סיפור לשבת
הכיצד שייך לממש את שלימדונו חכמים "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" שאלה זו שאל אחד מחסידים הראשונים, לרבו. האפשר באותה השמחה לברך על הרעה את ברכת ברוך דיין האמת, כשם ובאותה השמחה שמברך ברכת שהחיינו וברכת הטוב והמטיב על הטובה ?! עליך לנסוע להצדיק מהאניפולי, הרבי זישא, הוא ילמדך הכיצד... כך השיב הרבי לחסידו. מיד לאחר השבת יצא החסיד לדרכו כמצוות רבו, עד הגיעו לעירה הרחוקה: האניפולי. וכעת, שומה עליו לאתר את הצדיק עלוי כיוון רבו, והוא תר ומחפש כבר יום ויומיים, ואין כל צדיק העונה לשם זישא בכל העירה. משהתכונן לשוב לביתו לאחר הייאוש שפקדו, חשב, אוליי בכל זאת אפנה לאותו בחור עלוב וגלמוד, המשמש כשמש בית הכנסת. שהרי מייד בהגיעו העירה, סיפרה לו אשה זקנה מתושבי המקום, שהזישא היחיד שבכל העיר , אינו צדיק כלל, זהו בחור פשוט, יחף ודל, הנוהג ללון מאחורי התנור שבבית הכנסת. נוהג הוא לצחצח את המנורות בבית הכנסת, משיירי השמן והפתילות, הוא גם מטאטא לכבוד שבת את המקום. ובכל יום, הוא אוכל את סעודתו, רק כשמי מבני העיר נזכר בו וחומל עליו, מביא הוא לו משאריות ארוחת הצהרים. הרי וודאי לא לזישא זה כיוון רבו. מהרהר החסיד... אבל אם בין כך, יוצא אני כבר מהעירה. הרי שטוב אעשה אם אצא ידי חובה כשאכנס לרגע קט לבית הכנסת, להשקיף לפחות על הבחור הזישא הזה... כך חשב לו החסיד האורח. ובהגיעו, ניגש הוא לאותו בחור רזה ויחף, ואומר לו: הנני אליך בשליחות רבי הקדוש, כדי שתבאר לי הכיצד ניתן לקיים את מאמר חכמינו שיש לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. הייתכן ?! באותה השמחה?! בעת צער ויגון, כבעת שמחה וששון?! טעות טעית, משיב הבחור, לא ייתכן שאליי, רבך הקדוש שלחך. שהרי אני מימיי לא טעמתי רע... עם אותם מילים שב החסיד לביתו, תשובה מספקת וברורה קיבל הוא. לאותו בחור יחף וחסר כל, לא היה מעולם רע... רק טוב לו. אותו בחור זישא, (אחיו של הרב הקדוש רבי אלימלך מליזנסק) לימים נתפרסם כהרבי זישא מהאניפולי, הקבור באוהל אחד עם רבו המגיד ממזריץ´ ועם בעל אור הגנוז. הנה האוהל בהאניפולי. רק ששיפצתי/מחקתי דמות של... ברקע.
הכיצד שייך לממש את שלימדונו חכמים "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" שאלה זו שאל אחד מחסידים הראשונים, לרבו. האפשר באותה השמחה לברך על הרעה את ברכת ברוך דיין האמת, כשם ובאותה השמחה שמברך ברכת שהחיינו וברכת הטוב והמטיב על הטובה ?! עליך לנסוע להצדיק מהאניפולי, הרבי זישא, הוא ילמדך הכיצד... כך השיב הרבי לחסידו. מיד לאחר השבת יצא החסיד לדרכו כמצוות רבו, עד הגיעו לעירה הרחוקה: האניפולי. וכעת, שומה עליו לאתר את הצדיק עלוי כיוון רבו, והוא תר ומחפש כבר יום ויומיים, ואין כל צדיק העונה לשם זישא בכל העירה. משהתכונן לשוב לביתו לאחר הייאוש שפקדו, חשב, אוליי בכל זאת אפנה לאותו בחור עלוב וגלמוד, המשמש כשמש בית הכנסת. שהרי מייד בהגיעו העירה, סיפרה לו אשה זקנה מתושבי המקום, שהזישא היחיד שבכל העיר , אינו צדיק כלל, זהו בחור פשוט, יחף ודל, הנוהג ללון מאחורי התנור שבבית הכנסת. נוהג הוא לצחצח את המנורות בבית הכנסת, משיירי השמן והפתילות, הוא גם מטאטא לכבוד שבת את המקום. ובכל יום, הוא אוכל את סעודתו, רק כשמי מבני העיר נזכר בו וחומל עליו, מביא הוא לו משאריות ארוחת הצהרים. הרי וודאי לא לזישא זה כיוון רבו. מהרהר החסיד... אבל אם בין כך, יוצא אני כבר מהעירה. הרי שטוב אעשה אם אצא ידי חובה כשאכנס לרגע קט לבית הכנסת, להשקיף לפחות על הבחור הזישא הזה... כך חשב לו החסיד האורח. ובהגיעו, ניגש הוא לאותו בחור רזה ויחף, ואומר לו: הנני אליך בשליחות רבי הקדוש, כדי שתבאר לי הכיצד ניתן לקיים את מאמר חכמינו שיש לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. הייתכן ?! באותה השמחה?! בעת צער ויגון, כבעת שמחה וששון?! טעות טעית, משיב הבחור, לא ייתכן שאליי, רבך הקדוש שלחך. שהרי אני מימיי לא טעמתי רע... עם אותם מילים שב החסיד לביתו, תשובה מספקת וברורה קיבל הוא. לאותו בחור יחף וחסר כל, לא היה מעולם רע... רק טוב לו. אותו בחור זישא, (אחיו של הרב הקדוש רבי אלימלך מליזנסק) לימים נתפרסם כהרבי זישא מהאניפולי, הקבור באוהל אחד עם רבו המגיד ממזריץ´ ועם בעל אור הגנוז. הנה האוהל בהאניפולי. רק ששיפצתי/מחקתי דמות של... ברקע.