סיפור...(חלק ג´)
סמוך לביתי היה גן ציבורי. הצעקה הגיעה משם. הדהדה באזני כמדקרות "זונה, היום את ישנה בחוץ! תתפללי שמחר ארשה לך להכנס הביתה, עוד מילה אחת ותשכחי גם מהילדים" נסיון חרישי , מתחנן של האישה להוציא קול מחאה...צעקה נוספת , אחריה שקט, ובכי חרישי . בכי קורע לב...לא ידעתי למה , ועל מה היתה המריבה, אך ליבי יצא אל האלמונית. כל כך רציתי לרוץ, לחבק, לא חשוב למה ומה קרה. קודם לחבק. הרגשתי הזדהות מלאה עם הבכי החרישי... בעיני רוחי ראיתי אותי...באותה פוזה , מחיתי את המחשבה מראשי שהרי בעלי אינו כזה...זו אני שאשמה בכל...הוא, הוא בסדר , אני זו שמגיע לה... שניות ספורות לאחר מכן , משניסיתי לחזור לימים בהם עמית התחנן בפני לא להנשא לאיש הזה...נכנס בעלי הביתה שמח וטוב לב. סחוטה פיזית התכוונתי לסיים את הנקיון בבית, כל שנשאר לי , חדר האמבטיה. הקפדתי במיוחד שלא להשאיר עקבות השקייה מהצמחיה הפראית אליה התחברתי בשקיקה . זו היתה שנאתו התהומית של בעלי. "תמיד את משאירה שובלים של השקייה בכל הבית, מי צריך עציצים? ג´ונגל עשית לי פה" בינות לצמחים שטיפסו על הקיר תליתי מתלה מקרמה , עליו תליתי כלוב בו שני תוכונים מקסימים בצבעים של כחול וירוק. את הליכלוך הנורא שיצרו, ניקיתי כל יום מייד עם הכנסי הביתה שלא יהוו חלילה סיבה להתנגחויות והתלהמויות,,, השתדלתי להשקות בשעות בהן הוא לא היה בבית, אבל....מתי הוא לא היה בבית? תמיד הוא היה בבית. כשבישלתי, הוא היה איתי "בתוך" הסירים "למה את עושה את המרק בסיר הזה? למה תפוחי אדמה, דווקא היום מתחשק לי אורז..." כשניקיתי, הוא היה איתי - מעביר אצבע "כאן לא ניקית. תגידי שאת לא מגיעה,, אביא לך סולם.." כשחזרתי מהעבודה אחרי יום מתיש (בבוקר לימודים בסמינר, אחה"צ עבודה במשרד פירסום של עיתון מקומי) התקבלתי על ידו בפנים חמוצות, מבטו נח על שעונו "מה קרה היום? מתי תלמדי שהמשרד לא שלך ואת יכולה לסגור את הדלת ב-20:00 וללכת הביתה?"...לא הספיק לו חלילה להשמיע לי את כל אלה ואחרים, זה רק הוא ואני - מי ישמע ויתן לו חיזוקים??? אחותי וגיסי גרו ברחוב הסמוך אלינו. לנו לא היתה עדיין טלביזיה בבית. "בואי נלך לאחותך לראות טלביזיה, יש משחק מכבי". שמחה על היציאה לאחותי, שמחה לראות פרצופים חייכנים במחיצתי "שניה, מתקלחת, מחליפה בגדים והולכים" אמרתי למרות עייפותי הרבה. "יקבלו אותך גם מסריחה , אל דאגה, הם מכירים אותך ככה"...אני, שהקפדתי כל כך על אסטטיקה והדפת ריחות נעימים מגופי, התכווצתי. מבינים? הוא לא אשם...זו אני. הוא איש טוב בעלי. באמת איש טוב. רק...קצת משועמם כי סגרו את המפעל ואני, מגיע לי... מיד עם הגעתינו לאחותי השלום שלו לגיסי "אהלן יקי, חה חה חה...תראה, תראה את גיסתך היא..." ואני כבר לא לידו והוא ממשיך ללהג, לספר, לגנות. אחותי שמכירה את הסצנריו בע"פ משכה אותי למטבח כדי שלא אשמע. כמעט כל יום חזר הסיפור על עצמו. "הוא איש טוב" אמרו לי, "הוא עדיין לא יודע מה זה חיי נישואין, תני לו זמן, כשיהיה לכם ילד, הכל ישתנה". בעודי הולכת לכיוון חדר האמבטיה , הגיח מאחורי, הביט מעבר לכתפי תוך כדי סיפורים ממשחק הקלפים אצל אהובה ואלי..."זבינגצ´תי אותם כהוגן...חה חה חה , הראיתי להם מאיפה משתין הדג, זוזי רגע אני רוצה להכנס להתקלח אני מת מעייפות". ניסיתי לומר שעדיין לא הספקתי לסיים לנקות את חדר האמבטיה -אבל, מאוחר מדי...הצעקות פילחו את הדממה הלילית של שכונה נמה בשעות לילה מאוחרות. "תמיד צריך לפקח עלייך? מתי תלמדי סדר עדיפויות? תגידי, מה את חושבת שהתחתנת אם איזה צ´חצ´ח מהרחוב שאת מזלזלת ככה?" התמרדתי . צעקתי חזרה "למה זה מגיע לי? לו היית מגיע חצי שעה מאוחר יותר, הייתי מסיימת את כל הבית. למה אתה מסתכל על מה שלא הספקתי לסיים? מה עם מה שעשיתי ? איפה מילים טובות על כך שכל הבית מבריק?" רתחתי. "חה" צחק. "לא מבין אותך, בחיי שלא מבין אותך. שאר הבית? זה ברור שצריך להיות נקי לא? על מה את בדיוק מצפה למילה טובה? על משהו שהוא ברור ומובן מאליו? נשבע לך שפינקו אותך בבית יותר מדי, ומי סובל? בטח, עבדך הנאמן... רואה כמה אני סובל את האיטיות המפגרת שלך? יאללה יאללה, תסיימי בציק צק את האמבטיה ואל תקשקשי לי בשכל"... בעודו מתקלח מחשבותי כבר לא היו שם. התחפרתי בתוך חלומותי. כשסיימנו שמינית, עמית הלך ללמוד בטכניון בחיפה ואני התחלתי בלימודי אחות מוסמכת. כל כך רציתי להיות אחות. כל שרציתי הוא לעזור לאנשים במצוקה ואחות נראה לי הכי מתאים. ליראות את עמית פעם בשבוע רק בשישי שבת היה קשה, אבל החיים מחייבים אותנו להתפשר , התפשרנו. כל שישי שבת היוו חגיגה בפני עצמה. צחוק, שובבות, משובת נעורים מדהימה. התאמנו האחד לשניה כמו כפפה רכה... לאחר כמעט מחצית השנה של לימודיי בבית ספר לאחיות, בהיותי במחלקת הילדים (כל חודשיים עברנו מחלקה, ללמוד את המחלקות גם בעבודה מעשית). ילד מקסים בן 4 בשם שי שורש "ז"ל, היה בהשגחתי. טיפלתי בו כמה ימים במסירות רבה ופיתחתי כלפיו רגשות עזים. ביום הרביעי המיטה היתה ריקה... שלשה ימים לאחר מכן, עזבתי את בית הספר לאחיות מתוך הבנה שאני אחות - לא אהיה! עמית ואימו ניסו לשכנע אותי ללכת לסמינר, אמרו שאהיה גננת או מורה טובה והילדים שיזכו להיות תלמידיי יצאו נשכרים . "אני מריחה מורה טובה מרחוק" חייכה אלי דבורה אימו של עמית. "כשלמדתי בסמינר, חשבתי לעצמי - מה לי ולהוראה , ובכל זאת הנה אוסנת, את רואה. מקצוע נפלא לאישה, חצי יום, כשהילדים בחופש , אני בחופש - נכון, הרבה שחיקה, הרבה נתינה אבל הסיפוק עצום"... מכיוון שהיתה זו אמצע השנה ולא ממש התחשק לי להמתין עד תחילת שנת הלימודים הבאה, החלטתי להתגייס לצה"ל. כל תקוותי להיות מדנ"ית (מדריכת נוער) נגוזו כששברתי את רגלי בטירונות והייתי מגובסת במשך חודשיים ימים. דינה, חברתי הטובה מימי בית הספר היסודי שירתה בצריפין בבסיס מזון. במהלך שהותי בבאר שבע כפקידת מילואים היינו בקשר טלפוני יומיומי רציף. לאחד מההתקשרויות שלי ענה בחור בעל קול רדיופוני עדין ונעים, אמר שדינה לא נמצאת ברגע זה במשרד ו...שהוא מוכן לצורך העניין להיות דינה. פיטפטנו קצת, צחקנו, התברר שיש לו חברה והוא משתחרר עוד חצי שנה, לי יש חבר עתודאי ועוד כהנה וכהנה, כיוון שדינה לא חזרה במחצית השעה בה פיטפטנו ואני הייתי חייבת לצאת לכיוון הפיקוד, הבטחנו שנשוב ונשוחח מתישהו....שימסור ד"ש ויגיד לדינה שהתקשרתי. באותו יום אחה"צ קרה הדבר ששינה את מהלך חיי מאז ועד היום ............................ המשך יבוא...
סמוך לביתי היה גן ציבורי. הצעקה הגיעה משם. הדהדה באזני כמדקרות "זונה, היום את ישנה בחוץ! תתפללי שמחר ארשה לך להכנס הביתה, עוד מילה אחת ותשכחי גם מהילדים" נסיון חרישי , מתחנן של האישה להוציא קול מחאה...צעקה נוספת , אחריה שקט, ובכי חרישי . בכי קורע לב...לא ידעתי למה , ועל מה היתה המריבה, אך ליבי יצא אל האלמונית. כל כך רציתי לרוץ, לחבק, לא חשוב למה ומה קרה. קודם לחבק. הרגשתי הזדהות מלאה עם הבכי החרישי... בעיני רוחי ראיתי אותי...באותה פוזה , מחיתי את המחשבה מראשי שהרי בעלי אינו כזה...זו אני שאשמה בכל...הוא, הוא בסדר , אני זו שמגיע לה... שניות ספורות לאחר מכן , משניסיתי לחזור לימים בהם עמית התחנן בפני לא להנשא לאיש הזה...נכנס בעלי הביתה שמח וטוב לב. סחוטה פיזית התכוונתי לסיים את הנקיון בבית, כל שנשאר לי , חדר האמבטיה. הקפדתי במיוחד שלא להשאיר עקבות השקייה מהצמחיה הפראית אליה התחברתי בשקיקה . זו היתה שנאתו התהומית של בעלי. "תמיד את משאירה שובלים של השקייה בכל הבית, מי צריך עציצים? ג´ונגל עשית לי פה" בינות לצמחים שטיפסו על הקיר תליתי מתלה מקרמה , עליו תליתי כלוב בו שני תוכונים מקסימים בצבעים של כחול וירוק. את הליכלוך הנורא שיצרו, ניקיתי כל יום מייד עם הכנסי הביתה שלא יהוו חלילה סיבה להתנגחויות והתלהמויות,,, השתדלתי להשקות בשעות בהן הוא לא היה בבית, אבל....מתי הוא לא היה בבית? תמיד הוא היה בבית. כשבישלתי, הוא היה איתי "בתוך" הסירים "למה את עושה את המרק בסיר הזה? למה תפוחי אדמה, דווקא היום מתחשק לי אורז..." כשניקיתי, הוא היה איתי - מעביר אצבע "כאן לא ניקית. תגידי שאת לא מגיעה,, אביא לך סולם.." כשחזרתי מהעבודה אחרי יום מתיש (בבוקר לימודים בסמינר, אחה"צ עבודה במשרד פירסום של עיתון מקומי) התקבלתי על ידו בפנים חמוצות, מבטו נח על שעונו "מה קרה היום? מתי תלמדי שהמשרד לא שלך ואת יכולה לסגור את הדלת ב-20:00 וללכת הביתה?"...לא הספיק לו חלילה להשמיע לי את כל אלה ואחרים, זה רק הוא ואני - מי ישמע ויתן לו חיזוקים??? אחותי וגיסי גרו ברחוב הסמוך אלינו. לנו לא היתה עדיין טלביזיה בבית. "בואי נלך לאחותך לראות טלביזיה, יש משחק מכבי". שמחה על היציאה לאחותי, שמחה לראות פרצופים חייכנים במחיצתי "שניה, מתקלחת, מחליפה בגדים והולכים" אמרתי למרות עייפותי הרבה. "יקבלו אותך גם מסריחה , אל דאגה, הם מכירים אותך ככה"...אני, שהקפדתי כל כך על אסטטיקה והדפת ריחות נעימים מגופי, התכווצתי. מבינים? הוא לא אשם...זו אני. הוא איש טוב בעלי. באמת איש טוב. רק...קצת משועמם כי סגרו את המפעל ואני, מגיע לי... מיד עם הגעתינו לאחותי השלום שלו לגיסי "אהלן יקי, חה חה חה...תראה, תראה את גיסתך היא..." ואני כבר לא לידו והוא ממשיך ללהג, לספר, לגנות. אחותי שמכירה את הסצנריו בע"פ משכה אותי למטבח כדי שלא אשמע. כמעט כל יום חזר הסיפור על עצמו. "הוא איש טוב" אמרו לי, "הוא עדיין לא יודע מה זה חיי נישואין, תני לו זמן, כשיהיה לכם ילד, הכל ישתנה". בעודי הולכת לכיוון חדר האמבטיה , הגיח מאחורי, הביט מעבר לכתפי תוך כדי סיפורים ממשחק הקלפים אצל אהובה ואלי..."זבינגצ´תי אותם כהוגן...חה חה חה , הראיתי להם מאיפה משתין הדג, זוזי רגע אני רוצה להכנס להתקלח אני מת מעייפות". ניסיתי לומר שעדיין לא הספקתי לסיים לנקות את חדר האמבטיה -אבל, מאוחר מדי...הצעקות פילחו את הדממה הלילית של שכונה נמה בשעות לילה מאוחרות. "תמיד צריך לפקח עלייך? מתי תלמדי סדר עדיפויות? תגידי, מה את חושבת שהתחתנת אם איזה צ´חצ´ח מהרחוב שאת מזלזלת ככה?" התמרדתי . צעקתי חזרה "למה זה מגיע לי? לו היית מגיע חצי שעה מאוחר יותר, הייתי מסיימת את כל הבית. למה אתה מסתכל על מה שלא הספקתי לסיים? מה עם מה שעשיתי ? איפה מילים טובות על כך שכל הבית מבריק?" רתחתי. "חה" צחק. "לא מבין אותך, בחיי שלא מבין אותך. שאר הבית? זה ברור שצריך להיות נקי לא? על מה את בדיוק מצפה למילה טובה? על משהו שהוא ברור ומובן מאליו? נשבע לך שפינקו אותך בבית יותר מדי, ומי סובל? בטח, עבדך הנאמן... רואה כמה אני סובל את האיטיות המפגרת שלך? יאללה יאללה, תסיימי בציק צק את האמבטיה ואל תקשקשי לי בשכל"... בעודו מתקלח מחשבותי כבר לא היו שם. התחפרתי בתוך חלומותי. כשסיימנו שמינית, עמית הלך ללמוד בטכניון בחיפה ואני התחלתי בלימודי אחות מוסמכת. כל כך רציתי להיות אחות. כל שרציתי הוא לעזור לאנשים במצוקה ואחות נראה לי הכי מתאים. ליראות את עמית פעם בשבוע רק בשישי שבת היה קשה, אבל החיים מחייבים אותנו להתפשר , התפשרנו. כל שישי שבת היוו חגיגה בפני עצמה. צחוק, שובבות, משובת נעורים מדהימה. התאמנו האחד לשניה כמו כפפה רכה... לאחר כמעט מחצית השנה של לימודיי בבית ספר לאחיות, בהיותי במחלקת הילדים (כל חודשיים עברנו מחלקה, ללמוד את המחלקות גם בעבודה מעשית). ילד מקסים בן 4 בשם שי שורש "ז"ל, היה בהשגחתי. טיפלתי בו כמה ימים במסירות רבה ופיתחתי כלפיו רגשות עזים. ביום הרביעי המיטה היתה ריקה... שלשה ימים לאחר מכן, עזבתי את בית הספר לאחיות מתוך הבנה שאני אחות - לא אהיה! עמית ואימו ניסו לשכנע אותי ללכת לסמינר, אמרו שאהיה גננת או מורה טובה והילדים שיזכו להיות תלמידיי יצאו נשכרים . "אני מריחה מורה טובה מרחוק" חייכה אלי דבורה אימו של עמית. "כשלמדתי בסמינר, חשבתי לעצמי - מה לי ולהוראה , ובכל זאת הנה אוסנת, את רואה. מקצוע נפלא לאישה, חצי יום, כשהילדים בחופש , אני בחופש - נכון, הרבה שחיקה, הרבה נתינה אבל הסיפוק עצום"... מכיוון שהיתה זו אמצע השנה ולא ממש התחשק לי להמתין עד תחילת שנת הלימודים הבאה, החלטתי להתגייס לצה"ל. כל תקוותי להיות מדנ"ית (מדריכת נוער) נגוזו כששברתי את רגלי בטירונות והייתי מגובסת במשך חודשיים ימים. דינה, חברתי הטובה מימי בית הספר היסודי שירתה בצריפין בבסיס מזון. במהלך שהותי בבאר שבע כפקידת מילואים היינו בקשר טלפוני יומיומי רציף. לאחד מההתקשרויות שלי ענה בחור בעל קול רדיופוני עדין ונעים, אמר שדינה לא נמצאת ברגע זה במשרד ו...שהוא מוכן לצורך העניין להיות דינה. פיטפטנו קצת, צחקנו, התברר שיש לו חברה והוא משתחרר עוד חצי שנה, לי יש חבר עתודאי ועוד כהנה וכהנה, כיוון שדינה לא חזרה במחצית השעה בה פיטפטנו ואני הייתי חייבת לצאת לכיוון הפיקוד, הבטחנו שנשוב ונשוחח מתישהו....שימסור ד"ש ויגיד לדינה שהתקשרתי. באותו יום אחה"צ קרה הדבר ששינה את מהלך חיי מאז ועד היום ............................ המשך יבוא...
