם. בשיחתו הנוקבת והפתוחה עם הרמב"ם, משגילה את אזנו על העלילה החדשה שהעלילו עליו, כאילו רקח למלך סם מורעל. שהרי אותו סם, הושקה לאחד הכלבים משומרי הארמון שאכן התפגר מיידית. הרמב"ם לא יכול היה לשכנע את המלך, כמה נאמן ומסור הוא לו. ו... הוחלט ביניהם, שביום שלישי הקרוב בשעה יעודה, יתכנסו כל שרי המלך, להיכל שבארמון. הרמב"ם יתחוב ידו לתוך תיבת עץ שבה יהיו שתי פתקאות. בהאחת כתוב "חיים", ובשניה "מוות". והיה, אותו פתק אשר הרמב"ם ישלוף בפיס, הוא הוא גזר הדין שיוטל על הרמב"ם. כך שהרמב"ם עצמו יגזור דינו, אם יוציא "חיים", יימלט לחיים טובים, ואם יוציא "מוות" אזיי יועלה לגרדום חלילה, או במיתה משונה אחרת. בשלושת הימים שלפני התאריך, ישב הרמב"ם בתענית ובתפילה לבורא יתברך, שיצילהו מעצת רודפיו הרשעים. בשעה היעודה, נכנסים המלך והרמב"ם להיכל, כשנוכחים שם עשרות שרים, פרט למאות עובדי החצר. כולם בדממה מתוחה לקראת ה"משפט". המלך והרמב"ם יושבים לנוכח כל העדה. כשבמרכז הבמה, מתנשאת לה תיבת עץ שנוגרה במיוחד לרגל הפיס. משנצטווה הרמב"ם ע"י המלך להוציא גזר דינו. מתרומם הוא וניגש בצעדים בטוחים ובקומה זקופה, כשהבעת שמחה ובטחון מופלג על פניו, לתמיהת כל הנאספים. הרמב"ם מטפס על הדרגש שלרגלי התיבה, שולף אחת הפתקאות, המקופלת היטב, ןוכהרף עין מכניסה לתוך פיו ובולעה... מה מעשיך?! מקשה המלך לתדהמת כולם. מה הבעיה?! משיב הרמב"ם בשאלה. הרי באפשרותכם לראות את הפתק השני. אם נכתב שם "חיים" הרי שאני הוא שהוצאתי "מוות" וזה יהיה גזר דיני. והיה, אם בפתק השני שתוציאו, נכתב "מוות" הרי שאני הוא שהוצאתי את ה"חיים", ואשאר לחיים טובים ולשלום. ואכן לפקודת המלך, הוצא הפתק השני שנכתב בו "מוות". בהתייחדותם בארמון, לשמחתם. הסביר הרמב"ם להמלך: הרי, בשנאתם אותי, וודאי טרחו שבאותם שתי פתקאות אשר הכינו באותה קופסא שהכין אותו נגר שהוא משלהם, ייכתב "מוות". זה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה "חכם עדיף מנביא" שבת שלום ומבורך