סיפור...(חלק ב´)
"אוסנת, אני מדבר אלייך , תגידי יא אפס שכמוך, מה קורה לך? נוסף לכל את גם לא שומעת?" שמעתי במעורפל את קולו החותך וחסר הרגשות של בעלי, תוך כדי התנערות מצלילה עמוקה לעבר, הרחוק כמה שנים טובות... "אני הולך עם החבר´ה לשחק קלפים. כשאני חוזר, אני רוצה למצוא בית מבריק". הכרתי את טון הדיבור ואת מבטו הקר שפילח בכל פעם מחדש את חזי. רציתי שילך. הגברים בחבורה ניסו לשכנע אותו להביא גם אותי , הנשים לא העזו לפצות פה. ידעתי מה מחכה לי באם אנסה "להתמרד" חלילה ואשאל את "הבוס הגדול" אם אני יכולה לא להשאר לבד בבית . תחושת הבדידות הזו, היתה מוכרת לי מאז כמה חודשים לאחר החתונה. רציתי שיניחו לי, שיתנו לי להמשיך להזות בימים בהם הייתי עצמאית, צחקנית, עליזה ומלאת חיים. משהעיף בעלי מבט חטוף בשעון, אמר נחרצות "בעוד כשעה וחצי אתקשר לבדוק שסיימת הכל . אחרי שתסיימי, חכי לי במיטה ודיר באלק אם תרדמי...אני מגיע, מצפה שתהיי רעננה ומוכנה..." (השעה היתה 22:00. למחרת ,ציפה לי יום עבודה עמוס לעייפה, כאשר בעלי עדיין לא מצא את מקומו לאחר סגירת המפעל בו עבד ולא נראה באופק שיש עם ליבו לחפש מקום עבודה חדש), שלא תבינו לא נכון...בעלי מעולם לא הרים עלי יד...(מחייכת אליכם בציניות כלפי טפשותי ) עבורי זו היתה נחמה , לאור העובדה שלא ראיתי את הצלפות לשונו כהכאה, אלא כהתנהגות טבעית למי ש"מגיע לה שינהגו בה בזלזול". לאחר קריאת תוכן המברק שקבלתי מעמית, סיפרתי להורי בגאווה רבה שהנה, עמית לא יכול בלעדי ולו דקה אחת ומן סיים כנראה את השירות הלאומי יום קודם...והוא בדיוק כמוני, מתגעגע. לבשתי את שמלתי האדומה עם וולן התחרה היורד למן הצווארון ועד למותניים בצורת משולש בצבע קרם. שמלת מיני צמודה עד למתניים, ומכאן, מתנפנפת כשמלתה של מרילין מונרו, מן המתניים ומטה. שמלה מדהימה ביופיה שהאירה את חיוורוני באור קטיפתי והבליטה את עיני החומות הפקוחות לרווחה שמביטו אל המראה אשר למולי בסיפוק רב. ידעתי כמה יפה אני נראית. ידעתי כמה עמית יואהב את אשר רואות עיניו. מפנטזת על הפגישה ועל השתלשלות השיחה שתיווצר בינינו יצאתי לדרך. נסעתי לרחובות באוטובוס. הורי לא היו בבית ולא היה לי כסף למונית ספיישל, מה גם שלא ראיתי הכרח בדבר...חייכתי. "לא נורא" מילמלתי ביני וביני עוד כמה דקות של ציפיה והעונג יהיה גדול יותר... הדרך מן התחנה ברחוב הרצל ועד ביתו של עמית לאורך "שדרות חן" לקחה כ-15 דקות... באותן דקות כשאני מרחפת בין ענני מציאות לדמיון מפנטז, נחו עיני על לוח המודעות שלצידי הדרך. את תחושת העלפון שחשתי באותן שניות , לא אשכח לעולם. קראתי ושוב קראתי, פקחתי עיני לרווחה . "לאאאאאאאאא, צעקתי בקול רם לתוך הרחוב הריק מאדם. יש כאן טעות, לא יכול להיות"...הבטתי סביבי כמחפשת ישועה - אך לשווא. מודעת אבל טריה שהיתה מונחת בין מודעות רבות אחרות שקהו ברבות הימים בשל יושנן מחצה את ליבי ופילחה את קרביי... "באבל רב וביגון קודר אנו מודיעים על מותו בטרם עת של ידין גור, שנהרג שלשה שבועות לפני שחרורו מצה"ל ויומיים לאחר יום הולדתו ה-21. ההלוויה תצא ביום ו´ בשעה......" לא ברור לי איך הגעתי לביתו של עמית. זוכרת את המחשבות הרבות שפלשו לראשי בערבוביה נוראית כשאין ביכולתי לעשות סדר בבלגן . היה ברור לי שנפלה טעות כלשהי, שמישהו חומד לצון, ש...לא! לא ידין יפה התואר שמילא את הבית בצלילי צחוקו המיוחד כששיחק עם דפנה אחותו הקטנה, כשהיא מתחבאה מאחורי ומאחורי עמית בקריאות קרב ובצעקות התרגשות ואומרת בצחוק גובל בהיסטריה "ידייייייייייייין אני כאן ....חה חה חה חה , בוא תתפוס אותי... ידין, שאך זה נירשם והתקבל ללימודי הנדסה בטכניון בחיפה אותם תכנן לממש לאחר כמה חודשים מהיום בו יסתיים שירותו הצבאי. השביל המוביל אל ביתם היה זרוע מודעות . לאורך כל הדרך, מודעות השתתפות בצער המשפחה, מבית הספר של עמית, ממקום עבודתו של אביו, ממקום עבודתה של אמו, מבית הספר של דפנה, מצה"ל, קרובי משפחה ועוד... לאורך אותו שביל קצר, לא פסקו הדמעות לזלוג מעיני כשפי זועק "לא, את חולמת חלום בלהות אוסנת, התעוררי...חיזרי לחלומך הקודם - לפנטזיות... דלת הדירה בקומה השלישית היתה פתוחה. ראשונה שראתה אותי היתה דפנה . דפנה ואני אהבנו אחת את השניה אהבה עזה. תמיד גוננתי עליה מפני צחוקם הציני משהו , המבודח והאוהב של שני אחיה הגדולים ממנה בשנים רבות. עמית וידין אהבו לקנטר אותה על "הניצנים" שניראו בחזה המתפתח... ילדה יפה להפליא. צמה עבה וארוכה נחה על גבה "עמית הקטנה" קראתי לה עקב דמיונה הרב לעמית, על אף שהיתה שמנמנה ועגלגלה כיאה לילדה בת 9 . עיניה האדומות ואפה התפוח והאדום נתחבו אל חזי בחיבוק עז ובפרץ בכי קורע לב ניצמדה אלי לדקות ארוכות עד שעמית , שחיכה בצד והתבונן בנו, אספה בעדינות אך בנחישות אל בין זרועותיו, לקחה לאימו וחזר אלי בשקט האופייני לו. מבטו הכאוב והלא מאמין נינעץ בעיני ותחינתו האילמת לעזרה נחקקה עמוק עמוק ... נשארתי ללון בביתם. המוני אנשים באו, הלכו, ניחמו. תיפקדתי כרובוט . עצרתי את כאבי, תפקדתי כיאה לנוכח העובדה כי משפחת גור זקוקה לי ואל לי לאכזבם על ידי כך שאתפרק לפיסות. השקט בבית היה מבעית. שקט רועם. עמית ואני פרשנו לחדרו ובפעם הראשונה שכבנו על מיטתו כשאנו צמודים בתנוחה שונה מזו שידענו עד כה. התבגרנו באחת. התנשקנו בטירוף חושים. ידיו מיששו כל חלק בגופי. ידי שוטטו עליו בחופשיות ובבעלות כאילו והיה זה מעשה יומיומי ברור וידוע לשנינו. כשפתחתי את רוכסן מכנסיו , ראיתי את זכרותו של עמית זקופה לעומתי . לא כל כך ידעתי מה עושים עם זה. עמית נצמד לגופי, הרים בחוזקה את פני אליו כשהוא מחזיק בסנטרי באצבע אחת. "לא ככה" לחש... "לא ככה...אני אוהבת אותך יותר מדי ". כל כך רציתי. אלוהים עדי שרציתי אם כי לא ידעתי בדיוק מה רציתי. גופי זעק לעברו. הדופק פימפם בכל גופי ובמיוחד בחלקיו המוצנעים. הנחתי את ראשי על כתפו....הדמעות שטפו את פני , הרטיבו את ידיו החובקות אותי, וכך, נרדמנו שנינו כשאנו מותשים פיזית ונפשית כאחד. בימים הבאים לא הלכתי לבית הספר. הורי הבינו את הצורך להתגורר בביתו של עמית נכון לאותו שבוע. ,,,,,,,,,,,,,, צעקה רמה החרידה את הדממה ששררה בביתי המצוחצח למשעי והעירה אותי משרעיפיי,,,,,,,,,,,,,,,, ....המשך יבוא. (תודה על התגובות, מחמם את הלב).
"אוסנת, אני מדבר אלייך , תגידי יא אפס שכמוך, מה קורה לך? נוסף לכל את גם לא שומעת?" שמעתי במעורפל את קולו החותך וחסר הרגשות של בעלי, תוך כדי התנערות מצלילה עמוקה לעבר, הרחוק כמה שנים טובות... "אני הולך עם החבר´ה לשחק קלפים. כשאני חוזר, אני רוצה למצוא בית מבריק". הכרתי את טון הדיבור ואת מבטו הקר שפילח בכל פעם מחדש את חזי. רציתי שילך. הגברים בחבורה ניסו לשכנע אותו להביא גם אותי , הנשים לא העזו לפצות פה. ידעתי מה מחכה לי באם אנסה "להתמרד" חלילה ואשאל את "הבוס הגדול" אם אני יכולה לא להשאר לבד בבית . תחושת הבדידות הזו, היתה מוכרת לי מאז כמה חודשים לאחר החתונה. רציתי שיניחו לי, שיתנו לי להמשיך להזות בימים בהם הייתי עצמאית, צחקנית, עליזה ומלאת חיים. משהעיף בעלי מבט חטוף בשעון, אמר נחרצות "בעוד כשעה וחצי אתקשר לבדוק שסיימת הכל . אחרי שתסיימי, חכי לי במיטה ודיר באלק אם תרדמי...אני מגיע, מצפה שתהיי רעננה ומוכנה..." (השעה היתה 22:00. למחרת ,ציפה לי יום עבודה עמוס לעייפה, כאשר בעלי עדיין לא מצא את מקומו לאחר סגירת המפעל בו עבד ולא נראה באופק שיש עם ליבו לחפש מקום עבודה חדש), שלא תבינו לא נכון...בעלי מעולם לא הרים עלי יד...(מחייכת אליכם בציניות כלפי טפשותי ) עבורי זו היתה נחמה , לאור העובדה שלא ראיתי את הצלפות לשונו כהכאה, אלא כהתנהגות טבעית למי ש"מגיע לה שינהגו בה בזלזול". לאחר קריאת תוכן המברק שקבלתי מעמית, סיפרתי להורי בגאווה רבה שהנה, עמית לא יכול בלעדי ולו דקה אחת ומן סיים כנראה את השירות הלאומי יום קודם...והוא בדיוק כמוני, מתגעגע. לבשתי את שמלתי האדומה עם וולן התחרה היורד למן הצווארון ועד למותניים בצורת משולש בצבע קרם. שמלת מיני צמודה עד למתניים, ומכאן, מתנפנפת כשמלתה של מרילין מונרו, מן המתניים ומטה. שמלה מדהימה ביופיה שהאירה את חיוורוני באור קטיפתי והבליטה את עיני החומות הפקוחות לרווחה שמביטו אל המראה אשר למולי בסיפוק רב. ידעתי כמה יפה אני נראית. ידעתי כמה עמית יואהב את אשר רואות עיניו. מפנטזת על הפגישה ועל השתלשלות השיחה שתיווצר בינינו יצאתי לדרך. נסעתי לרחובות באוטובוס. הורי לא היו בבית ולא היה לי כסף למונית ספיישל, מה גם שלא ראיתי הכרח בדבר...חייכתי. "לא נורא" מילמלתי ביני וביני עוד כמה דקות של ציפיה והעונג יהיה גדול יותר... הדרך מן התחנה ברחוב הרצל ועד ביתו של עמית לאורך "שדרות חן" לקחה כ-15 דקות... באותן דקות כשאני מרחפת בין ענני מציאות לדמיון מפנטז, נחו עיני על לוח המודעות שלצידי הדרך. את תחושת העלפון שחשתי באותן שניות , לא אשכח לעולם. קראתי ושוב קראתי, פקחתי עיני לרווחה . "לאאאאאאאאא, צעקתי בקול רם לתוך הרחוב הריק מאדם. יש כאן טעות, לא יכול להיות"...הבטתי סביבי כמחפשת ישועה - אך לשווא. מודעת אבל טריה שהיתה מונחת בין מודעות רבות אחרות שקהו ברבות הימים בשל יושנן מחצה את ליבי ופילחה את קרביי... "באבל רב וביגון קודר אנו מודיעים על מותו בטרם עת של ידין גור, שנהרג שלשה שבועות לפני שחרורו מצה"ל ויומיים לאחר יום הולדתו ה-21. ההלוויה תצא ביום ו´ בשעה......" לא ברור לי איך הגעתי לביתו של עמית. זוכרת את המחשבות הרבות שפלשו לראשי בערבוביה נוראית כשאין ביכולתי לעשות סדר בבלגן . היה ברור לי שנפלה טעות כלשהי, שמישהו חומד לצון, ש...לא! לא ידין יפה התואר שמילא את הבית בצלילי צחוקו המיוחד כששיחק עם דפנה אחותו הקטנה, כשהיא מתחבאה מאחורי ומאחורי עמית בקריאות קרב ובצעקות התרגשות ואומרת בצחוק גובל בהיסטריה "ידייייייייייייין אני כאן ....חה חה חה חה , בוא תתפוס אותי... ידין, שאך זה נירשם והתקבל ללימודי הנדסה בטכניון בחיפה אותם תכנן לממש לאחר כמה חודשים מהיום בו יסתיים שירותו הצבאי. השביל המוביל אל ביתם היה זרוע מודעות . לאורך כל הדרך, מודעות השתתפות בצער המשפחה, מבית הספר של עמית, ממקום עבודתו של אביו, ממקום עבודתה של אמו, מבית הספר של דפנה, מצה"ל, קרובי משפחה ועוד... לאורך אותו שביל קצר, לא פסקו הדמעות לזלוג מעיני כשפי זועק "לא, את חולמת חלום בלהות אוסנת, התעוררי...חיזרי לחלומך הקודם - לפנטזיות... דלת הדירה בקומה השלישית היתה פתוחה. ראשונה שראתה אותי היתה דפנה . דפנה ואני אהבנו אחת את השניה אהבה עזה. תמיד גוננתי עליה מפני צחוקם הציני משהו , המבודח והאוהב של שני אחיה הגדולים ממנה בשנים רבות. עמית וידין אהבו לקנטר אותה על "הניצנים" שניראו בחזה המתפתח... ילדה יפה להפליא. צמה עבה וארוכה נחה על גבה "עמית הקטנה" קראתי לה עקב דמיונה הרב לעמית, על אף שהיתה שמנמנה ועגלגלה כיאה לילדה בת 9 . עיניה האדומות ואפה התפוח והאדום נתחבו אל חזי בחיבוק עז ובפרץ בכי קורע לב ניצמדה אלי לדקות ארוכות עד שעמית , שחיכה בצד והתבונן בנו, אספה בעדינות אך בנחישות אל בין זרועותיו, לקחה לאימו וחזר אלי בשקט האופייני לו. מבטו הכאוב והלא מאמין נינעץ בעיני ותחינתו האילמת לעזרה נחקקה עמוק עמוק ... נשארתי ללון בביתם. המוני אנשים באו, הלכו, ניחמו. תיפקדתי כרובוט . עצרתי את כאבי, תפקדתי כיאה לנוכח העובדה כי משפחת גור זקוקה לי ואל לי לאכזבם על ידי כך שאתפרק לפיסות. השקט בבית היה מבעית. שקט רועם. עמית ואני פרשנו לחדרו ובפעם הראשונה שכבנו על מיטתו כשאנו צמודים בתנוחה שונה מזו שידענו עד כה. התבגרנו באחת. התנשקנו בטירוף חושים. ידיו מיששו כל חלק בגופי. ידי שוטטו עליו בחופשיות ובבעלות כאילו והיה זה מעשה יומיומי ברור וידוע לשנינו. כשפתחתי את רוכסן מכנסיו , ראיתי את זכרותו של עמית זקופה לעומתי . לא כל כך ידעתי מה עושים עם זה. עמית נצמד לגופי, הרים בחוזקה את פני אליו כשהוא מחזיק בסנטרי באצבע אחת. "לא ככה" לחש... "לא ככה...אני אוהבת אותך יותר מדי ". כל כך רציתי. אלוהים עדי שרציתי אם כי לא ידעתי בדיוק מה רציתי. גופי זעק לעברו. הדופק פימפם בכל גופי ובמיוחד בחלקיו המוצנעים. הנחתי את ראשי על כתפו....הדמעות שטפו את פני , הרטיבו את ידיו החובקות אותי, וכך, נרדמנו שנינו כשאנו מותשים פיזית ונפשית כאחד. בימים הבאים לא הלכתי לבית הספר. הורי הבינו את הצורך להתגורר בביתו של עמית נכון לאותו שבוע. ,,,,,,,,,,,,,, צעקה רמה החרידה את הדממה ששררה בביתי המצוחצח למשעי והעירה אותי משרעיפיי,,,,,,,,,,,,,,,, ....המשך יבוא. (תודה על התגובות, מחמם את הלב).