סיפור למוצאי שבת

הרב סגל

New member
סיפור למוצאי שבת

מתוך שיחת-השבוע של השבת (מהאתר של צעירי חב"ד) מעשה שהיה מעגל שנסגר סבי, ר´ שאול שטרן ז"ל, היה איש-אשכולות ורב-פעלים. ירא-שמים, תלמיד-חכם וטוב-מזג. במקצועו היה כימאי, ובה-בעת שקד ללמוד תורה בכל רגע פנוי ואף חיבר ספר הגותי מעמיק על חמישה-חומשי-תורה. לפרנסתו ניהל מפעל לעיבוד מזון ונחשב מומחה בעל-שם לכשרות. את הוריו ואת רוב בני-משפחתו איבד בשואה. ביניהם גם את אשת-נעוריו ובנם הקטן, דב-בעריש הי"ד. על-אף כאב האובדן וכל התלאות שעבר, מעולם לא איבד את אמונתו האיתנה בה´ ואת תקוותו לעתיד טוב יותר. למקורביו היה אומר: "אין לי שום תלונה, חלילה, על הקב"ה ואיני מהרהר אחר מידותיו. רק דבר אחד מציק לי – כיצד זה הניח הקב"ה לשמו הקדוש להתחלל כך בשואה האיומה". סבא זכה לעלות ארצה, להינשא בשנית ולהקים משפחה לתפארת. לנו, ילדיו ונכדיו, נהג תמיד לספר סיפורים שנועדו להמחיש לנו את נוכחותה של יד-ההשגחה גם בשעות הקשות וברגעים הנוראים ביותר. כך, למשל, סיפר, כי בעת שהיה במחנה-ריכוז בגרמניה, נהג להניח בלילות את משקפיו לרגלי הדרגש שעליו ישן. בוקר אחד, כשקם משנתו, עמד בחוסר-זהירות על המשקפיים וניפץ אותם לרסיסים. הדבר הסב לו, כמובן, עוגמת-נפש רבה. לא חלפו אלא דקות אחדות, ואל הצריף נכנס קצין גרמני והורה לכל מרכיבי המשקפיים להתאסף. אלה נחשבו אצל הנאצים ימ"ש בעלי-מום לכל דבר. קבוצת הממושקפים עזבה את הצריף ולא נראתה עוד במחנה. הוא ניצל משום ששבר את משקפיו בחוסר זהירות. אולם מכל הסיפורים הרבים הייתה מציפה אותו התרגשות מיוחדת בכל פעם שסיפר את הסיפור הזה: באחד המסדרים במחנה-הריכוז פקד הקצין הגרמני על כל בעלי ההשכלה הרפואית לצאת מהשורה. אמנם לסבא לא הייתה השכלה רפואית, אך הוא היה כימאי והבין קצת בתרופות. בלי לחשוב פעמיים יצא מהשורה והציג את עצמו כרופא. הוא עדיין לא ידע לאן הצעד הזה יוביל אותו, אך ליבו אמר לו שהדבר עשוי לסייע לו. ואכן, מאותו יום ואילך מונה על המרפאה במחנה. כך היה יכול לסייע לחולים רבים, שקיבלו ממנו תרופות יותר ממה שהתירו לו ההוראות. יום אחד הגיע למרפאה נער צעיר, בעל חזות חסידית. סבא התעניין בשלומו, טיפל בו כראוי ואף שוחח עמו בדברי-תורה. הנער התחבב עליו מאוד והוא השתדל לסייע לו ככל יכולתו. בהמשך רקם סבא תכנית שבעזרתה הצליח, בסיוע עוד גורמים, להבריח את הנער אל מחוץ למחנה. מאז נעלמו עקבותיו של הנער והם לא נפגשו עוד. שלושים שנה חלפו מאז. בשנים אלה הספיק, כאמור, לעלות ארצה ולהקים משפחה. חלפו עוד שנים ובינתיים גם ילדיו (ובהם הוריי) בגרו והקימו משפחות. לאחר נישואיהם התגוררו הוריי ברחובות. זה היה בשבת הראשונה שבה התארחו סבי וסבתי בבית הוריי ברחובות. מכל בתי-הכנסת בעיר בחר סבא ללכת להתפלל בבית-הכנסת שבקריית חסידי קרטשניף. הוא התפלל שם הן בליל שבת הן ביום. בקריאת התורה, פנה אליו הגבאי וקרא לו לעלות ´שישי´. סבא היה מופתע מאוד, שכן בית-הכנסת היה מלא מפה אל פה ואילו הוא היה סתם אורח בלתי-מוכר. בצאת השבת נהגו מתפללי בית-הכנסת להתייצב בפתח חדרו של האדמו"ר, רבי דוד-משה רוזנבוים מקרטשניף, כדי להתברך מפיו. גם סבא השתלב בתור הארוך והמתין לברכת האדמו"ר. לפתע ניגש אליו שמשו של הרבי וקרא לו לבוא עמו. שוב הופתע סבא מהיחס המיוחד כלפיו. הוא פסע בצייתנות אחרי השמש, שהוביל אותו היישר לחדרו של הרבי. כשנכנס פנימה קידמו האדמו"ר בברכת ´שבוע טוב´ לבבית והציע לו סיגריה. סבא השיב בנימוס כי אינו מעשן. "זה חידוש בשבילי, ר´ שאול", הגיב האדמו"ר, "מתי חדלת מלעשן?". סבא היה נבוך ולא השיב. בקושי זכר שבעבר עישן. האדמו"ר שינה את נושא השיחה. "יש לי חידוש-תורה לומר לך", אמר והשמיע באוזני סבא פירוש נאה לאחד מפסוקי התורה. כשסיים האדמו"ר את ה´פירוש´, פנה אל סבא בשאלה: "נו ר´ שאול, ההסבר הזה אולי מוכר לך?". סבא לא השיב. כעבור רגע של שתיקה, הישיר האדמו"ר מבט אל סבא ואמר לו: "את הפירוש הנאה הזה שמעתי ממך בנעוריי, בשעה שבאתי לקבל ממך טיפול במרפאה של מחנה-הריכוז. אני הוא הנער הצעיר שחיבבת ושסייעת לו לברוח אל מחוץ למחנה. התזכור?". צמרמורת הרעידה את גופו של סבא. הוא התרגש עד עמקי נשמתו ולא הצליח להוציא הגה מפיו. האדמו"ר הוסיף ואמר: "אתה היית שליח ה´ להצילני, ואני חייב כלפיך בהכרת-הטוב". סבא היה אחוז התפעלות מהעובדה שאחרי שלושים שנה עדיין זכר האדמו"ר את פניו, את חידוש-התורה ששמע ממנו במחנה ואפילו את העובדה שבאותם ימים עישן... בכל פעם שסיפר לנו סבא את הסיפור הזה היה מתרגש מחדש. באותה פגישה עם האדמו"ר ראה סוג של ´סגירת מעגל´ שמימית. (תודתנו לשולח הסיפור, ר´ דוב זהבי, לע"נ סבו ר´ שאול שטרן, שיום פטירתו חל בכ"ד במרחשוון)
 

הרב סגל

New member
פרשת השבוע \ אקטואליה

עמדה שבועית סכסוך ישן-נושן את שורשיה של האנטישמיות אנחנו מוצאים בפרשת השבוע, המספרת על לידתם של יעקב ועשיו. המאבק ביניהם מתחיל עוד בהיותם ברחם אימם. מתח פנימי הנעוץ בשורש הווייתם תופעת האנטישמיות היא אחת החידות האנושיות הבלתי-ניתנות להסבר במונחים רציונליים. בעולם חיים בני-אדם מכל הגזעים והתרבויות, ואין אח ורע לשנאה כלפי העם היהודי. היו עמים שסבלו משנאת העמים האחרים, אבל זו הייתה איבה לפרק-זמן מוגבל, והיא נבעה מנסיבות שיכולות להסבירה. העוינות לעם-ישראל מלווה אותנו לכל אורך ההיסטוריה של עמנו, והיא אינה תלויה בשום דבר שנעשה או שלא נעשה. איננו מוכרחים להרחיק למעמקי ההיסטוריה. די לראות את היחס העקיב של מרבית האומות כלפי ישראל, כדי להבין שיש כאן עוינות כללית בלתי-מובנת. לכאורה הייתה אהדת העולם צריכה להיות נתונה לעם היהודי, עם קטן ונרדף, שבקושי הגיע לפיסת ארץ משלו לאחר אלפי שנות הרג ורדיפות ואחרי השואה הנוראה. בפועל מתייצב העולם שיטתית לימין אויבינו, מאמץ בלי היסוס את עמדותיהם ו´מזכה´ אותנו בסדרת גינויים אין-סופית. שנאה נטולת פשר היו שניסו להסביר את האנטישמיות באורחות-החיים הנבדלים של היהודים. דתם, לבושם והתנהגותם היו שונים משל העמים האחרים, ולכן עוררו איבה ושנאה – כך טענו. אחר-כך ראינו, ששונאי-ישראל לא הבדילו בין דתיים לשאינם דתיים, בין לובשי שחורים לבין יהודים הלבושים על-פי הצעקה האחרונה של האופנה המודרנית. הערבים מתלבשים אחרת מהמקובל בעולם המערבי, מדברים בשפתם, שומרים את מנהגיהם ואורחותיהם, והעולם כולו מכבד אותם ונזהר בכבודם. ואילו מנהיגי ישראל מתלבשים כמקובל בעולם, משתדלים לדבר אנגלית רהוטה, מנסים להידמות לשאר מנהיגי העולם - ותמיד-תמיד יועמדו בפינה. הם זוכים למחמאות רק בשעה שהם נענים לדרישות אויביהם ומוותרים על נכסיהם. ומצד שני, דווקא בימינו נהנים יהודים שומרי תורה ומצוות ברחבי העולם מיחס של כבוד והערכה. במרבית המדינות מתייחס השלטון ליהודים הדתיים והחרדים בכבוד, מתחשב בבעיותיהם ומקבל בהבנה את צורכיהם הייחודיים. ההנחה שאורח-החיים הייחודי הוא הגורם לשנאת הגויים, אין לה אפוא בסיס עובדתי. לקראת עולם מאוחד את שורשיה של האנטישמיות אנחנו מוצאים בפרשת השבוע, המספרת על לידתם של יעקב ועשיו. המאבק ביניהם מתחיל עוד בהיותם ברחם אימם. כבר בשלב זה "ויתרוצצו הבנים בקרבה" - זה מושך לכיוון אחד ואחיו מושך לכיוון השני. כשרבקה המודאגת הולכת לברר את פשר הדבר, היא מקבלת את התשובה: "שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך ייפרדו, ולאום מלאום יאמץ". המתח הפנימי בין יהודים לגויים נעוץ אפוא בשורש הווייתם. זה מאבק מתמיד שלא ייגמר עד ביאת המשיח. לעיתים הוא לובש דמות חמורה ומכוערת, ולעיתים הוא נושא אופי מעודן ומאופק יותר, אבל המתח הבסיסי הזה קיים לעולם. התורה הבטיחה - והמציאות הוכיחה זאת - שכאשר יהודים ממלאים את תפקידם ומתנהגים כיהודים, חש עשיו יראת-כבוד כלפיהם. באורח פרדוקסלי משהו, דווקא כאשר ההבדלים בין יהודים לגויים באים למלוא ביטוים, מעורר הדבר הערכה מצד הגויים, ואילו הנטייה להידמות לגויים ולהתבולל בתוכם, מעוררת תגובה הפוכה של בוז וזלזול. האיבה העתיקה של ´עשיו´ ל´יעקב´ תגיע בקרוב לקיצה, בגאולה הקרובה לבוא על-ידי משיח-צדקנו. אז יבינו היהודים את חשיבות תפקידם, ובעקבותיהם יבינו זאת גם הגויים, ותתקיים הנבואה: "והיו מלכים אומנייך ושרותיהם מניקותייך", כאשר העולם כולו יסייע לעם-ישראל למלא את ייעודו בתיקון העולם.
 
תודה רבה כבוד הרב על דברי התורה

נשמח אם כבוד הרב יביא עוד דברי תורה לפורום
 
למעלה