סיפור לשבת - פרשת "ויגש".
בוקר טוב ושבת שלום! בפרשה הזו, אנחנו לקארת סופה של הדרמה המרתקת, בין יוסף לאחיו. למעשה, יחסי משפחה בין יעקב האב, יוסף ואחד עשר אחיו. בפרשה קודמת, נראה כי יוסף ממש מתעלל באחיו. אוסר את שמעון, על לא עוול בכפו, (כערבון שהאחים ישובו למצרים) מטמין פח לבנימין, ושם לו את הגביע בשקו, ואח"כ מאשים אותם שהוא גנב. בפתע, קם יהודה בפרשה שלנו ואומר כהאי לישנא: "ויגש אליו יהודה ויאמר, בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך, כי כמוך כפרעה. אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח. ונאמר אל אדוני יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן (בנימין) ואחיו מת ויותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו" (בראשית מ"ד, 18-20). סמל של שבט יהודה, הוא "האריה", מלך החיות. יהודה,אינו רוצה לשוב על הטעות שנעשתה במכירת יוסף לעבד, והחליט ללכת עד הסוף. בהמשך, אמר דברים תקיפים ביותר, אך בנימוס ועדינות. היה מוכן שישחרר את שמעון ובנימין, והוא ייאסר במקומם. אם לא, הוא מוכן להלחם בו עד הסוף. חז"ל שואלים: מה ראה יוסף להתעלל באחיו? הלא כתוב: "לא תיקום ולא תיטור" (כתבתי בכתי במלא, אתכם הסליחה). אחת מהתשובות, היא: היה חשד גדול ליוסף כי אף אביו יעקב, שתף פעולה עם אחיו במכירתו. הרי בפרשות קודמות, הוא אשר לשח אותו לשכם, לראות מה שלום אחיו. ורצה לוודא מפיהם של האחים, כי אין יעקב שותף למכירתו. יוסף למד שאין יעקב שותף, ממה שאמר יהודה: "ואחיו מת". יוסף למד, כי האחים לא סיפרו את האמת ליעקב אביהם. בפרשה, יש אולי הקשר נסיבתי או עקיף, לאקטואליה של השבוע (כך אני מבין). בגלל יחסי משפחה עכורים, יכולים להגיע למעשה זוועה בתוך המשפחה. שני המקרים של: הודיה ונור ז"ל. הראו לנו, עד כמה אנחנו הבוגרים אכזריים ביותר. אין אני מבין ולא כלום, היאך קרה מה שקרה. "נקמת ילד קטן, עוד לא ברא השטן". זה מה שרצה יוסף להבין מאחיו. אחרי שהבין כי אביו מתאבל עליו מאז שהוא נעלם, הבין יוסף כי אין יד אביו במעל. בהמשך, הוא מגלה להם את זהותו, ואינו מאשים אפילו אותם. באמרו, שם פרק מ"ה: "ויאמר יוסף אל אחיו, אני יוסף, העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו....ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי, הנה כי למחיה שלחני אלהים לפניכם". כלומר - יוסף הבין שאין יעקב שותף למעשה האחים. מה שכתבתי, מביא למחשבות והרהורים. לואי וכולנו נהיה ראויים לילדינו. סיפור קטן לשבת, שאף הוא קשור לפרשת השבוע והרעב (יש בתוכנו אנשים רעבים, מפאת המצב הכלכלי הקשה). מסופר: על הגאון רבי אליהו מוילנה (הגר"א המאה ה-18 לערך). שהיה רגיל להזמין אליו מזמן לזמן את רבי יעקב קראנץ מדובנה. ןהיה שומע מפיו משל ומליצה, תוכחה ומוסר. פעם אחת הוזמן המגיד, ומרוב שהיה להוט לבוא לגאון מווילנה, לא אכל ולא ולא שתה. לכשהגיע, מיד ישבו הגאון ותלמידיו, לשמוע דברים מפיו. רצה המגיד לרמוז ךבי הבית, שהוא רעב וצא, פתח ודרש: אמשיל לכם משל: עני אחד בקש לקנות לו עז, שתהא טיפת חלב מצויה בביתו. כל בני הבטת שמוח, מעתה יטעמו טעם חלב. עקרת הבית, החלה לחלוב אותה, אך היא חולבת וחולב וחלב אין. העני חזר למוכר להחזיר לו את העז. שאל המוכר את העני: איזה אוכל נתת לעז? ענה ואמר: כלל, לא נתתי לה לאכול. אמר המוכר: אם אוכל לא נתת לעז, חלב מנין לה?. מיד הבינו בני הבית את הרמז, וערכו שלחן לפני המגיד. שבת שלום.
בוקר טוב ושבת שלום! בפרשה הזו, אנחנו לקארת סופה של הדרמה המרתקת, בין יוסף לאחיו. למעשה, יחסי משפחה בין יעקב האב, יוסף ואחד עשר אחיו. בפרשה קודמת, נראה כי יוסף ממש מתעלל באחיו. אוסר את שמעון, על לא עוול בכפו, (כערבון שהאחים ישובו למצרים) מטמין פח לבנימין, ושם לו את הגביע בשקו, ואח"כ מאשים אותם שהוא גנב. בפתע, קם יהודה בפרשה שלנו ואומר כהאי לישנא: "ויגש אליו יהודה ויאמר, בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך, כי כמוך כפרעה. אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח. ונאמר אל אדוני יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן (בנימין) ואחיו מת ויותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו" (בראשית מ"ד, 18-20). סמל של שבט יהודה, הוא "האריה", מלך החיות. יהודה,אינו רוצה לשוב על הטעות שנעשתה במכירת יוסף לעבד, והחליט ללכת עד הסוף. בהמשך, אמר דברים תקיפים ביותר, אך בנימוס ועדינות. היה מוכן שישחרר את שמעון ובנימין, והוא ייאסר במקומם. אם לא, הוא מוכן להלחם בו עד הסוף. חז"ל שואלים: מה ראה יוסף להתעלל באחיו? הלא כתוב: "לא תיקום ולא תיטור" (כתבתי בכתי במלא, אתכם הסליחה). אחת מהתשובות, היא: היה חשד גדול ליוסף כי אף אביו יעקב, שתף פעולה עם אחיו במכירתו. הרי בפרשות קודמות, הוא אשר לשח אותו לשכם, לראות מה שלום אחיו. ורצה לוודא מפיהם של האחים, כי אין יעקב שותף למכירתו. יוסף למד שאין יעקב שותף, ממה שאמר יהודה: "ואחיו מת". יוסף למד, כי האחים לא סיפרו את האמת ליעקב אביהם. בפרשה, יש אולי הקשר נסיבתי או עקיף, לאקטואליה של השבוע (כך אני מבין). בגלל יחסי משפחה עכורים, יכולים להגיע למעשה זוועה בתוך המשפחה. שני המקרים של: הודיה ונור ז"ל. הראו לנו, עד כמה אנחנו הבוגרים אכזריים ביותר. אין אני מבין ולא כלום, היאך קרה מה שקרה. "נקמת ילד קטן, עוד לא ברא השטן". זה מה שרצה יוסף להבין מאחיו. אחרי שהבין כי אביו מתאבל עליו מאז שהוא נעלם, הבין יוסף כי אין יד אביו במעל. בהמשך, הוא מגלה להם את זהותו, ואינו מאשים אפילו אותם. באמרו, שם פרק מ"ה: "ויאמר יוסף אל אחיו, אני יוסף, העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו....ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי, הנה כי למחיה שלחני אלהים לפניכם". כלומר - יוסף הבין שאין יעקב שותף למעשה האחים. מה שכתבתי, מביא למחשבות והרהורים. לואי וכולנו נהיה ראויים לילדינו. סיפור קטן לשבת, שאף הוא קשור לפרשת השבוע והרעב (יש בתוכנו אנשים רעבים, מפאת המצב הכלכלי הקשה). מסופר: על הגאון רבי אליהו מוילנה (הגר"א המאה ה-18 לערך). שהיה רגיל להזמין אליו מזמן לזמן את רבי יעקב קראנץ מדובנה. ןהיה שומע מפיו משל ומליצה, תוכחה ומוסר. פעם אחת הוזמן המגיד, ומרוב שהיה להוט לבוא לגאון מווילנה, לא אכל ולא ולא שתה. לכשהגיע, מיד ישבו הגאון ותלמידיו, לשמוע דברים מפיו. רצה המגיד לרמוז ךבי הבית, שהוא רעב וצא, פתח ודרש: אמשיל לכם משל: עני אחד בקש לקנות לו עז, שתהא טיפת חלב מצויה בביתו. כל בני הבטת שמוח, מעתה יטעמו טעם חלב. עקרת הבית, החלה לחלוב אותה, אך היא חולבת וחולב וחלב אין. העני חזר למוכר להחזיר לו את העז. שאל המוכר את העני: איזה אוכל נתת לעז? ענה ואמר: כלל, לא נתתי לה לאכול. אמר המוכר: אם אוכל לא נתת לעז, חלב מנין לה?. מיד הבינו בני הבית את הרמז, וערכו שלחן לפני המגיד. שבת שלום.