סיפור לילה מאוחר...
זה תפס אותי באמצע הישיבה שנערכה במקום עבודתי. רונן עמד ונשא את דבריו, וכשאמר את המילה "פגישה" לפתע עלית בזיכרוני, וכמו הכה בי הברק, ומאותו רגע לא יכולתי שוב להתרכז בדברים הנאמרים או בסובבים אותי. בהיתי בכוס הקפה שמולי נזכר בך. את, שנכנסת אל תוך חיי לפני 20 שנה ליומיים ונעלמת כלא היית. היינו ילדים, במושגים של היום, את בת 23 ואני סטודנט בן 21, ובאותם יומיים מוטרפים גיליתי עולמות, תשוקות, משאות נפש, כפי שלא ידעתי מעודי. אני עדיין זוכר את אותה נסיעה לעיר הגדולה. נסיעת גורל? עליתי לאוטובוס, מצאתי מקום פנוי בסופו והתיישבתי. לידך. ניסיתי לישון ולא הצלחתי, הוצאתי את אחד מספרי המתמטיקה וניסיתי לפתור בעיה, כשלפתע שמעתי מצידך: "מכל הדברים היפים בחרת במספרים..." משפט אחד מצידך, אולי סתמי ואולי לא... אבל אני עדיין זוכר את מתיקותו של קולך, שהיה בו הרבה יותר מכך... קול שנוגע בפנים. הרמתי את עיני והדבר הראשון שנתקלתי בו היה מבט מחייך, ולאחר מכן אף כפתורי חמוד וחיוך של מלאכים (אומרים שיש דבר כזה). והחלה לזרום בינינו שיחה קולחת, כמו הכרנו אחד את השני כל ימינו. מעולם לא חוויתי רגשות קירבה כל כך עמוקים לאדם שלא הכרתי מעודי. יש אנשים שיש בהם את היכולת להשרות קירבה אמיתית מבלי להתאמץ ואת היית אחת הבודדים שפגשתי בימי חיי. ובתום הנסיעה ירדנו מהאוטובוס ופשוט הרגשתי בתוך תוכי שאסור לי לאבד אותך. וסיפרתי לך על הרגשתי. ולרגע ראיתי עננה בפנייך, ולא ממש הבנתי את משמעותה, ולאחר כדקה של מחשבה פנית אלי וביקשת את כתובתי והוספת שתגיעי אלי בשעות הערב. זו הייתה אולי נאיביות מצידי להאמין לך אבל נתתי לך אותה. שעות אותו יום עברו באיטיות משוועת והמון מחשבות צצו: "האם תגיעי?", "הלוואי שתגיעי", "מה אומר לך?", "מה נעשה?" הייתי כל כולי נרגש ומלא ציפייה... והערב מגיע ואת עדיין לא כאן, ועוברות השעות ואני התמלאתי באכזבה ובסופו של דבר הלכתי לישון. אני ישן, והשעה היא שעת חצות, ולפתע צלצול בדלת. התעוררתי והלום שינה ניגשתי לדלת ופתחתיה. ומולי, כמו סינדרלה, ניצבת בפתח דירתי, מחזיקה בידיך תיק קטן וחיוך נבוך על פנייך. אפילו לא שאלתיך לשעה המאוחרת. אני זוכר שפתחתי את זרועותיי ואת נכנסת אל ביניהן לחיבוק ארוך וחם. לחיבוק התווספה נשיקה לוהטת, ולנשיקה מגע ידיים מלטפות, ולמגע הידיים מגע שפתיים בכל חלקי גופי, ואהבנו כל אותו לילה עד כלות הנשימה. נשארת אצלי יומיים שבהם אהבנו, דיברנו, חווינו, ידענו, צחקנו, חשקנו, הבענו משאלות לעתיד. יומיים שבהם הארת את חיי בבת אור שכמוה לא נתקלתי מעודי. מהלימודים לגמרי שכחתי, פשוט לא יכולתי לעזבך ולהיות הרחק ממך. ובבוקרו של יום.... התעוררנו, ואת שבת ולבשת את בגדייך, והתאפרת קלות. אני עוד זוכר את השאלה ששאלתי: "מתי את חושבת לחזור?" ואת תשובתך שכמו הכניסה סכין לליבי: "לעולם לא". הייתי המום, לא ציפיתי לתשובה שכזו לאחר יומיים כל כך מלאי אושר עבורי. כמו מהלומה הלמו המילים באזני: "לעולם לא." התיישבתי על המיטה מביט בך בעיניים כלות ואת המשכת: "אני מתחתנת מחר." אני לא יודע מה אחרים חושבים ומרגישים ברגעים שכאלו, היה בי המון כעס מצד אחד על כך שרימית אותי ומצד שני תחושה של אהבה ומשיכה שלא יכולתי להפסיקה. ניסיתי לשכנע אותך, אולם מיאנת לשנות את דעתך. "זה אפילו לא בא בחשבון לבטל את החתונה" טענת. אמרת שאת אוהבת אותו מאד, אבל רצית לחוות חוויה נוספת לפני נישואייך, ואני פשוט מצאתי חן בעינייך". וכשראיתי שלא אוכל לשנות את דעתך, עלו ממני המילים: "בואי נפגש בעוד 20 שנה, בדיוק היום עוד 20 שנה. נפגש ונראה להיכן הובילו דרכנו, האם מתחרטים על החלטות שעשינו או שלמים עימן." חייכת חיוך קטן והשבת: "היום, בעוד 20 שנה, ליד הספסל מתחת לעץ האלון שמחוץ לבניין הזה". אספת את חפצייך, נשקת לי והלכת. והשנים עברו, ולא סרת מזיכרונותיי. בינתיים נישאתי, יש לי שני ילדים, אישה מקסימה. אני בעל משרה בכירה בחברה ציבורית גדולה, ושפר עלי מזלי. כל ימי עד כה היו טובים, מהנים ומלאים סיפוק, אולם אותך... לא אוכל לעולם להוציא מזיכרוני. אני יושב בישיבה, נוכח לא נוכח, ונזכר שמחר הוא היום. פגישתנו נקבעה למחר. אני אגיע לשם ואמתין בתקווה שאף את תגיעי... לילה ....
זה תפס אותי באמצע הישיבה שנערכה במקום עבודתי. רונן עמד ונשא את דבריו, וכשאמר את המילה "פגישה" לפתע עלית בזיכרוני, וכמו הכה בי הברק, ומאותו רגע לא יכולתי שוב להתרכז בדברים הנאמרים או בסובבים אותי. בהיתי בכוס הקפה שמולי נזכר בך. את, שנכנסת אל תוך חיי לפני 20 שנה ליומיים ונעלמת כלא היית. היינו ילדים, במושגים של היום, את בת 23 ואני סטודנט בן 21, ובאותם יומיים מוטרפים גיליתי עולמות, תשוקות, משאות נפש, כפי שלא ידעתי מעודי. אני עדיין זוכר את אותה נסיעה לעיר הגדולה. נסיעת גורל? עליתי לאוטובוס, מצאתי מקום פנוי בסופו והתיישבתי. לידך. ניסיתי לישון ולא הצלחתי, הוצאתי את אחד מספרי המתמטיקה וניסיתי לפתור בעיה, כשלפתע שמעתי מצידך: "מכל הדברים היפים בחרת במספרים..." משפט אחד מצידך, אולי סתמי ואולי לא... אבל אני עדיין זוכר את מתיקותו של קולך, שהיה בו הרבה יותר מכך... קול שנוגע בפנים. הרמתי את עיני והדבר הראשון שנתקלתי בו היה מבט מחייך, ולאחר מכן אף כפתורי חמוד וחיוך של מלאכים (אומרים שיש דבר כזה). והחלה לזרום בינינו שיחה קולחת, כמו הכרנו אחד את השני כל ימינו. מעולם לא חוויתי רגשות קירבה כל כך עמוקים לאדם שלא הכרתי מעודי. יש אנשים שיש בהם את היכולת להשרות קירבה אמיתית מבלי להתאמץ ואת היית אחת הבודדים שפגשתי בימי חיי. ובתום הנסיעה ירדנו מהאוטובוס ופשוט הרגשתי בתוך תוכי שאסור לי לאבד אותך. וסיפרתי לך על הרגשתי. ולרגע ראיתי עננה בפנייך, ולא ממש הבנתי את משמעותה, ולאחר כדקה של מחשבה פנית אלי וביקשת את כתובתי והוספת שתגיעי אלי בשעות הערב. זו הייתה אולי נאיביות מצידי להאמין לך אבל נתתי לך אותה. שעות אותו יום עברו באיטיות משוועת והמון מחשבות צצו: "האם תגיעי?", "הלוואי שתגיעי", "מה אומר לך?", "מה נעשה?" הייתי כל כולי נרגש ומלא ציפייה... והערב מגיע ואת עדיין לא כאן, ועוברות השעות ואני התמלאתי באכזבה ובסופו של דבר הלכתי לישון. אני ישן, והשעה היא שעת חצות, ולפתע צלצול בדלת. התעוררתי והלום שינה ניגשתי לדלת ופתחתיה. ומולי, כמו סינדרלה, ניצבת בפתח דירתי, מחזיקה בידיך תיק קטן וחיוך נבוך על פנייך. אפילו לא שאלתיך לשעה המאוחרת. אני זוכר שפתחתי את זרועותיי ואת נכנסת אל ביניהן לחיבוק ארוך וחם. לחיבוק התווספה נשיקה לוהטת, ולנשיקה מגע ידיים מלטפות, ולמגע הידיים מגע שפתיים בכל חלקי גופי, ואהבנו כל אותו לילה עד כלות הנשימה. נשארת אצלי יומיים שבהם אהבנו, דיברנו, חווינו, ידענו, צחקנו, חשקנו, הבענו משאלות לעתיד. יומיים שבהם הארת את חיי בבת אור שכמוה לא נתקלתי מעודי. מהלימודים לגמרי שכחתי, פשוט לא יכולתי לעזבך ולהיות הרחק ממך. ובבוקרו של יום.... התעוררנו, ואת שבת ולבשת את בגדייך, והתאפרת קלות. אני עוד זוכר את השאלה ששאלתי: "מתי את חושבת לחזור?" ואת תשובתך שכמו הכניסה סכין לליבי: "לעולם לא". הייתי המום, לא ציפיתי לתשובה שכזו לאחר יומיים כל כך מלאי אושר עבורי. כמו מהלומה הלמו המילים באזני: "לעולם לא." התיישבתי על המיטה מביט בך בעיניים כלות ואת המשכת: "אני מתחתנת מחר." אני לא יודע מה אחרים חושבים ומרגישים ברגעים שכאלו, היה בי המון כעס מצד אחד על כך שרימית אותי ומצד שני תחושה של אהבה ומשיכה שלא יכולתי להפסיקה. ניסיתי לשכנע אותך, אולם מיאנת לשנות את דעתך. "זה אפילו לא בא בחשבון לבטל את החתונה" טענת. אמרת שאת אוהבת אותו מאד, אבל רצית לחוות חוויה נוספת לפני נישואייך, ואני פשוט מצאתי חן בעינייך". וכשראיתי שלא אוכל לשנות את דעתך, עלו ממני המילים: "בואי נפגש בעוד 20 שנה, בדיוק היום עוד 20 שנה. נפגש ונראה להיכן הובילו דרכנו, האם מתחרטים על החלטות שעשינו או שלמים עימן." חייכת חיוך קטן והשבת: "היום, בעוד 20 שנה, ליד הספסל מתחת לעץ האלון שמחוץ לבניין הזה". אספת את חפצייך, נשקת לי והלכת. והשנים עברו, ולא סרת מזיכרונותיי. בינתיים נישאתי, יש לי שני ילדים, אישה מקסימה. אני בעל משרה בכירה בחברה ציבורית גדולה, ושפר עלי מזלי. כל ימי עד כה היו טובים, מהנים ומלאים סיפוק, אולם אותך... לא אוכל לעולם להוציא מזיכרוני. אני יושב בישיבה, נוכח לא נוכח, ונזכר שמחר הוא היום. פגישתנו נקבעה למחר. אני אגיע לשם ואמתין בתקווה שאף את תגיעי... לילה ....