משל
קניתי נעלי ספורט בצבע ורוד מארקר. לווא דווקא כי אני אוהבת את הצבע והעיצוב- התרגלתי ואני היום דווקא כן אוהבת אותן כמו שהן. כי הן מדהימות. הרולס רוייס של הנעליים.
נעלי ריצה מדהימות. אני בטוחה שאם אנשים היו רואים את התג מחיר שלהן הם לא היו שופטים אותן כ"כ בזלזול כמו שהם עושים.
כל פעם שאני נועלת אותן והולכת או רצה ברחוב אני שומעת אנשים מאחורי מרכלים, פשוט אומרים בקול רם "ואו איזה נעליים מזעזעות"
ולא תגידי- ילדות קטנות. נשים או אנשים שלומדים באוניברסיטה. משום מה כשנרשמתי לאונ' חשבתי שאנשים בוגרים ו"משכילים" שהתקבלו לאונ' כבר אמדו על טיבם של נימוסים וכבוד הדדי לזולתך. איפכא מסתברא. לישראלים אין טאקט. כמסבתר השלב (הזה שבגיל מסויים אתה כבר לא ילד ואתה מפסיק להוציא מהפה כל מה שאתה חושב בלי לסנן כי אולי זה יפגע במישהו) פסח על מספר אנשים.
אתמול בדיוק נעלתי אותן ומישהי שעומדת מאחורי ברמזור פשוט במשך השתי דק' האלו שנראו כמו נצח. במצח נחושה יחד עם החברות שלה מדברת בקול צלול ורם על הנעליים שלי. הייתי במצב רוח מעולה ומלווה בחברים שלי העפתי בה מבט ואמרתי לעצמי שביום שהיא תפנק את עצמה בכזה זוג נעליים מדהימות היא לא תרגיש את הצורך לשפוט אחרים. אבל כנראה שהיא לא יכולה להרשות לעצמה. ועד אז היא מרשה לעצמה לרדת על אחרים. כנראה שהיא בנאדם שמאוד לא שלם עם עצמו. אין לי הסבר אחר.
הרבה פעמים רציתי להסתובב ולעלוב בכל מי שירד על הנעליים שלי- להגיד לו שאם הוא היה מבין כמה הן עוטפות את הרגל ומונעות ממני ליפול או להרוס את הסחוס שלי בזמן ריצה הוא היה סותם את הפה. כן אז הן לא פריט אופנה. מה לעשות. כל מי שרץ או הלך בנעלי ריצה מקצועיות יודע שיפות הן לא.
אבל זה לא שווה את זה. כי רק אני יודעת מה הן שוות ולא משנה לי הצבע, שאגב גם אותו למדתי לאהוב מאוד. וגם חבר שלי.
את יכולה לקחת ולהשליך כל מה שכתבתי כאן על עצמך כבנאדם.
הייתי אומרת לך שגם אני מתמודדת עם בעיית משקל. לא ענקית. אבל בימינו גם 15 קילו עודפים הם עילה לסקילה חברתית שקורת אגב גם בתוך אסופת האנשים הקרובים אלי.
האנשים המשכילים האלו שאני מסתובבת איתם החליטו לשחק משחק איזה ערב. ותוך כדי המשחק אחד מהם החליט להעלות סעיף בנוגע למשקל שלי ולהציב אותו ביחס לחבר שלי שהוא אדם רזה מאוד לכל הדעות. "היא סבבה והכל אבל... אתה יותר רזה ממנה"
כאילו הוא ציין את המציאות. הייתה שתיקה מביכה. חבר שלי ואני לא ידענו איפה לקבור את עצמנו. ואז הבנתי, שאין טעם שאני אענה או אגיב לאנשים כאלו שמבקרים בי משהו. משקל. נעליים. שנכנסים לי לצלחת. לחיים. ללימודים. לכושר.
מי ששם כי הוא אוהב אותי כמו שאני מעולה. ומי שלא הוא בנאדם שחסר לו משו כך שהוא בוחר להסתכל על החסרונות של כל האחרים. הוא מרגיש צורך לפצות על משו.
תהיי שלמה עם עצמך ואל תגיבי לטמטום של אחרים. חבל. הם ישארו מטומטמים.
אי אפשר להרוג טמטום. חוסר רגישות. חוסר טאקט. אפשר רק להרים ת'ראש ולדעת מה את שווה
ושיר