סיפור לשבת (פרשת לך לך)
שבת שלום! את סיפור השבוע, אני מקדיש לזכרו של "יצחק רבין" יהוה יקום את דמו. בשבוע זה, מלאו שבע שנים להרצחו. אני מודע, שאני אכתוב ברמזים דברים די קשים לחלק מאתנו. בכל זאת, אני כותב. איני יודע מי כתב את השיר: "פתאום קם אדם, בבוקר והוא עם, ומתחיל ללכת". (על כל פנים, השיר הנ"ל היה אחד משיריו הראשונים של הזמר שלמה ארצי שהוא בן גילי לערך). מעניין אף פרשת השבוע קשורה איך שהוא בשם משפחתו של שלמה ארצי. "ויאמר ה´ אל אברם לך לך מארצך (ארצי) וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". בפתע פתאום, בבוקר אחד אברם מרגיש שאין עמו עם, ומתחיל ללכת, לייסד עם לעצמו. מפרשתינו, מתחילים סיפורי האבות: "אברהם יצחק ויעקב". כאשר אני מעיין בפרשה הזו, תמיד שואל את עצמי, האם באמת הקב"ה קיים מה שהבטיח, כלומר: "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה". ההסטוריה מדברת בעד עצמה, לא רק שאין אנחנו "גוי גדול", אלא עד ימינו, אנו במצב של "לך לך". כלומר - עדיין אין לנו נחלה שקטה וטובה, עדיין אנחנו במצב בו מחפשים את עצמנו. עוד יותר, לא רק שאין אנחנו ברכה בעולם, אלא אנחנו קללה בגרונם. אם נשאל את החרדים, יאמרו: מצב - "לך לך", מתאר את חיי האדם בעולם הזה. לך לך, הוא מצב זמני, מתי באמת יש לנו נחלה? רק בעולם הבא. מהמצב של "לך לך", צומחים לנו כל מיני בני עוולה, אשר בשם מספר רבנים המדברים כביכול בשם יהוה, מותר להם לרצוח אפילו יהודים. כוונתי, ליצחק רבין הי"ד. אסיים באגדה ירושלמית: חכמים שאלו, רפש התמיד של "מאה שערים" מנין? ענו: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, הראהו מסוף העולם ועד סופו, וכל מה שעתיד להיות עד סוף כל הדורות. כיון שהגיע למקומה של ירושלים, אמר לו הקב"ה: כאן במקום, עתידה שתיבנה בירתם של ישראל. קרנו פניו של אדם הראשון. כשהגיע למקום המקדש, אמר לו הקב"ה: כאן, במקום זה עתידים בני, שיבכו את השריפה, ששרפתי את ביתי ואת היכלי. קדרו פניו של אדם הראשון. כשהגיע הקב"ה למקומה של מאה שערים, אמר לו: כאן, במקום הזה, וכך בצורה זו, עתידים בני שיבנו חורבותיהם. חוורו פניו של אדם הראשון, ורקק רקיקה גדולה: טפו, ומכאן רפש התמיד של "מאה שערים" בירושלים. בברכה!
שבת שלום! את סיפור השבוע, אני מקדיש לזכרו של "יצחק רבין" יהוה יקום את דמו. בשבוע זה, מלאו שבע שנים להרצחו. אני מודע, שאני אכתוב ברמזים דברים די קשים לחלק מאתנו. בכל זאת, אני כותב. איני יודע מי כתב את השיר: "פתאום קם אדם, בבוקר והוא עם, ומתחיל ללכת". (על כל פנים, השיר הנ"ל היה אחד משיריו הראשונים של הזמר שלמה ארצי שהוא בן גילי לערך). מעניין אף פרשת השבוע קשורה איך שהוא בשם משפחתו של שלמה ארצי. "ויאמר ה´ אל אברם לך לך מארצך (ארצי) וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". בפתע פתאום, בבוקר אחד אברם מרגיש שאין עמו עם, ומתחיל ללכת, לייסד עם לעצמו. מפרשתינו, מתחילים סיפורי האבות: "אברהם יצחק ויעקב". כאשר אני מעיין בפרשה הזו, תמיד שואל את עצמי, האם באמת הקב"ה קיים מה שהבטיח, כלומר: "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה". ההסטוריה מדברת בעד עצמה, לא רק שאין אנחנו "גוי גדול", אלא עד ימינו, אנו במצב של "לך לך". כלומר - עדיין אין לנו נחלה שקטה וטובה, עדיין אנחנו במצב בו מחפשים את עצמנו. עוד יותר, לא רק שאין אנחנו ברכה בעולם, אלא אנחנו קללה בגרונם. אם נשאל את החרדים, יאמרו: מצב - "לך לך", מתאר את חיי האדם בעולם הזה. לך לך, הוא מצב זמני, מתי באמת יש לנו נחלה? רק בעולם הבא. מהמצב של "לך לך", צומחים לנו כל מיני בני עוולה, אשר בשם מספר רבנים המדברים כביכול בשם יהוה, מותר להם לרצוח אפילו יהודים. כוונתי, ליצחק רבין הי"ד. אסיים באגדה ירושלמית: חכמים שאלו, רפש התמיד של "מאה שערים" מנין? ענו: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, הראהו מסוף העולם ועד סופו, וכל מה שעתיד להיות עד סוף כל הדורות. כיון שהגיע למקומה של ירושלים, אמר לו הקב"ה: כאן במקום, עתידה שתיבנה בירתם של ישראל. קרנו פניו של אדם הראשון. כשהגיע למקום המקדש, אמר לו הקב"ה: כאן, במקום זה עתידים בני, שיבכו את השריפה, ששרפתי את ביתי ואת היכלי. קדרו פניו של אדם הראשון. כשהגיע הקב"ה למקומה של מאה שערים, אמר לו: כאן, במקום הזה, וכך בצורה זו, עתידים בני שיבנו חורבותיהם. חוורו פניו של אדם הראשון, ורקק רקיקה גדולה: טפו, ומכאן רפש התמיד של "מאה שערים" בירושלים. בברכה!
שב"ש בן נגה.