סיפור לימים נוראים
לעת ערב הקדים שמואל לצאת את בית המדרש. וחרף שחודש אלול היה, ושתא הבאה לטובה מתקרבת, ובראשה יום הדין, וחרף שלצורך יציאה זו היה עליו להתגנב מעיניו של מלמדו, לא חיזר על עקבותיו. אלא פסע לו שמואל נמרצות אל קיטונו של זונדל מוכר הספרים. ויהי אך התרחק מעט מבית המדרש, הגביר צעדיו עד כי בא לכדי ריצה. ברם, כל זאת עד הגיעו אל קיטונו של זונדל. זונדל זה, דומה כי כל קירות קיטונו עשויים ספרים. אצטבאות אצטבאות היו עשויים כותלי קיטונו, ומלאין עד כי לא נותר מקום בספרים וגוילין וכרכים. גם באבק מלא קיטונו. ולא בפשטות אבק כי אם ממלכת האבק. ספר כי יצא מאיצטבא אחת, הרי מיד ערימת אבק נערמת ויוצאת עימו, ומתאספת ברצפת החנות, כדף מן דפי הספר. נכנס ובא לו שמואל אל הקיטון, וזונדל ישוב על כסא אשר ידע ימים יפים יותר מברך לו לשלום בסבלנות ובשמחה, כאילו היה לכל הפחות אורח אהוב אשר לו חיכה מימים ימימה. מושיט לו זונדל לשמואל כסא, שכן על אף שעדיין אינו נמנה שמואל בין גדולי ורבני העיר, לוחשים הכל כי עדיו לגדולות, ויראת השמים אשר מפעמת בו, הינה נראית אל כל אדם בעל לב. "רצוני בספר תפילות משלי. רצוני להתפלל בימים הנוראים בספר אשר שלם הוא. ואין התפילה בו נעצרת מחמת אשר חסר בו דף או מחצית הדף" נענה שמואל. הביט בו זונדל במבט מלא חיבה, הסיר את בתי העיניים מעל אפו, וסקר את אצטבאות הספרים. אחר, הביט במורה השעות והשיב לו לשמואל: לו היית בא רק לפני כעשרים רגעים היה הספר בידי, ברם כעת, מכרתי כבר את האחרון, ולא נותר בידי מאומה. נעצב לו שמואל ודמעות ירדו מפניו. הביט זונדל בצערו וחפץ לנחמו, הבה ונחפש יחדיו, קרא אל שמואל, שמא נותר לו עותק אחד והנה מסתתר הוא בינות לספרין. לא חשך שמואל מאמץ ואף לא חש אל ארוחת הערב. אמר אל ליבו, אפסיד מעט לחם ובצל, וספר התפילות יהיה תחת ידי, אך אל דאגתה של אימו לא יכל החשה. על כן נזדרז הוא ביותר, וביחד עם זונדל הממהר אף הוא אל ביתו, טרחו ופשפשו בממלכת האבק עד אשר נצטווח לו זונדל בקולו העמוק, מצאתי. ושלף מבין אצבעותיו סידור ישן אשר כריכה אין לו אך דפים מסודרין ודבוקין, יש לו גם יש לו. עמד איפוא שמואל מיודענו, משך כיסו מן חיקו, והניח לפני זונדל מטבע אחר מטבע עד אשר כילו מטבעותיו מן הכיס. מטבעות אלו מפיתו חסך. עת היתה נותנת לו אימו פרוטה על מנת ירכוש דבר מה ללפת את הפת, נוטל היה המטבע בחשאי ומניחה בכיסו ואוכל לחם בלא כלום, עד אשר נצטבר לסכום מספיק דיו. הביט זונדל במטבעות, וראה כי מספיקין הן בדיוק לאשר חשב לדרוש עבור ספרו. עמד וגרף המטבעות אל מגירת שולחנו, ולא נותרה לו לשמואל אף לא פרוטה. שמח וטוב לב התהלך לו שמואל ברחובות וליבו בל עימו, הן קלה היא בעיניכם סידור משלו? נכון, אין זה סידור מכורך עור כמו ליענקל הגביר אשר מספרים כי הביאו באחת ממסעות עסקיו בחוץ לארץ , אף כריכה פשוטה אין לו, אבל סידור למלים ולדפין צריך ואת זאת יש לו גם יש לו. אך עדיין חסרון הכריכה העיב מעט על ליבו. עמד ודפדף בו קמעא בסידורו כך ברחובות, לפתע צדו עיניו כתב קטן בצד הדף השני: שמואל בן יעקב הלוי. ליבו פרח בקרבו, הן של זקני המנוח, אבי אבי היה סידור זה. ספוג הינו בקדושה ובדמעות של זקני. ומובטחני כי אכוון בו בתפילותי בנקל, וזכותו תעמוד לי. שמח ליבו ועלז, ונכנס שמואל אל ביתו. - - - - - - - - - - אמרו, מי שלא ראה תפילתו של שמואל באותה שנה, כבן המתחטא לפני אביו, לא ראה תפילה זכה וברה מימיו.
לעת ערב הקדים שמואל לצאת את בית המדרש. וחרף שחודש אלול היה, ושתא הבאה לטובה מתקרבת, ובראשה יום הדין, וחרף שלצורך יציאה זו היה עליו להתגנב מעיניו של מלמדו, לא חיזר על עקבותיו. אלא פסע לו שמואל נמרצות אל קיטונו של זונדל מוכר הספרים. ויהי אך התרחק מעט מבית המדרש, הגביר צעדיו עד כי בא לכדי ריצה. ברם, כל זאת עד הגיעו אל קיטונו של זונדל. זונדל זה, דומה כי כל קירות קיטונו עשויים ספרים. אצטבאות אצטבאות היו עשויים כותלי קיטונו, ומלאין עד כי לא נותר מקום בספרים וגוילין וכרכים. גם באבק מלא קיטונו. ולא בפשטות אבק כי אם ממלכת האבק. ספר כי יצא מאיצטבא אחת, הרי מיד ערימת אבק נערמת ויוצאת עימו, ומתאספת ברצפת החנות, כדף מן דפי הספר. נכנס ובא לו שמואל אל הקיטון, וזונדל ישוב על כסא אשר ידע ימים יפים יותר מברך לו לשלום בסבלנות ובשמחה, כאילו היה לכל הפחות אורח אהוב אשר לו חיכה מימים ימימה. מושיט לו זונדל לשמואל כסא, שכן על אף שעדיין אינו נמנה שמואל בין גדולי ורבני העיר, לוחשים הכל כי עדיו לגדולות, ויראת השמים אשר מפעמת בו, הינה נראית אל כל אדם בעל לב. "רצוני בספר תפילות משלי. רצוני להתפלל בימים הנוראים בספר אשר שלם הוא. ואין התפילה בו נעצרת מחמת אשר חסר בו דף או מחצית הדף" נענה שמואל. הביט בו זונדל במבט מלא חיבה, הסיר את בתי העיניים מעל אפו, וסקר את אצטבאות הספרים. אחר, הביט במורה השעות והשיב לו לשמואל: לו היית בא רק לפני כעשרים רגעים היה הספר בידי, ברם כעת, מכרתי כבר את האחרון, ולא נותר בידי מאומה. נעצב לו שמואל ודמעות ירדו מפניו. הביט זונדל בצערו וחפץ לנחמו, הבה ונחפש יחדיו, קרא אל שמואל, שמא נותר לו עותק אחד והנה מסתתר הוא בינות לספרין. לא חשך שמואל מאמץ ואף לא חש אל ארוחת הערב. אמר אל ליבו, אפסיד מעט לחם ובצל, וספר התפילות יהיה תחת ידי, אך אל דאגתה של אימו לא יכל החשה. על כן נזדרז הוא ביותר, וביחד עם זונדל הממהר אף הוא אל ביתו, טרחו ופשפשו בממלכת האבק עד אשר נצטווח לו זונדל בקולו העמוק, מצאתי. ושלף מבין אצבעותיו סידור ישן אשר כריכה אין לו אך דפים מסודרין ודבוקין, יש לו גם יש לו. עמד איפוא שמואל מיודענו, משך כיסו מן חיקו, והניח לפני זונדל מטבע אחר מטבע עד אשר כילו מטבעותיו מן הכיס. מטבעות אלו מפיתו חסך. עת היתה נותנת לו אימו פרוטה על מנת ירכוש דבר מה ללפת את הפת, נוטל היה המטבע בחשאי ומניחה בכיסו ואוכל לחם בלא כלום, עד אשר נצטבר לסכום מספיק דיו. הביט זונדל במטבעות, וראה כי מספיקין הן בדיוק לאשר חשב לדרוש עבור ספרו. עמד וגרף המטבעות אל מגירת שולחנו, ולא נותרה לו לשמואל אף לא פרוטה. שמח וטוב לב התהלך לו שמואל ברחובות וליבו בל עימו, הן קלה היא בעיניכם סידור משלו? נכון, אין זה סידור מכורך עור כמו ליענקל הגביר אשר מספרים כי הביאו באחת ממסעות עסקיו בחוץ לארץ , אף כריכה פשוטה אין לו, אבל סידור למלים ולדפין צריך ואת זאת יש לו גם יש לו. אך עדיין חסרון הכריכה העיב מעט על ליבו. עמד ודפדף בו קמעא בסידורו כך ברחובות, לפתע צדו עיניו כתב קטן בצד הדף השני: שמואל בן יעקב הלוי. ליבו פרח בקרבו, הן של זקני המנוח, אבי אבי היה סידור זה. ספוג הינו בקדושה ובדמעות של זקני. ומובטחני כי אכוון בו בתפילותי בנקל, וזכותו תעמוד לי. שמח ליבו ועלז, ונכנס שמואל אל ביתו. - - - - - - - - - - אמרו, מי שלא ראה תפילתו של שמואל באותה שנה, כבן המתחטא לפני אביו, לא ראה תפילה זכה וברה מימיו.