סיפור לסוף השנה
סודו של השרבט באחד מימי אוגוסט החמים והלחים נפגשתי עם חברתי בקניון הממוזג וההומה ילדים. בעוד אנו יושבות בבית הקפה וממתינות למלצרית שתגיש לנו את הקפה הקר שהזמנו, נזכרתי במעדן קסום שהמתיק את ימי הקיץ בילדותי. למעדן הזה קראו: שֶרבֵּט. השרבט היה מומחיותה של סבתי הטובה – נטי. היא הייתה מכינה בבת אחת כמות של שלוש צנצנות, אותן אפסנה במקרר. כאשר היינו פותחים את הצנצנת האחרונה מבין השלוש, זה היה האות עבורה להכין כמות נוספת. חרוטה בזיכרוני תמונה בה עומדת סבתי קטנת הקומה והמלאה ליד הכיריים ובוחשת, בסבלנות רבה, בכף עץ ארוכה את תכולתו של סיר גדול. איני יודעת מה היו מרכיביו המדויקים של השרבט. בודאי שהיה בו סוכר, מאחר וטעמו היה מתוק. אפשר שלסוכר התלוו פירות מבושלים ומרוסקים, אפשר שנוספו להם גם שקדים או אגוזים טחונים. בודאי היו עוד מרכיבים במרקם העשיר והמרוכז הזה, שלאחר גמר בישולו הייתה סבתי מעבירה אותו לצנצנות גדולות ושקופות ומניחה אותן על השיש עד שיתקררו לחלוטין. בימות הקיץ, בבוא אורחים לביתנו, היה השרבט הכיבוד האולטימטיבי. אמי הייתה מושיבה את האורחים בהול הגדול והמואר שלנו, סביב שולחן האוכל החום והגדול. אחר כך הייתה פותחת את שני החלונות ומסיטה את הוילונות, כדי שתכנס "רוח פרצים" לחדר. לאחר החלפת מספר מילות נימוס, היו אמי וסבתי ממהרות למטבח ואחריהן, כמובן, גם אני. הן היו מוזגות מים קרים לכוסות גבוהות ולאחר מכן מכניסות כפית ארוכה, מלאה בשרבט לתוך כוס המים. האורחים היו נוגסים נגיסות קטנות ממנו ומלווים אותן בלגימה מן המים הצוננים. הבעת תענוג השתררה על פניהם והם הרבו להחמיא לסבתי על איכות השרבט המפורסם שלה. כאשר היו מבקשים ממנה את המתכון הייתה מחייכת חיוך קטן , מנידה קלות בראשה ואומרת: "זה הסוד שלי!" האורחים כיבדו אותה ולא הוסיפו להטרידה בבקשותיהם. אהבתי מאוד את ביקוריהם של האורחים מכיוון שרק אז זכיתי גם אני ליהנות מן המרקחת האהובה עלי כל כך. כמוהם הייתי גם אני מקבלת כוס גבוהה, מלאה מים קרים מאוד ובתוכה כפית השרבט. אכלתי אותו לאט, לאט, מנסה להאריך את ההנאה, שכן מי יודע מתי תזדמן לי שוב אחת שכזו! לעתים, כאשר חלף זמן רב בין ביקור אורחים אחד למשנהו ותאוות השרבט גברה עלי, הייתי מתגנבת למטבח, כאשר הייתי בטוחה שאיש אינו חש בכך, ו"גונבת" כפית שרבט אותה הייתי בולעת במהירות ללא מים, כדי שלא יבחינו בכך. במקרה שלי לא הוכחה אמיתות האמרה "מים גנובים ימתקו". נראה שאחד האפיונים החשובים בשרבט היה לאוכלו בצורת ההגשה של סבתי, כך אפשר היה למצות את טעמיו העשירים עד תום, ולא בבליעה מהירה כפי שעשיתי אני באותן פעמים בהן חששתי להיתפס. כאשר מלאו לי ארבע-עשרה שנים, נפטרה סבתי נטי. את סודו של השרבט לקחה עמה ומאז לא בא כטעם הזה אל פי. המלצרית הצעירה והחביבה הגיעה עם המגש ועליו הכוסות הגבוהות המלאות בקפה קר. היא שאלה אם נרצה גם עוגה מן המבחר שבעגלתה. המבחר היה אמנם מפתה, אולם אני החלטתי להסתפק בזיכרון המתוק של השרבט ולחסוך את הקלוריות של העוגה.
סודו של השרבט באחד מימי אוגוסט החמים והלחים נפגשתי עם חברתי בקניון הממוזג וההומה ילדים. בעוד אנו יושבות בבית הקפה וממתינות למלצרית שתגיש לנו את הקפה הקר שהזמנו, נזכרתי במעדן קסום שהמתיק את ימי הקיץ בילדותי. למעדן הזה קראו: שֶרבֵּט. השרבט היה מומחיותה של סבתי הטובה – נטי. היא הייתה מכינה בבת אחת כמות של שלוש צנצנות, אותן אפסנה במקרר. כאשר היינו פותחים את הצנצנת האחרונה מבין השלוש, זה היה האות עבורה להכין כמות נוספת. חרוטה בזיכרוני תמונה בה עומדת סבתי קטנת הקומה והמלאה ליד הכיריים ובוחשת, בסבלנות רבה, בכף עץ ארוכה את תכולתו של סיר גדול. איני יודעת מה היו מרכיביו המדויקים של השרבט. בודאי שהיה בו סוכר, מאחר וטעמו היה מתוק. אפשר שלסוכר התלוו פירות מבושלים ומרוסקים, אפשר שנוספו להם גם שקדים או אגוזים טחונים. בודאי היו עוד מרכיבים במרקם העשיר והמרוכז הזה, שלאחר גמר בישולו הייתה סבתי מעבירה אותו לצנצנות גדולות ושקופות ומניחה אותן על השיש עד שיתקררו לחלוטין. בימות הקיץ, בבוא אורחים לביתנו, היה השרבט הכיבוד האולטימטיבי. אמי הייתה מושיבה את האורחים בהול הגדול והמואר שלנו, סביב שולחן האוכל החום והגדול. אחר כך הייתה פותחת את שני החלונות ומסיטה את הוילונות, כדי שתכנס "רוח פרצים" לחדר. לאחר החלפת מספר מילות נימוס, היו אמי וסבתי ממהרות למטבח ואחריהן, כמובן, גם אני. הן היו מוזגות מים קרים לכוסות גבוהות ולאחר מכן מכניסות כפית ארוכה, מלאה בשרבט לתוך כוס המים. האורחים היו נוגסים נגיסות קטנות ממנו ומלווים אותן בלגימה מן המים הצוננים. הבעת תענוג השתררה על פניהם והם הרבו להחמיא לסבתי על איכות השרבט המפורסם שלה. כאשר היו מבקשים ממנה את המתכון הייתה מחייכת חיוך קטן , מנידה קלות בראשה ואומרת: "זה הסוד שלי!" האורחים כיבדו אותה ולא הוסיפו להטרידה בבקשותיהם. אהבתי מאוד את ביקוריהם של האורחים מכיוון שרק אז זכיתי גם אני ליהנות מן המרקחת האהובה עלי כל כך. כמוהם הייתי גם אני מקבלת כוס גבוהה, מלאה מים קרים מאוד ובתוכה כפית השרבט. אכלתי אותו לאט, לאט, מנסה להאריך את ההנאה, שכן מי יודע מתי תזדמן לי שוב אחת שכזו! לעתים, כאשר חלף זמן רב בין ביקור אורחים אחד למשנהו ותאוות השרבט גברה עלי, הייתי מתגנבת למטבח, כאשר הייתי בטוחה שאיש אינו חש בכך, ו"גונבת" כפית שרבט אותה הייתי בולעת במהירות ללא מים, כדי שלא יבחינו בכך. במקרה שלי לא הוכחה אמיתות האמרה "מים גנובים ימתקו". נראה שאחד האפיונים החשובים בשרבט היה לאוכלו בצורת ההגשה של סבתי, כך אפשר היה למצות את טעמיו העשירים עד תום, ולא בבליעה מהירה כפי שעשיתי אני באותן פעמים בהן חששתי להיתפס. כאשר מלאו לי ארבע-עשרה שנים, נפטרה סבתי נטי. את סודו של השרבט לקחה עמה ומאז לא בא כטעם הזה אל פי. המלצרית הצעירה והחביבה הגיעה עם המגש ועליו הכוסות הגבוהות המלאות בקפה קר. היא שאלה אם נרצה גם עוגה מן המבחר שבעגלתה. המבחר היה אמנם מפתה, אולם אני החלטתי להסתפק בזיכרון המתוק של השרבט ולחסוך את הקלוריות של העוגה.
