הגבירה מן האגם
New member
סיפור ירח../images/Emo29.gif
חתונת הירח סיפור פואבלו-אינדיאני זמן רב לפני שחיה ירח בשמיים, היא הייתה נערה שנישאה לצ'יף של כפר על גדות נהר הריו-גרנדה. נהצ'ורוצ'ו (Nah-chu-ru-chu), "אור שחר תכול", היה שמו של הצ'יף. הוא היה חזק ואדיב וכל נשות הכפר אהבו אותו. אבל נהצ'ורוצ'ו נישא לירח משום שהיא זכתה בליבו. אבל שתיים מן הנשים שחיו בכפר היו מכשפות בעלות עוצמה. נשות התירס הצהוב אהבו את נהצ'ורוצ'ו והן נשבעו לנקמה כשנישא לירח. נהצ'ורוצ'ו הזהיר את אשתו מפניהן. "הן מתכוונות לפגוע בך" אמר. היא נזהרה אבל יום אחד, כשהיו הנשים בחורשה, מצאו נשות התירס הצהוב באר וקראה לירח "בואי לשתות." בזכרה את אזהרת בעלה, סרבה ירח, אבל זמן קצר אחר-כך קראו לה שוב. "בואי להתבונן במים השלווים. תראי את הפנים היפים שלך." ירח אהבה להתבונן בהשתקפותה במים, בדיוק כפי שהיא עושה עכשיו ומבלי לחשוב צעדה אל שפת הבאר. נשות התירס דחפו אותה פנימה וחזרו לכפר בלעדיה. באותו ערב, כשאשתו בוששה לשוב, קרא נהצ'ורוצ'ו לנשות התירס הצהוב. "היכן אשתי?" תבע. "הו, היא חזרה לפנינו," אמרו הן, אבל נהצ'ורוצ'ו ידע שמשהו אינו כשורה. הוא החל לחפש אחר ירח. הוא חיפש בכל החורשה, קורא וקורא אבל לא יכול היה למצוא את אשתו. בצערו, טיפס למקום הגבוה ביותר בכפר, טמן פניו בכפות ידיו ובכה. שם ישב, מסרב לזוז לדבר או לאכול. אנשיו התחננו שירד משום שידעו שכפרם לא יתנהל כשורה בלעדיו. אבל נהצ'ורוצ'ו פשוט בהה למרחק. אז קראו האנשים לנשר משום שניחן בראיה החדה ביותר מכל בני האדם והיצורים. נשר המריא אל השמיים וחיפש בכל מקום, אבל לא יכול היה למצוא את ירח. אז קראו האנשים לזאב הערבות משום שאפו היה בעל החוש החד ביותר בעולם. זאב ערבות יצא לדרך מיד, אפו מונח על הארץ. הוא חיפש גבוה, הוא חיפש נמוך אבל נכשל בנסיונו למצוא את ירח. אז קראו האנשים לגירית משום שהיא החופרת הטובה ביותר. גירית חפרה בכל הכפר, אבל גם היא לא מצאה את ירח. "עיט-הדגים ימצא אותה," אמרו האנשים. עיט-הדגים הפליג אל השמיים, גבוה מעל ברכות ונהרות והביט אל תוך המים. הוא מנה כל חלוק וכל דג, אבל לא מצא את ירח. עכשיו כבר נבלו היבולים בשדות והחיות היו רעבות. האנשים היו כל-כך עצובים שלא יכלו לעבוד, משום שידעו שירח ודאי מתה כבר. ולכן קראו לאיה משום שהיא טובה באיתור מתים. האיה הסכימה בעצב לחפש אחר ירח. "האחרים חזקים ממני והם נכשלו, אבל אני מבטיחה לנסות למצוא את ירח." היא פרשה כנפיים והמריאה אל-על, גבוה גבוה עד שאפילו נשר לא ראה אותה. עדיין, ירח לא נמצאה. "לא ראיתי אותה," אמרה, "אבל כשעפתי הבייתה ראיתי מקום בחורשה מכוסה בפרחים הנפלאים ביותר." "אהה!" קרא נהצ'ורוצ'ו, מתעורר לחיים. "הביאי לי את אחד הפרחים." איה עפה לדרכה ושבה עם פרח. נהצ'ורוצ'ו נשא את הפרח אל תוך ביתו. כל האנשים הלכו בעקבותיו. בבית, הניח את הפרח על שכמייה יפה והניח שכמייה נוספת עליו. אז לבש את חליפת עור הצבי שהכינה עבורו ירח ובאחזו ברעשן הקדוש, החל שר. כששר, גדל הפרח. הצ'יף הרים את השכמייה ושר שוב, ניער את הרעשן ועדיין – הפרח גדל. אחרי ששר את השיר ארבע פעמים, ראו האנשים כי בין שתי השכמיות שוכבת דמות אנוש. וכששר בפעם החמישית, קמה הדמות וישבה. הוא הרים את בד השכמייה בזהירות ושם ישבה ירח המתוקה, יפה מתמיד. "עכשיו נחייה באושר," הכריז נהצ'ורוצ'ו, "אבל על נשות התירס הצהוב להיענש." הצ'יף קלע חישוק מהרבה חוטים וחרוזים וירח קראה לנשות התירס הצהוב לשחק אתה. היא גלגלה את החישוק אליהן וברגע שהתקרב, חטפו אותו שתיהן. בו ברגע הפכו לשני נחשים גדולים שדמעות ניגרות מפניהם. "זהו הגמול לחברות בוגדניות," אמרה ירח. "אתם תחיו כאן לנצח, בין צוקים וסלעים ותמיד תהיו עדינים ומאולפים." אז שבה לבעלה והם היו שמחים יחד במשך שנים רבות, אבל נשות התירס הצהוב נותרו כנחשים לנצח. הם עדיין חיים בין צוקים וסלעים ואינם מרחיקים. אנשים מביאים אותם לביתם כדי ללכוד עכברים, כי אותם נחשים אינם מזיקים לבני-אדם. הימים בהם פגעו באנשים הסתיימו ביום בו ניסו לפגוע בירח. בברכה,
חתונת הירח סיפור פואבלו-אינדיאני זמן רב לפני שחיה ירח בשמיים, היא הייתה נערה שנישאה לצ'יף של כפר על גדות נהר הריו-גרנדה. נהצ'ורוצ'ו (Nah-chu-ru-chu), "אור שחר תכול", היה שמו של הצ'יף. הוא היה חזק ואדיב וכל נשות הכפר אהבו אותו. אבל נהצ'ורוצ'ו נישא לירח משום שהיא זכתה בליבו. אבל שתיים מן הנשים שחיו בכפר היו מכשפות בעלות עוצמה. נשות התירס הצהוב אהבו את נהצ'ורוצ'ו והן נשבעו לנקמה כשנישא לירח. נהצ'ורוצ'ו הזהיר את אשתו מפניהן. "הן מתכוונות לפגוע בך" אמר. היא נזהרה אבל יום אחד, כשהיו הנשים בחורשה, מצאו נשות התירס הצהוב באר וקראה לירח "בואי לשתות." בזכרה את אזהרת בעלה, סרבה ירח, אבל זמן קצר אחר-כך קראו לה שוב. "בואי להתבונן במים השלווים. תראי את הפנים היפים שלך." ירח אהבה להתבונן בהשתקפותה במים, בדיוק כפי שהיא עושה עכשיו ומבלי לחשוב צעדה אל שפת הבאר. נשות התירס דחפו אותה פנימה וחזרו לכפר בלעדיה. באותו ערב, כשאשתו בוששה לשוב, קרא נהצ'ורוצ'ו לנשות התירס הצהוב. "היכן אשתי?" תבע. "הו, היא חזרה לפנינו," אמרו הן, אבל נהצ'ורוצ'ו ידע שמשהו אינו כשורה. הוא החל לחפש אחר ירח. הוא חיפש בכל החורשה, קורא וקורא אבל לא יכול היה למצוא את אשתו. בצערו, טיפס למקום הגבוה ביותר בכפר, טמן פניו בכפות ידיו ובכה. שם ישב, מסרב לזוז לדבר או לאכול. אנשיו התחננו שירד משום שידעו שכפרם לא יתנהל כשורה בלעדיו. אבל נהצ'ורוצ'ו פשוט בהה למרחק. אז קראו האנשים לנשר משום שניחן בראיה החדה ביותר מכל בני האדם והיצורים. נשר המריא אל השמיים וחיפש בכל מקום, אבל לא יכול היה למצוא את ירח. אז קראו האנשים לזאב הערבות משום שאפו היה בעל החוש החד ביותר בעולם. זאב ערבות יצא לדרך מיד, אפו מונח על הארץ. הוא חיפש גבוה, הוא חיפש נמוך אבל נכשל בנסיונו למצוא את ירח. אז קראו האנשים לגירית משום שהיא החופרת הטובה ביותר. גירית חפרה בכל הכפר, אבל גם היא לא מצאה את ירח. "עיט-הדגים ימצא אותה," אמרו האנשים. עיט-הדגים הפליג אל השמיים, גבוה מעל ברכות ונהרות והביט אל תוך המים. הוא מנה כל חלוק וכל דג, אבל לא מצא את ירח. עכשיו כבר נבלו היבולים בשדות והחיות היו רעבות. האנשים היו כל-כך עצובים שלא יכלו לעבוד, משום שידעו שירח ודאי מתה כבר. ולכן קראו לאיה משום שהיא טובה באיתור מתים. האיה הסכימה בעצב לחפש אחר ירח. "האחרים חזקים ממני והם נכשלו, אבל אני מבטיחה לנסות למצוא את ירח." היא פרשה כנפיים והמריאה אל-על, גבוה גבוה עד שאפילו נשר לא ראה אותה. עדיין, ירח לא נמצאה. "לא ראיתי אותה," אמרה, "אבל כשעפתי הבייתה ראיתי מקום בחורשה מכוסה בפרחים הנפלאים ביותר." "אהה!" קרא נהצ'ורוצ'ו, מתעורר לחיים. "הביאי לי את אחד הפרחים." איה עפה לדרכה ושבה עם פרח. נהצ'ורוצ'ו נשא את הפרח אל תוך ביתו. כל האנשים הלכו בעקבותיו. בבית, הניח את הפרח על שכמייה יפה והניח שכמייה נוספת עליו. אז לבש את חליפת עור הצבי שהכינה עבורו ירח ובאחזו ברעשן הקדוש, החל שר. כששר, גדל הפרח. הצ'יף הרים את השכמייה ושר שוב, ניער את הרעשן ועדיין – הפרח גדל. אחרי ששר את השיר ארבע פעמים, ראו האנשים כי בין שתי השכמיות שוכבת דמות אנוש. וכששר בפעם החמישית, קמה הדמות וישבה. הוא הרים את בד השכמייה בזהירות ושם ישבה ירח המתוקה, יפה מתמיד. "עכשיו נחייה באושר," הכריז נהצ'ורוצ'ו, "אבל על נשות התירס הצהוב להיענש." הצ'יף קלע חישוק מהרבה חוטים וחרוזים וירח קראה לנשות התירס הצהוב לשחק אתה. היא גלגלה את החישוק אליהן וברגע שהתקרב, חטפו אותו שתיהן. בו ברגע הפכו לשני נחשים גדולים שדמעות ניגרות מפניהם. "זהו הגמול לחברות בוגדניות," אמרה ירח. "אתם תחיו כאן לנצח, בין צוקים וסלעים ותמיד תהיו עדינים ומאולפים." אז שבה לבעלה והם היו שמחים יחד במשך שנים רבות, אבל נשות התירס הצהוב נותרו כנחשים לנצח. הם עדיין חיים בין צוקים וסלעים ואינם מרחיקים. אנשים מביאים אותם לביתם כדי ללכוד עכברים, כי אותם נחשים אינם מזיקים לבני-אדם. הימים בהם פגעו באנשים הסתיימו ביום בו ניסו לפגוע בירח. בברכה,