סיפור...(חלק א´)
בכל מפגש חברתי נאלצתי לשמוע סיפור, שעשה לו פרסום בין החבר´ה על פי מספר הפעמים שסופר. סיפור , שהביא את בן זוגי לכדי צחוק פרוע . משועשע כולו מביט בעיניי, חובק ברכושנות ובשתלטנות מכאיבה את מתניי, ומספר בפעם המאה ואחת, את סיפור "הטביעה"....חבריו, שהסיפור מוכר להם על בוריו , כולל הדגמה חיה...משתתפים בעונג בחינגה הנערכת על גבי. נשותיהם , מביטות לעברי במבטים של חמלה, כאשר כל אחת מהן מברכת על מזלה הטוב שלא היא זו הנשחקת עד דוק...במטחנת פיו. "אתם מבינים..." צוחק בעלי , מנפנף בידיו לכל עבר תוך כדי הדגמה, הדמייה ושיחזור תיאטרלי , כשראשו מוטה לאחור, רגליו מונפות בזו אחר זו קדימה , " היינו רק אוסנת ואני במרחק יריקה מהחוף, הגיע גל ענקקקקקק , סחף אותנו ובשניות היינו בתוך מערבולת לא נורמאלית. שניה לפני כן הגיעו לנו המים עד הברכיים, נשבע לכם עדדדדדד כאן (ממחיש). אוסנת לפני, ואני נלחם בשיניים לדחוף אותה החוצה. חה חה חה, אתם מבינים ת´עניין? פתאום הגיחו מאי שם שני נערים, הם תמכו בא מקדימה ואני דוחף אותה מהרגליים. דוחף, דוחף, דוחף אותה לכיוון החוף וצועק לה להכנע, לא להלחם עם המערבולת, לתת למים לסחוף אותה לאחור , אבל היא, איפה...לא שומעת , לא רואה, לא יודעת...חה חה חה חה...תוך כדי כך מישהו בחוף ראה את הדרמה המתחוללת, צעק למציל, עד שזה הגיע , אחד הנערים נעלם לנו מהעיניים, אחר כך התברר לנו שהוא טבע , אתם מבינים ?(וכאן מגיעה תנועת יד לכיוון רקתו, כשאצבעו מסתובבת בחופשיות לכל הכיוונים באיטיות מרגיזה) גם את זה היא סוחבת על הגב שלה הבטטה הזאת...(ואני , כולי 52 ק"ג)... אם לא הייתי מציל אותה... היום , אשכרה היום, הייתי חופשי..." ואני? אני שרוצה באותן שניות לטבוע שוב אי שם בין גלי הים המאיימים לסגור עלי , לא יודעת אם לצחוק לשם הנימוס עם כולם, ללהג איתם, לצחוק מן ההערות העוקצניות של חבריו... או לשאת את רגליי הרחק הרחק משם - ממנו, מהם ומכל דבר המזכיר לי שנישאתי לאדם אשר מצא לנכון בכל הזדמנות לנעוץ את לשונו המחודדת כתער עמוק בתוכי. לנוכח העובדה כי "הזמנתי" לי את בן הזוג הספציפי הזה, כמו תמיד , נשארתי לצידו, (ממילא מחוסרת כל אפשרות לזוז מפאת ידו החובקת את מותני בחוזקה) , מחייכת חיוך מאולץ שתוכנו מלא עצבות, המספק את בן זוגי ומעלה את מצב רוחו בעשרת מונים. "רואים?" הוא ממשיך ואומר, "תראו, תראו איך היא צוחקת , חה חה חה...ספרי להם אוסנת, ספרי"... "הזמנתי" אמרתי? כן. היום יכולה אני לומר בלי משוא פנים כי אכן כך הוא. לפני הכרותינו, שהביאה להולדת ארבעה גוזלים מדהימים, אהבתי עלם חמודות כמו שלא אהבתי מעולם. בעודו מלהג עם חבריו על "איך הציל את חיי ואפילו אם הייתי מקבל מאסר עולם, היום כבר הייתי משוחרר..." נדדו מחשבותי . מהורהרת, מביטה בירח המבצבץ ממעל, המציץ אלי בקריצה ובחיוך עצוב מבעד לחרכי התריסים. עמית ואני הכרנו בעיר שהיתה דאז , מושבה - "נס ציונה", במועדון על ראש גבעה יפיפיה הקרויה בשם "גבעת האהבה", מקום מפגש חברתי הכולל ריקודים וכיבוד קל , לנוער מגילאי 16 עד 18 בימי שישי בערב, ובערבי שלישי משחקי חברה ורעות עם מדריך מתנדב מטעם המועצה. עמית, עלם חמודות, גבה קומה, רחב כתפיים ודק גיזרה, שחור שיער, עיניו החומות, גדולות ומלוכסנות מביטות ניכוחה בהטרסה , הבעת צחוק בזויות שפתיו המלאות, המחוטבות , אפו המחודד מורם בגאון ובגאווה , מתוך ידיעה ברורה "אני יודע שאני חתיך, שנון , שרמנטי ומחוזר ". למן הרגע שנחו עיני על עמית, ידעתי שמצאתי. עיניו הקסומות נחו על פני במבט האומר "עשי את הצעד הראשון ואני שלך". שובבה וצחקנית ניגשתי אליו , הזמנתי אותו בנחישות ובביישנות מה לרחבת הריקודים, כאשר צלילי "לס מואה טמה" , (שהפך ברבות הימים לשיר "שלנו") מתנגנים ברקע ולחשתי באוזנו כי מייק בראנט אינו מגיע לקרסוליו... כך החל רומן נפלא בעולם של צחוק, נעורים, יופי, השתוללות, בילויים, לימודים (עמית היה מוכר לכל כתלמיד מבריק , הערצתי אותו על כך והתמלאתי גאווה על כי מכל הבנות בחר בי להיות האחת , היחידה - הראוייה). הפעם הראשונה שנפרדנו ליותר מיממה - היתה ביום כיפור. בתמימות רבה חשבנו שאולי אפשר יהיה להפגש למרות הכל...(אני גרתי בראשל"צ, עמית גר ברחובות), דיסקסנו על האפשרות לבקש מהוריו, שהחג לא ממש דיבר אליהם , להסיע את עמית אלי ובמוצאי החג הוא יחזור באוטובוס או מונית הביתה...אכן נאיבים היינו אז , כל שרצינו היה לא להפרד ולו ליום אחד. צחוק מלא חיבה קידם את פנינו כשביקש זאת מהוריו אשר טענו כי אם היה תלוי בהם, לא היתה שום בעיה... עמית ואני היינו בני אותו גיל, ילדים בני 15.5 , מכאן שלא העזנו להתקדם מעבר לנשיקות, וככל שעבר הזמן ,למיזמוזים ביישנים ומגששים . פורים. הידיעה הקשה תפסה את עמית לאחר יציאתו שבוע ימים ל"גרופית" ואני שיצאתי והספקתי לחזור, ל"משמר הנגב" במסגרת שרות לאומי , שנינו בכיתה י"א. עקב יצאתי כמה ימים לפניו , סיימתי את השרות ביום שלישי כשבמשך אותו שבוע לא פסקתי לדבר, לספר ולהתגעגע לעמית. ביום חמישי, בעודי מחכה ליום שישי, היום בו אראה שוב את עמית, קבלתי לראשונה בחיי מברק הנושא את שמי. באותן שניות שלפני פתיחת המברק התרונן ליבי..."הוא מתגעגע כל כך ששלח מברק" ברקו עיני בתום ובמשובת נעורים מופלאה. "אוסנת. בואי מהר...קחי מונית שפיישל. מחכה לך אוהב, עמית".................... המשך יבוא...
בכל מפגש חברתי נאלצתי לשמוע סיפור, שעשה לו פרסום בין החבר´ה על פי מספר הפעמים שסופר. סיפור , שהביא את בן זוגי לכדי צחוק פרוע . משועשע כולו מביט בעיניי, חובק ברכושנות ובשתלטנות מכאיבה את מתניי, ומספר בפעם המאה ואחת, את סיפור "הטביעה"....חבריו, שהסיפור מוכר להם על בוריו , כולל הדגמה חיה...משתתפים בעונג בחינגה הנערכת על גבי. נשותיהם , מביטות לעברי במבטים של חמלה, כאשר כל אחת מהן מברכת על מזלה הטוב שלא היא זו הנשחקת עד דוק...במטחנת פיו. "אתם מבינים..." צוחק בעלי , מנפנף בידיו לכל עבר תוך כדי הדגמה, הדמייה ושיחזור תיאטרלי , כשראשו מוטה לאחור, רגליו מונפות בזו אחר זו קדימה , " היינו רק אוסנת ואני במרחק יריקה מהחוף, הגיע גל ענקקקקקק , סחף אותנו ובשניות היינו בתוך מערבולת לא נורמאלית. שניה לפני כן הגיעו לנו המים עד הברכיים, נשבע לכם עדדדדדד כאן (ממחיש). אוסנת לפני, ואני נלחם בשיניים לדחוף אותה החוצה. חה חה חה, אתם מבינים ת´עניין? פתאום הגיחו מאי שם שני נערים, הם תמכו בא מקדימה ואני דוחף אותה מהרגליים. דוחף, דוחף, דוחף אותה לכיוון החוף וצועק לה להכנע, לא להלחם עם המערבולת, לתת למים לסחוף אותה לאחור , אבל היא, איפה...לא שומעת , לא רואה, לא יודעת...חה חה חה חה...תוך כדי כך מישהו בחוף ראה את הדרמה המתחוללת, צעק למציל, עד שזה הגיע , אחד הנערים נעלם לנו מהעיניים, אחר כך התברר לנו שהוא טבע , אתם מבינים ?(וכאן מגיעה תנועת יד לכיוון רקתו, כשאצבעו מסתובבת בחופשיות לכל הכיוונים באיטיות מרגיזה) גם את זה היא סוחבת על הגב שלה הבטטה הזאת...(ואני , כולי 52 ק"ג)... אם לא הייתי מציל אותה... היום , אשכרה היום, הייתי חופשי..." ואני? אני שרוצה באותן שניות לטבוע שוב אי שם בין גלי הים המאיימים לסגור עלי , לא יודעת אם לצחוק לשם הנימוס עם כולם, ללהג איתם, לצחוק מן ההערות העוקצניות של חבריו... או לשאת את רגליי הרחק הרחק משם - ממנו, מהם ומכל דבר המזכיר לי שנישאתי לאדם אשר מצא לנכון בכל הזדמנות לנעוץ את לשונו המחודדת כתער עמוק בתוכי. לנוכח העובדה כי "הזמנתי" לי את בן הזוג הספציפי הזה, כמו תמיד , נשארתי לצידו, (ממילא מחוסרת כל אפשרות לזוז מפאת ידו החובקת את מותני בחוזקה) , מחייכת חיוך מאולץ שתוכנו מלא עצבות, המספק את בן זוגי ומעלה את מצב רוחו בעשרת מונים. "רואים?" הוא ממשיך ואומר, "תראו, תראו איך היא צוחקת , חה חה חה...ספרי להם אוסנת, ספרי"... "הזמנתי" אמרתי? כן. היום יכולה אני לומר בלי משוא פנים כי אכן כך הוא. לפני הכרותינו, שהביאה להולדת ארבעה גוזלים מדהימים, אהבתי עלם חמודות כמו שלא אהבתי מעולם. בעודו מלהג עם חבריו על "איך הציל את חיי ואפילו אם הייתי מקבל מאסר עולם, היום כבר הייתי משוחרר..." נדדו מחשבותי . מהורהרת, מביטה בירח המבצבץ ממעל, המציץ אלי בקריצה ובחיוך עצוב מבעד לחרכי התריסים. עמית ואני הכרנו בעיר שהיתה דאז , מושבה - "נס ציונה", במועדון על ראש גבעה יפיפיה הקרויה בשם "גבעת האהבה", מקום מפגש חברתי הכולל ריקודים וכיבוד קל , לנוער מגילאי 16 עד 18 בימי שישי בערב, ובערבי שלישי משחקי חברה ורעות עם מדריך מתנדב מטעם המועצה. עמית, עלם חמודות, גבה קומה, רחב כתפיים ודק גיזרה, שחור שיער, עיניו החומות, גדולות ומלוכסנות מביטות ניכוחה בהטרסה , הבעת צחוק בזויות שפתיו המלאות, המחוטבות , אפו המחודד מורם בגאון ובגאווה , מתוך ידיעה ברורה "אני יודע שאני חתיך, שנון , שרמנטי ומחוזר ". למן הרגע שנחו עיני על עמית, ידעתי שמצאתי. עיניו הקסומות נחו על פני במבט האומר "עשי את הצעד הראשון ואני שלך". שובבה וצחקנית ניגשתי אליו , הזמנתי אותו בנחישות ובביישנות מה לרחבת הריקודים, כאשר צלילי "לס מואה טמה" , (שהפך ברבות הימים לשיר "שלנו") מתנגנים ברקע ולחשתי באוזנו כי מייק בראנט אינו מגיע לקרסוליו... כך החל רומן נפלא בעולם של צחוק, נעורים, יופי, השתוללות, בילויים, לימודים (עמית היה מוכר לכל כתלמיד מבריק , הערצתי אותו על כך והתמלאתי גאווה על כי מכל הבנות בחר בי להיות האחת , היחידה - הראוייה). הפעם הראשונה שנפרדנו ליותר מיממה - היתה ביום כיפור. בתמימות רבה חשבנו שאולי אפשר יהיה להפגש למרות הכל...(אני גרתי בראשל"צ, עמית גר ברחובות), דיסקסנו על האפשרות לבקש מהוריו, שהחג לא ממש דיבר אליהם , להסיע את עמית אלי ובמוצאי החג הוא יחזור באוטובוס או מונית הביתה...אכן נאיבים היינו אז , כל שרצינו היה לא להפרד ולו ליום אחד. צחוק מלא חיבה קידם את פנינו כשביקש זאת מהוריו אשר טענו כי אם היה תלוי בהם, לא היתה שום בעיה... עמית ואני היינו בני אותו גיל, ילדים בני 15.5 , מכאן שלא העזנו להתקדם מעבר לנשיקות, וככל שעבר הזמן ,למיזמוזים ביישנים ומגששים . פורים. הידיעה הקשה תפסה את עמית לאחר יציאתו שבוע ימים ל"גרופית" ואני שיצאתי והספקתי לחזור, ל"משמר הנגב" במסגרת שרות לאומי , שנינו בכיתה י"א. עקב יצאתי כמה ימים לפניו , סיימתי את השרות ביום שלישי כשבמשך אותו שבוע לא פסקתי לדבר, לספר ולהתגעגע לעמית. ביום חמישי, בעודי מחכה ליום שישי, היום בו אראה שוב את עמית, קבלתי לראשונה בחיי מברק הנושא את שמי. באותן שניות שלפני פתיחת המברק התרונן ליבי..."הוא מתגעגע כל כך ששלח מברק" ברקו עיני בתום ובמשובת נעורים מופלאה. "אוסנת. בואי מהר...קחי מונית שפיישל. מחכה לך אוהב, עמית".................... המשך יבוא...
