סיפור כואב
בוקר טוב לכולן. הסיפור שלי הוא כואב ואיני יודעת כלל מאיפה להתחיל... למי שיש לה לב רגיש, ממליצה לא לקרוא... אז ככה: אני בחורה בת 26 שמתחתנת עוד חודש וחצי עם אהבת חיי. עברתי הרבה בחיים, דברים כואבים יותר מאשר משמחים, לשמחתי בשנתיים האחרונות מצאתי את הנחלה שלי, את החצי השני שלי והחלטנו להקים יחד משפחה. אימי שתחיה הינה אישה מאד מאד מאד קשה. כל הזמן ניסתה (ועדין מנסה יש לציין) לנהל לי ולשלושת אחי הנותרים את החיים. מה שלא נעשה ע"פ רצונה- לא מתקבל עליה והיא מחליטה לעשות "חרם" . לשמחתי, הבנתי זאת מהר ובגיל צעיר מאד עזבתי את הבית (15)- פנימיה , שרות צבאי רחוק מאד, ואח"כ ישר השכרת דירה. אך תמיד נשארתי בקשר עם משפחתי האהובה שאותם אני מאד מאד מאד אוהבת בעיקר את אבי ואחיי .לפני כשנה בדיוק ( לאחר שחזרתי לחבר הנוכחי שלי, לאחר פרידה של 3 חודשים יש לציין באשמתה של אמא שלי שיכנעה אותי שאינו מתאים לי -בלי כל סיבה) אימי החליטה לעשות עלי חרם. מאז היא לא מדברת איתי, איחלה לי כל מיני "ברכות" בSMS לי ולבן זוגי היקר כמו " שלא תביאי ילדים לעולם" , "אני מקללת אותך" ועוד ועוד פניני חוכמה שאני כבר ממש לא זוכרת. כל SMS כזה לווה בבכי תמרורים ובהאשמות עצמיות מה עשיתי לה לעזאזל? היא לא מוכנה לקבל את החתונה שלי (בלי שום סיבה מוצדקת) - היא לא אוהבת את החבר שלי (כי הוא "אשכנזי" ולא מתאים לך, " את יותר יפה, מוכשרת ממנו" "הוא לא שווה את הנעל שלך" ...ועוד כל מיני המצאות) . כלא מזמן חגגתי יום הולדת, לא קיבלתי אפילו SMS של "מזל טוב" (ובאיזשהו מקום ציפיתי, זו אמא לא?)- על כל פניני החוכמה שהיא הוציאה מהפה סלחתי לה, לפני חודשיים נפגשנו בהלוויה של דוד שלי אחרי ששנה לא התראינו. חיבקתי אותה ובכיתי. אח"כ הלכתי לנחם את אבי- שנגמרה השבעה הם קראו לי לשיחה- "אנחנו לא מתכוונים לבוא לחתונה שלך כי היא נערכת ביום שישי (לטענתם זו חתונת "אבל" ) וגם מפני שאני לא עושה חינה"... הסברתי להם שזו בחירה שלי ושל בן זוגי, קבענו חתונה ביום שישי בצהריים כי זה מה שאנו רוצים וחולמים, ולא בא לנו חינה (אני מרוקאית ואין דבר כזה שאין חינה). החלטתי להתפשר, אמרתי להורי שאני אסכים לחינה (בשבילם) אבל לא אשנה את היום שישי כי תאריך החתונה כבר נקבע. הם הודיעו לי נחרצות שהם לא מגיעים. כואב לי מאד,לא יכולה לדמיין חתונה בלי הורי (איך אני אמורה להיות תחת החופה בלי הורי???) יש לציין שאימי היא אישה די חולה נפשית, אך לא מודעת לעצמה ולעולם לא קיבלה טיפול כלשהו. אבי נגרר אחריה מחוסר ברירה, אם הוא לא יקשיב לה היא תעיף אותו מהבית.היחידה שבקשר איתי זו אחותי בת ה19 שגם לה די נמאס מאמא שלי וברגע הראשון שתהיה לה הזדמנות גם היא תעוף מהבית. כל פעם שאני מתקשרת לאבא שלי הוא מתחיל לצעוק עלי למה אני לא מקשיבה לאמא ואיזו ילדה אני שלא נותנת כבוד לאמא. במה פשעצי שאני חייה את חיי כפי רצוני? יש לציין שאני מגיל 15 עובדת,מפרנסת את עצמי בכבוד. הורי לעולם לא עזרו לי כלכלית- ההפך אני נתתי להם כספים שלעולם לא הוחזרו ואיני רוצה גם שיוחזרו. אני סטודנטית שנה רביעית ואני ובן זוגי מכלכלים את עצמנו ואת כל החתונה ל-ב-ד לעולם לא ביקשתי עזרה כספית רק נפשית.... אני אובדת עצות. תודה למי שהגיע עד לכאן. אני
