Press Here
New member
סיפור ללא שם../images/Emo3.gif
האממ..כתבתי סיפור לפני שנה...ועכשיו עשיתי פרק שני...טוב לפחות חלק ראשון לפרק השני..תעזרו לי לאמץ לו שם? קודם תקראו אותו אח"כ תבינו..אם יהיה טוב נמשיך לפרק שני עדיין לא פרסמתי את הסיפור בכלל, ואני רוצה לפרסם אותו כי אני חושבת שיצא לי קצת מעניין. הוי אני סתומה^^ זה יותר מידי ארוך הפרק הראשון וזה לא עולה לתפוז, אני אני אצרף לפה המשך... התקראו? פרק 1 "אוף, אני כ"כ מתרגשת!" אמרה אליי אלין בריגוש, "אני ממש ממש חושבת שלא נתקבל בחברת המקובלים!" "אל תדאגי, הכל יהיה בסדר" עניתי אליה, אך בתוך תוכי גם אני חשבתי שלהתקבל לחטיבה שונה ורחוקה מעירנו, זה רעיון וצעד מאוד גדול. "אולי תנסי לצייר כמה פרחים וציורים חמדמודים ותשכחי מכל העניין?" שאלתי אותה בתקווה שתפסיק להציק. "אני פשוט לא יכולה, ריקי, אני פשוט לא יכולה! אבל... תמיד אפשר לנסות" ענתה אלין ושלפה את מחברתה מתיקה הפורח בשלל צבעים ופרחים מהודרים. השנה אנו עולים לכיתה ז', זה מאוד מרגש בגלל החוקים, דרגות הקושי וההשתלבות בחברה החדשה. סופסוף הגענו לחטיבה ע"ש גברת מיסל, הנמצאת הרחק הרחק ממיזורי, מדינת מולדתי ומקום בו אני גרה. שלוש וחצי שעות נסיעה אכן הספיקו לי. הוריתי לאלין להכניס את מחברתה לתיקה, עוד לפני שהאוטובוס הספיק לעצור. במהירות אלין הכניסה את מחברתה, ענדה את תיקה על גבה ופסעה לאורך מסלול היציאה מהאוטובוס. ככל שאני מכירה את אלין מהגן, אני יודעת שהיא היתה רוח המורל בחברה. הבנים פשוט מתו עליה כשהיא היתה איתם בנבחרת הכדורסל. הבנות חלו עליה משום שתמיד היו לה רעיונות ובגדים אופנתיים. בקיצור - אלין הייתה חביבת החברה. אבל אני לא כזאת - אני תמיד הייתי הסגורה והביישנית: הבנים הציקו לי בהפסקות, הבנות ריכלו עליי כל עת ועת והמורה לא סבלה אותי משום הריכוז הבלתי מוספק שלי. לכן אני אמורה לדאוג יתר, שבחטיבה הבנים לא יצמידו לי מסטיק לשיערי, והבנות לא ידפיסו מודעות של: "מבוקשת - ילדה מעצבנת" כפי שעשו בבית הספר היסודי. כשנכנסנו לאולם ההמתנה, ראינו אלף איש: מתוכם מאות ילדים ומתבגרים שדיברו ללא הרף. אלין לבשה באותו היום חצאית-מיני שקנתה בפריז וחולצת טריקו צמודה ורדרדה שנתתי לה במתנה ביום ההולדת. אני לבשתי מכנס ג'ינס לא צמוד וחולצת טריקו רחבה ומצחיקה, שאותה אימי הכריחה אותי ללבוש. עברנו את קבוצות התלמידים החדשים ומצאנו שלט ובו הכוונה לכל התלמידים: "לתלמידי כיתות: ז'-אולם ההרצאות ח'-הספריה הבית-ספרית ט'-מגרש המשחקים" אמרתי לאלין: "הסתכלי, אנחנו צריכות ללכת לאולם ההרצאות, מעניין איפה זה". אלין מיד ניגשה אל בחור צעיר שנראה מאוד מגניב עם חולצת הטי הרחבה והמכנס-ברך הרחב: "סליחה, אתה יכול להגיד לי איפה נמצא אולם ההרצאות?" בעודה עושה את עצמה תמימה וחמודה. הבחור הצעיר התחיל להזיע, ואמר בגמגומים: "א...אממ...י...ימינה עד הפניה הראשונה במסדרון ואז החוצה-שם יש שלט שמראה שזהו אולם ה...הרצאות". אני ממש לא מבינה איך אלין 'קוטלת' את כל הבחורים! אלין שלפה נשיקה קטנה וחמימה על לחיו של הבחור הצעיר, ואמרה: "אני אלין. מה שמך?" "קוראים לי ל...לן – " אלין מיהרה וקטעה את הבחור הצעיר: "לן? זהו שמך?" "לא - לנס!" נפגע הבחור ואמר: "אני...פשוט...מת...מתרגש ביום הראשון" "אההה..עכשיו הבנתי! ככה זה גם אצלי, אתה יודע..." שניהם צחקו ביחד בעודי אני עומדת ואוכלת את עצמי מקינאה-החתיך הזה שנראה כמו מלך החטיבה-'נקטל' ע"י אלין החברה הטובה ביותר שלי? לי זה בחיים לא היה מצליח ככה! "טוב, להתראות מתוק, נתראה אח"כ!" ירתה אלין עבר לנס ופסעה לעבר אולם ההרצאות מלאה בגאווה בעודה ממלמלת: "איזה כיף! אני לא מבינה למה כ"כ התרגשתי-כשבעצם-כולם כה נחמדים פה!" "כן, כן..." עניתי בציניות מוחלטת, אך מרוב גאווה אלין לא שמה לב שאני סתם צינית, והמשיכה בדרכה לעבר אולם ההרצאות. כשהגענו אל אולם ההרצאות, היתה עוד הכוונה, אבל הפעם לשמות משפחה. "כל מי ששם משפחתו מתחיל באותיות א'-י' שיבוא לכאן!" "כל מי ששם משפחתו מתחיל באותיות ע'-ת' שיבוא לכאן!" ועוד ועוד יריות לעבר התלמידים החדשים. ממש התרגשתי מכיוון שכמעט כל התלמידים כבר מכירים כאן הכל מהשנים הקודמות, ואני ואלין כמעט היחידות שלא מכירות אף אחד! "טוב, זהו הזמן להתפצל, אני אלך לשמות המשפחה שמתחילות באותיות א'-י' ואת לע'-ת'!" אמרה אליי אלין בקול כאילו אנחנו נפרדות לנצח, ושתינו התחלנו לצחקק כאילו אין מחר! אך עדיין בתוך תוכי-התרגשתי כל כולי. פסעתי לעבר הטור שלי, ולידי פסע, לא תאמינו מי-לנס החתיך! רגליי רעדו והוקשה עליי לנשום, ופלטתי פליטת פה לא נעימה במיוחד: "היי, זה אתה ש'נקטלת' ע"י אלין החברה הכי טובה שלי!" פתאום כולם התחילו להתבדח עליי, והרגשתי בבושה מוחלטת. פתאום שמעתי קול מאחורי: "זוזי מפה! אוף! תביאי לי לעבור מעצבנת! אבא שלי לא ישמח כשיבין שאת לא נותנת לי לעבור!" הסתכלתי לאחור, ואמרתי אפילו לפני שהספקתי להבין מי זה ואיך הוא נראה: "סליחה, מה הבעיה שלך?" מבטה של הילדה הזו הפחיד אותי עד מאוד: היא היתה גבוהה, בעלת שיער בלונד, פרצוף מנצח, נעלי עקבים גבוהים במיוחד, חצאית מיני קצרצרה במיוחד ומחשוף לא קטן בחולצת הבטן ששווה מיליונים. תיאור אחד הוזכר לי בראש: "סנובית מתנשאת" אוי לא, אחרי טון דיבור כזה בטח היא לא תפסיק להציק לי עד סוף חיי, כנראה. "אני ממש מצטערת שאני דוחפת, פשוט הילדה המעצבנת הזאת לא נתנה לי לעבור משום שאני כאן כמובן-הכי לא פרימיטיבית ומתלבשת הכי יפה" אכן, היא היתה סנובית מתנשאת, אך לא מהסוג שציפיתי לו. היא נראתה חלשה בגלל טון הדיבור שלה אליי, וזה ממש שימח אותי. אבל ההתנשאות שלה ממש הרגיזה אותי: "סליחה?! מתלבשת הכי יפה?!" עכשיו היא ממש הרגיזה אותי, "היי, מותק, את לא הבוס כאן ולא נעליים! רק עופי לי מפרצופי לפני שאחטיף לך פה סטירה!"
האממ..כתבתי סיפור לפני שנה...ועכשיו עשיתי פרק שני...טוב לפחות חלק ראשון לפרק השני..תעזרו לי לאמץ לו שם? קודם תקראו אותו אח"כ תבינו..אם יהיה טוב נמשיך לפרק שני עדיין לא פרסמתי את הסיפור בכלל, ואני רוצה לפרסם אותו כי אני חושבת שיצא לי קצת מעניין. הוי אני סתומה^^ זה יותר מידי ארוך הפרק הראשון וזה לא עולה לתפוז, אני אני אצרף לפה המשך... התקראו? פרק 1 "אוף, אני כ"כ מתרגשת!" אמרה אליי אלין בריגוש, "אני ממש ממש חושבת שלא נתקבל בחברת המקובלים!" "אל תדאגי, הכל יהיה בסדר" עניתי אליה, אך בתוך תוכי גם אני חשבתי שלהתקבל לחטיבה שונה ורחוקה מעירנו, זה רעיון וצעד מאוד גדול. "אולי תנסי לצייר כמה פרחים וציורים חמדמודים ותשכחי מכל העניין?" שאלתי אותה בתקווה שתפסיק להציק. "אני פשוט לא יכולה, ריקי, אני פשוט לא יכולה! אבל... תמיד אפשר לנסות" ענתה אלין ושלפה את מחברתה מתיקה הפורח בשלל צבעים ופרחים מהודרים. השנה אנו עולים לכיתה ז', זה מאוד מרגש בגלל החוקים, דרגות הקושי וההשתלבות בחברה החדשה. סופסוף הגענו לחטיבה ע"ש גברת מיסל, הנמצאת הרחק הרחק ממיזורי, מדינת מולדתי ומקום בו אני גרה. שלוש וחצי שעות נסיעה אכן הספיקו לי. הוריתי לאלין להכניס את מחברתה לתיקה, עוד לפני שהאוטובוס הספיק לעצור. במהירות אלין הכניסה את מחברתה, ענדה את תיקה על גבה ופסעה לאורך מסלול היציאה מהאוטובוס. ככל שאני מכירה את אלין מהגן, אני יודעת שהיא היתה רוח המורל בחברה. הבנים פשוט מתו עליה כשהיא היתה איתם בנבחרת הכדורסל. הבנות חלו עליה משום שתמיד היו לה רעיונות ובגדים אופנתיים. בקיצור - אלין הייתה חביבת החברה. אבל אני לא כזאת - אני תמיד הייתי הסגורה והביישנית: הבנים הציקו לי בהפסקות, הבנות ריכלו עליי כל עת ועת והמורה לא סבלה אותי משום הריכוז הבלתי מוספק שלי. לכן אני אמורה לדאוג יתר, שבחטיבה הבנים לא יצמידו לי מסטיק לשיערי, והבנות לא ידפיסו מודעות של: "מבוקשת - ילדה מעצבנת" כפי שעשו בבית הספר היסודי. כשנכנסנו לאולם ההמתנה, ראינו אלף איש: מתוכם מאות ילדים ומתבגרים שדיברו ללא הרף. אלין לבשה באותו היום חצאית-מיני שקנתה בפריז וחולצת טריקו צמודה ורדרדה שנתתי לה במתנה ביום ההולדת. אני לבשתי מכנס ג'ינס לא צמוד וחולצת טריקו רחבה ומצחיקה, שאותה אימי הכריחה אותי ללבוש. עברנו את קבוצות התלמידים החדשים ומצאנו שלט ובו הכוונה לכל התלמידים: "לתלמידי כיתות: ז'-אולם ההרצאות ח'-הספריה הבית-ספרית ט'-מגרש המשחקים" אמרתי לאלין: "הסתכלי, אנחנו צריכות ללכת לאולם ההרצאות, מעניין איפה זה". אלין מיד ניגשה אל בחור צעיר שנראה מאוד מגניב עם חולצת הטי הרחבה והמכנס-ברך הרחב: "סליחה, אתה יכול להגיד לי איפה נמצא אולם ההרצאות?" בעודה עושה את עצמה תמימה וחמודה. הבחור הצעיר התחיל להזיע, ואמר בגמגומים: "א...אממ...י...ימינה עד הפניה הראשונה במסדרון ואז החוצה-שם יש שלט שמראה שזהו אולם ה...הרצאות". אני ממש לא מבינה איך אלין 'קוטלת' את כל הבחורים! אלין שלפה נשיקה קטנה וחמימה על לחיו של הבחור הצעיר, ואמרה: "אני אלין. מה שמך?" "קוראים לי ל...לן – " אלין מיהרה וקטעה את הבחור הצעיר: "לן? זהו שמך?" "לא - לנס!" נפגע הבחור ואמר: "אני...פשוט...מת...מתרגש ביום הראשון" "אההה..עכשיו הבנתי! ככה זה גם אצלי, אתה יודע..." שניהם צחקו ביחד בעודי אני עומדת ואוכלת את עצמי מקינאה-החתיך הזה שנראה כמו מלך החטיבה-'נקטל' ע"י אלין החברה הטובה ביותר שלי? לי זה בחיים לא היה מצליח ככה! "טוב, להתראות מתוק, נתראה אח"כ!" ירתה אלין עבר לנס ופסעה לעבר אולם ההרצאות מלאה בגאווה בעודה ממלמלת: "איזה כיף! אני לא מבינה למה כ"כ התרגשתי-כשבעצם-כולם כה נחמדים פה!" "כן, כן..." עניתי בציניות מוחלטת, אך מרוב גאווה אלין לא שמה לב שאני סתם צינית, והמשיכה בדרכה לעבר אולם ההרצאות. כשהגענו אל אולם ההרצאות, היתה עוד הכוונה, אבל הפעם לשמות משפחה. "כל מי ששם משפחתו מתחיל באותיות א'-י' שיבוא לכאן!" "כל מי ששם משפחתו מתחיל באותיות ע'-ת' שיבוא לכאן!" ועוד ועוד יריות לעבר התלמידים החדשים. ממש התרגשתי מכיוון שכמעט כל התלמידים כבר מכירים כאן הכל מהשנים הקודמות, ואני ואלין כמעט היחידות שלא מכירות אף אחד! "טוב, זהו הזמן להתפצל, אני אלך לשמות המשפחה שמתחילות באותיות א'-י' ואת לע'-ת'!" אמרה אליי אלין בקול כאילו אנחנו נפרדות לנצח, ושתינו התחלנו לצחקק כאילו אין מחר! אך עדיין בתוך תוכי-התרגשתי כל כולי. פסעתי לעבר הטור שלי, ולידי פסע, לא תאמינו מי-לנס החתיך! רגליי רעדו והוקשה עליי לנשום, ופלטתי פליטת פה לא נעימה במיוחד: "היי, זה אתה ש'נקטלת' ע"י אלין החברה הכי טובה שלי!" פתאום כולם התחילו להתבדח עליי, והרגשתי בבושה מוחלטת. פתאום שמעתי קול מאחורי: "זוזי מפה! אוף! תביאי לי לעבור מעצבנת! אבא שלי לא ישמח כשיבין שאת לא נותנת לי לעבור!" הסתכלתי לאחור, ואמרתי אפילו לפני שהספקתי להבין מי זה ואיך הוא נראה: "סליחה, מה הבעיה שלך?" מבטה של הילדה הזו הפחיד אותי עד מאוד: היא היתה גבוהה, בעלת שיער בלונד, פרצוף מנצח, נעלי עקבים גבוהים במיוחד, חצאית מיני קצרצרה במיוחד ומחשוף לא קטן בחולצת הבטן ששווה מיליונים. תיאור אחד הוזכר לי בראש: "סנובית מתנשאת" אוי לא, אחרי טון דיבור כזה בטח היא לא תפסיק להציק לי עד סוף חיי, כנראה. "אני ממש מצטערת שאני דוחפת, פשוט הילדה המעצבנת הזאת לא נתנה לי לעבור משום שאני כאן כמובן-הכי לא פרימיטיבית ומתלבשת הכי יפה" אכן, היא היתה סנובית מתנשאת, אך לא מהסוג שציפיתי לו. היא נראתה חלשה בגלל טון הדיבור שלה אליי, וזה ממש שימח אותי. אבל ההתנשאות שלה ממש הרגיזה אותי: "סליחה?! מתלבשת הכי יפה?!" עכשיו היא ממש הרגיזה אותי, "היי, מותק, את לא הבוס כאן ולא נעליים! רק עופי לי מפרצופי לפני שאחטיף לך פה סטירה!"
