סיפור לייום חורפי
ה ע ט אבי אהב מאוד חפצים יפים, איכותיים, שמטבע הדברים הם גם יקרים. כאשר קנה דבר מה, היה זה תמיד הטוב ביותר. הירקות והפרות שקנה היו גדולים, ללא פגם ובעלי צבע בוהק. תפוחי העץ נראו כאילו צולמו קודם לכן לפרסומת לתפוחים או שימשו כדוגמא לציור טבע דומם. החליפות שלו היו תמיד מבד אנגלי משובח ולהן עניבות יוקרתיות תואמות. במשך שנים חלם על עט זהב. כאשר יכול היה להרשות לעצמו לרכוש אחד, קנה את הטוב ביותר מתוצרת פארקר. העט היקר נח בתוך קופסא מהודרת ומסוגננת. כאשר צריך היה אבי לחתום על מסמך חשוב (הוא היה עורך דין), היה שולף את העט מחביונו, מתבונן בו, מלטף את גזרתו הדקה ואחר כך, בתנועה אלגנטית, משרבט את חתימתו על הנייר. בסיום החתימה היה ממהר להחזיר את העט לקופסתו, שאותה הטמין עמוק בתוך הארון במשרדו. גם לקוחות חשובים זכו לקבל מידיו את העט לצורך חתימה על מסמכים. "אם תלמדי משפטים ותהיי עורכת-דין, תקבלי את המשרד שלי וגם את העט הזה", נהג לומר לי, כשהוא תולה בי מבט אוהב וחולמני ומחליק בידו על קופסת העט. לימים חלה אבי ונפטר. אני לא למדתי משפטים, לא הפכתי לעורכת-דין והמשרד נסגר. העט נשאר טמון עמוק בתוך הארון. איש לא נגע בו. בסתר לבי ידעתי תמיד שפעם, "כשאהיה גדולה", יעבור העט לרשותי ואשתמש בו למטרות חשובות. עברו שנים. אמי חלתה, מצבה הידרדר והיא נזקקה לטיפול סיעודי. הבאתי לה מטפלת, עובדת זרה, אשר טפלה בה יפה ודאגה לכל צרכיה. נפשה של אמי נקשרה בה לאהבה והיא הרבתה להעניק לה מתנות מחפציה: בגדים, אביזרים ותכשיטים. עיני לא הייתה צרה בה, שכן ידעתי עד כמה קשה ומדכאת עבודתה. לאחר שלוש שנים נפטרה אמי והמטפלת חזרה למולדתה. שבועות אחדים עמדה הדירה ריקה עד שהחלטתי להשכירה. החלטה שהעמידה משימה קשה בפני: ריקון הדירה מתכולתה. כל חפץ: בגד, כלי, ספר, גרר עמו זיכרונות והתלבטויות מה ייעשה בו. אכזבה קשה נכונה לי כאשר הוצאתי הכל מן הארון שבחדר העבודה: העט, עט הזהב, איננו! נברתי ובדקתי שוב ושוב, נעזרתי גם בבעלי,אך ללא הועיל. העט נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.
ה ע ט אבי אהב מאוד חפצים יפים, איכותיים, שמטבע הדברים הם גם יקרים. כאשר קנה דבר מה, היה זה תמיד הטוב ביותר. הירקות והפרות שקנה היו גדולים, ללא פגם ובעלי צבע בוהק. תפוחי העץ נראו כאילו צולמו קודם לכן לפרסומת לתפוחים או שימשו כדוגמא לציור טבע דומם. החליפות שלו היו תמיד מבד אנגלי משובח ולהן עניבות יוקרתיות תואמות. במשך שנים חלם על עט זהב. כאשר יכול היה להרשות לעצמו לרכוש אחד, קנה את הטוב ביותר מתוצרת פארקר. העט היקר נח בתוך קופסא מהודרת ומסוגננת. כאשר צריך היה אבי לחתום על מסמך חשוב (הוא היה עורך דין), היה שולף את העט מחביונו, מתבונן בו, מלטף את גזרתו הדקה ואחר כך, בתנועה אלגנטית, משרבט את חתימתו על הנייר. בסיום החתימה היה ממהר להחזיר את העט לקופסתו, שאותה הטמין עמוק בתוך הארון במשרדו. גם לקוחות חשובים זכו לקבל מידיו את העט לצורך חתימה על מסמכים. "אם תלמדי משפטים ותהיי עורכת-דין, תקבלי את המשרד שלי וגם את העט הזה", נהג לומר לי, כשהוא תולה בי מבט אוהב וחולמני ומחליק בידו על קופסת העט. לימים חלה אבי ונפטר. אני לא למדתי משפטים, לא הפכתי לעורכת-דין והמשרד נסגר. העט נשאר טמון עמוק בתוך הארון. איש לא נגע בו. בסתר לבי ידעתי תמיד שפעם, "כשאהיה גדולה", יעבור העט לרשותי ואשתמש בו למטרות חשובות. עברו שנים. אמי חלתה, מצבה הידרדר והיא נזקקה לטיפול סיעודי. הבאתי לה מטפלת, עובדת זרה, אשר טפלה בה יפה ודאגה לכל צרכיה. נפשה של אמי נקשרה בה לאהבה והיא הרבתה להעניק לה מתנות מחפציה: בגדים, אביזרים ותכשיטים. עיני לא הייתה צרה בה, שכן ידעתי עד כמה קשה ומדכאת עבודתה. לאחר שלוש שנים נפטרה אמי והמטפלת חזרה למולדתה. שבועות אחדים עמדה הדירה ריקה עד שהחלטתי להשכירה. החלטה שהעמידה משימה קשה בפני: ריקון הדירה מתכולתה. כל חפץ: בגד, כלי, ספר, גרר עמו זיכרונות והתלבטויות מה ייעשה בו. אכזבה קשה נכונה לי כאשר הוצאתי הכל מן הארון שבחדר העבודה: העט, עט הזהב, איננו! נברתי ובדקתי שוב ושוב, נעזרתי גם בבעלי,אך ללא הועיל. העט נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.
