פראנץ ונילה
New member
סיפור-חלק ב´
12:30 "כבר התחלתי לדאוג שלא תגיעי" , היא איחרה ונראתה קצת מעופפת, לחוצה, מבולבלת , כל דבר חוץ ממנה עצמה. "את בסדר?" מהרתי לשאול, "א.. כן, בערך, כן הכל בסדר, עדי אנחנו צריכות לדבר" , הסוף היה נשמע מאוד רציני, "כן , גם לי יש משהו לדבר איתך עליו" . "רוית...", "עדי.." , סליחה, תתחילי את. היא השתתקה אחרי שאמרתי את זה, היא הייתה קצת עצבנית, שחקה עם הסוכר שהיה על השולחן בזמן שחיכינו למנות, ,היא לקחה אויר ו.. "עדי, ניסיתי לומר לך את זה אבל לא ידעתי איך, סליחה שהחזקתי את זה כל כך הרבה זמן, אני כל כך מצטערת אבל זה נגמר.." "הכרתי מישהי נחמדה וכמה פעמים נפגשנו ו.." , "עדי? , עדי? , עדי את שומעת אותי? את בסדר? תשתי משהו" והגישה לי כוס עם מים אבל לא היה לי מספיק כוח להרים את הכוס, הייתה לי סחרחורת, הרגשתי שאני הולכת להתעלף , החזקתי כל כך חזק בכסא עד שפרקי אצבעותיי הלבינו מרוב האחיזה החזקה, "נג מ ר?" שאלתי בקול רועד, "אני מצטערת, אני כל כך מצטערת" . בכוחות האחרונים שהיו בי הוצאתי כסף והשארתי על השולחן, קמתי והלכתי, השארתי לה את המפתחות מהאוטו על השולחן שיהיה לה איך להגיע הביתה, היא ניסתה לעצור אותי," עדי, עדי, תעצרי בבקשה תעצרי , את לא יכולה ללכת ככה.." עצרתי לרגע והבטתי בה במבט של כאב, הכל כאב לי , הגוף הנפש הכל. הסתכלתי לה בעיניים ולא האמנתי שזה מה שקורה. הלכתי משם, הגעתי באוטובוס הביתה, לקחתי תיק גב קטן ודחסתי לתוכו מספר פרטי לבוש שראיתי בארון, לקחתי כרטיס טיסה אחד ואת השני השארתי על השידה, כבר לא היה לי אכפת שתדע, במגירה הייתה הטבעת, לידה המכתב שכתבתי , כל כך הרבה פעמים כתבתי שם "רוית, אני כל כך אוהבת אותך ו.. האם תנשאי לי?" רק כדי להוריד קצת מהלחץ שהייתי שרויה בו כל כך הרבה זמן.. הבטתי בטבעת הזאת ופשוט לא הייתה מסוגלת לגעת בה. הטיסה בשעה 9 וחצי בערב, לקחתי את התיק ופשוט הלכתי משם, לא רציתי לראות אותה. 7 שעות חיכיתי בטרמינל, לא היה אכפת לי מכלום, הייתי אטומה, אנשים חלפו על פני, היו כאלה שעצרו לשאול אם הכל בסדר ואני שמעתי במעורפל, לא היה אכפת לי מכלום. הזמן עבר כהרף עין, כל הזמן הזה העבר שלנו ביחד עבר לי מול העיניים ועכשיו הכל נזרק לאשפה. עברתי את כל הבדיקות והנה אני מוצאת את עצמי בדוטי פרי, יושבת , לא יודעת מה לעשות, "טיסה מספר 7983 לצרפת יוצאת בעוד חצי שעה כל הנוסעים ..." חצי שעה, עשרים דקות, רבע שעה, עשר דקות, האנשים כבר הצטופפו להם בתור כדי להיכנס ראשונים. עמדתי שם, באמצע האולם הגדול, חושבת. בסרטים הסוף תמיד כל כך מתוק, תמיד רגע לפני שהמטוס ממריא הוא\י מופיעים והכל מסתדר והמטוס ממריא ואז רואים אותם מחובקים בדרך הביתה .. עמדתי, הכל כואב לי, כל מה שמתנגן עכשיו בראש זה הסרט המתוק שנגמר ככה.. סובבתי את ראשי, האולם היה מפוצץ מאנשים, הבטתי, סרקתי את כולו במבט מחפש ותר אחרי הבחורה הזאת, אותה בחורה שמחר הייתי צריכה להציע לה נישואים , מחר .. סובבתי את ראשי ו... "סליחה, המטוס עוד מעט ממריא, כדי שתזדרזי." באותו הרגע זלגה דמעה מעיני, הפעם הראשונה מאז. כל הטיסה עברה ככה. כל פעם מאז ,כל פעם שראיתי את תמונתה איתי בארנק.. כל כך אהבתי את התמונה הזאת. אני כבר אסתדר, יש לי דודה בצרפת, אני אתגורר אצלה קצת. אני בטוחה שהמשפחה תבין. עברה שנה מאז. נפרדתי לשלום מלסלי, תודה על הכל. מצאתי שם עבודה בתור קופאית בסופר וגרתי אצלה, דודתי היקרה.. מצאתי בחור שהסכים לחתום על תעודת נישואים איתי כדי שלא יסלקו אותי מהארץ, כמובן שגם זה עלה בתשלום. את הנישואים בטלתי לפני מספר ימים ונפרדתי מהכל, הכל מסתכם בדודה, לא רציתי להכיר אף אחד, פשוט הייתי קמה בבוקר לעבודה והייתה חוזרת בערב, בהתחלה היה נורא קשה, לא ידעתי הרבה צרפתית אבל הזמן עשה את שלו. ההחלטה לחזור לא הייתה שלי, אבל מהעבר לא יכלתי להימלט יותר , הגיע הזמן להמשיך לחיות. כשעליתי למטוס הרגשתי כמו בפעם האחרונה, דמעות זלגו מעיני, עדיין כואב לי. כל אותו הזמן שמרתי על הקשר עם חברי, רציתי לדעת שהכל בסדר אבל מעולם לא שאלתי עליה. לא ידעתי מה עובר עליה למרות שבהתחלה היו מהומות רבות , התעקשתי לא לדעת כלום, רק לדעת שהמשפחה בסדר, הדבר היחיד שרציתי לדעת עליה היה שהיא בסדר, ואף פעם לא ענו לי על זה. המטוס נחת, התרגשות הייתה שם למרות ההדחקה , הייתי קצת אדישה. עברתי עם המזוודה באולם והמוני אנשים חיכו ליקרהם שטסו, אני עמדתי על זה שלא יבואו לפגוש אותי, "אני אבוא אלכם לבד" התעקשתי. ועברתי לאט עם העגלה, רציתי שזה לא ייגמר, עוד קצת זמן לפני הכל. "עדי..." , קול חלש קרא לי, קול שבמסיבה רועשת הייתי שומעת ממרחק, קול מהעבר, קול מוכר.. סובבתי את הראש , קהל האנשים קצת התפזר והראות התחדשה. זאת הייתה היא.. מי שהגיעה עד פה (ואין כאלה..) אז .... אין ספק את סבלנית..
לילה טוב
12:30 "כבר התחלתי לדאוג שלא תגיעי" , היא איחרה ונראתה קצת מעופפת, לחוצה, מבולבלת , כל דבר חוץ ממנה עצמה. "את בסדר?" מהרתי לשאול, "א.. כן, בערך, כן הכל בסדר, עדי אנחנו צריכות לדבר" , הסוף היה נשמע מאוד רציני, "כן , גם לי יש משהו לדבר איתך עליו" . "רוית...", "עדי.." , סליחה, תתחילי את. היא השתתקה אחרי שאמרתי את זה, היא הייתה קצת עצבנית, שחקה עם הסוכר שהיה על השולחן בזמן שחיכינו למנות, ,היא לקחה אויר ו.. "עדי, ניסיתי לומר לך את זה אבל לא ידעתי איך, סליחה שהחזקתי את זה כל כך הרבה זמן, אני כל כך מצטערת אבל זה נגמר.." "הכרתי מישהי נחמדה וכמה פעמים נפגשנו ו.." , "עדי? , עדי? , עדי את שומעת אותי? את בסדר? תשתי משהו" והגישה לי כוס עם מים אבל לא היה לי מספיק כוח להרים את הכוס, הייתה לי סחרחורת, הרגשתי שאני הולכת להתעלף , החזקתי כל כך חזק בכסא עד שפרקי אצבעותיי הלבינו מרוב האחיזה החזקה, "נג מ ר?" שאלתי בקול רועד, "אני מצטערת, אני כל כך מצטערת" . בכוחות האחרונים שהיו בי הוצאתי כסף והשארתי על השולחן, קמתי והלכתי, השארתי לה את המפתחות מהאוטו על השולחן שיהיה לה איך להגיע הביתה, היא ניסתה לעצור אותי," עדי, עדי, תעצרי בבקשה תעצרי , את לא יכולה ללכת ככה.." עצרתי לרגע והבטתי בה במבט של כאב, הכל כאב לי , הגוף הנפש הכל. הסתכלתי לה בעיניים ולא האמנתי שזה מה שקורה. הלכתי משם, הגעתי באוטובוס הביתה, לקחתי תיק גב קטן ודחסתי לתוכו מספר פרטי לבוש שראיתי בארון, לקחתי כרטיס טיסה אחד ואת השני השארתי על השידה, כבר לא היה לי אכפת שתדע, במגירה הייתה הטבעת, לידה המכתב שכתבתי , כל כך הרבה פעמים כתבתי שם "רוית, אני כל כך אוהבת אותך ו.. האם תנשאי לי?" רק כדי להוריד קצת מהלחץ שהייתי שרויה בו כל כך הרבה זמן.. הבטתי בטבעת הזאת ופשוט לא הייתה מסוגלת לגעת בה. הטיסה בשעה 9 וחצי בערב, לקחתי את התיק ופשוט הלכתי משם, לא רציתי לראות אותה. 7 שעות חיכיתי בטרמינל, לא היה אכפת לי מכלום, הייתי אטומה, אנשים חלפו על פני, היו כאלה שעצרו לשאול אם הכל בסדר ואני שמעתי במעורפל, לא היה אכפת לי מכלום. הזמן עבר כהרף עין, כל הזמן הזה העבר שלנו ביחד עבר לי מול העיניים ועכשיו הכל נזרק לאשפה. עברתי את כל הבדיקות והנה אני מוצאת את עצמי בדוטי פרי, יושבת , לא יודעת מה לעשות, "טיסה מספר 7983 לצרפת יוצאת בעוד חצי שעה כל הנוסעים ..." חצי שעה, עשרים דקות, רבע שעה, עשר דקות, האנשים כבר הצטופפו להם בתור כדי להיכנס ראשונים. עמדתי שם, באמצע האולם הגדול, חושבת. בסרטים הסוף תמיד כל כך מתוק, תמיד רגע לפני שהמטוס ממריא הוא\י מופיעים והכל מסתדר והמטוס ממריא ואז רואים אותם מחובקים בדרך הביתה .. עמדתי, הכל כואב לי, כל מה שמתנגן עכשיו בראש זה הסרט המתוק שנגמר ככה.. סובבתי את ראשי, האולם היה מפוצץ מאנשים, הבטתי, סרקתי את כולו במבט מחפש ותר אחרי הבחורה הזאת, אותה בחורה שמחר הייתי צריכה להציע לה נישואים , מחר .. סובבתי את ראשי ו... "סליחה, המטוס עוד מעט ממריא, כדי שתזדרזי." באותו הרגע זלגה דמעה מעיני, הפעם הראשונה מאז. כל הטיסה עברה ככה. כל פעם מאז ,כל פעם שראיתי את תמונתה איתי בארנק.. כל כך אהבתי את התמונה הזאת. אני כבר אסתדר, יש לי דודה בצרפת, אני אתגורר אצלה קצת. אני בטוחה שהמשפחה תבין. עברה שנה מאז. נפרדתי לשלום מלסלי, תודה על הכל. מצאתי שם עבודה בתור קופאית בסופר וגרתי אצלה, דודתי היקרה.. מצאתי בחור שהסכים לחתום על תעודת נישואים איתי כדי שלא יסלקו אותי מהארץ, כמובן שגם זה עלה בתשלום. את הנישואים בטלתי לפני מספר ימים ונפרדתי מהכל, הכל מסתכם בדודה, לא רציתי להכיר אף אחד, פשוט הייתי קמה בבוקר לעבודה והייתה חוזרת בערב, בהתחלה היה נורא קשה, לא ידעתי הרבה צרפתית אבל הזמן עשה את שלו. ההחלטה לחזור לא הייתה שלי, אבל מהעבר לא יכלתי להימלט יותר , הגיע הזמן להמשיך לחיות. כשעליתי למטוס הרגשתי כמו בפעם האחרונה, דמעות זלגו מעיני, עדיין כואב לי. כל אותו הזמן שמרתי על הקשר עם חברי, רציתי לדעת שהכל בסדר אבל מעולם לא שאלתי עליה. לא ידעתי מה עובר עליה למרות שבהתחלה היו מהומות רבות , התעקשתי לא לדעת כלום, רק לדעת שהמשפחה בסדר, הדבר היחיד שרציתי לדעת עליה היה שהיא בסדר, ואף פעם לא ענו לי על זה. המטוס נחת, התרגשות הייתה שם למרות ההדחקה , הייתי קצת אדישה. עברתי עם המזוודה באולם והמוני אנשים חיכו ליקרהם שטסו, אני עמדתי על זה שלא יבואו לפגוש אותי, "אני אבוא אלכם לבד" התעקשתי. ועברתי לאט עם העגלה, רציתי שזה לא ייגמר, עוד קצת זמן לפני הכל. "עדי..." , קול חלש קרא לי, קול שבמסיבה רועשת הייתי שומעת ממרחק, קול מהעבר, קול מוכר.. סובבתי את הראש , קהל האנשים קצת התפזר והראות התחדשה. זאת הייתה היא.. מי שהגיעה עד פה (ואין כאלה..) אז .... אין ספק את סבלנית..
לילה טוב
