סיפור חיים...

[הייתי בסרט הזה]

סיפור חיים... ../images/Emo17.gif

שלום לכולם! אז יש לי איזה זמן מסוים שבו אין לי מה לעשות, לא על חשבון שום דבר דחוף יותר או פחות, עליתי on-line. עברתי על רשימת הפורומים של תפוז ונכנסתי לכאן כדי לראות מה המצב .. (להיזכר בעבר אולי..?!) וכאן, לראשונה, גיליתי שיש כזה מבחן להעביר את עובדת ההתמכרות משלב ההכחשה להכרה החלקית או המלאה ש"אני ממש מכורה".. (או שלא) לראשונה התחלתי לגלוש לפני כשנה, (ואני ממש מרגישה שהשנה הזאת הייתה 3/4 מהחיים שלי) בהתחלה מתוך סקרנות וענין, הבטחתי לעצמי ש´לי זה לא יקרה´, אני לא אתמכר. קבעתי לעצמי גבולות, ואם ראיתי שאני מתחילה לעקוף אותם, הייתי בכפיה, מכריחה את עצמי לא לגלוש בכלל ביממה או שתיים הבאות.. זה עבד יפה בהתחלה, אבל לאט לאט, בלי לשים לב.. הרעיון היפה נשאר... רק בתיאוריה. שיכנעתי את עצמי (ובאמת האמנתי בזה!) שזה רק בגלל שמשעמם לי. באמת לא היה לי מה לעשות, אך גם לא ניסיתי למצוא שום דבר למלא את הזמן. במשך הזמן התחלתי להעדיף את הגלישה על פני יציאות שונות, העדפתי את החברה הוירטואלית על פני החברה המציאותית יותר שלי. זה היה כיף, באמת שכיף!! תקופה שכל דקה בה הייתה הנאה וכיף כיף כיף! (עלי לציין שבאותה תקופה זמן הגלישה הממוצע היומי שלי עמד על 6 שעות בערך.. שוב אני עובדת על עצמי.. -זה היה 6 שעות מינימום!) ותקלטו, גם למדתי אז! התחלתי לקלוט שאני ממש מכורה, זה קרה בעיקר כשלא יכולתי לעלות און ליין, והרגשתי שאם אין לי את זה, אני משתגעת!.. התחלתי לעבוד על עצמי בשיטה של "די, זה נמאס לי!" שכנעתי את עצמי שנמאס לי מזה.. כל הזמן לדבר עם אנשים, לרוב היו אלה אותם אנשים כיוון שנמניתי על משתתפי פורומים וצ´אטים מסוימים, וחברי האיי סי קיו שלי.. זה עבד! מצאתי כל סיבה אפשרית למה לא להיכנס לשם יותר, למה זה כבר לא מענין כל כך כמו שהיה תמיד ולמה הגיע הזמן להפסיק. לשבחו של וירטואל אחד, חבר ICQ שלי, יאמר, שהוא עזר לי לשכנע את עצמי שבאמת די.. זה לא טוב לי, זה לא טוב לאף אחד.. (היינו באותה הסירה) אז יצאתי. פשוט יצאתי. לא הודעתי לאף אחד, לא בכיתי לאף אחד, לא נפרדתי ולא אמרתי שלום.. ידעתי שאם אני אהיה בטוחה בהצלחתי.. אני אשבר מהר, כי כל הזמן אחשוב על זה שבעצם אני מתמודדת עם משהו קשה, ואשקול להישבר. ולא רציתי את זה. לא עשיתי את זה באופן דרסטי. עוד הייתי שעות על גבי שעות און ליין על ה- ICQ במשך תקופה מסוימת, עד שקלטתי שבאמת כבר לא מענין אותי להיכנס לצ´אטים ופורומים (בצורה אובססיבית..) ואפילו סתם אתרים אחרים.. אז זה עבד! ומכאן והלאה, עבדתי באותו אופן על ה- ICQ. אני עדיין בשלבי הצלחה אחרונים.. אני עוד עולה מידי פעם, בודקת אימייל 10 פעמים ביממה, אבל זה כבר לא זה.. ההרגשה אחרת.. אני בנאדם משוחרר, חופשי!!! וזה כיף... היה כיף להתמכר.. והיה קשה לצאת.. אבל עכשיו, כיף להיות שוב חופשיה!!! מאחלת לכולכם בהצלחה, ואולי השיטה שלי תעזור גם למישהו.. והיה זה שכרי. והעיקר, מה שהפליא אותי, זה שעשיתי את מבחן ההתמכרות היום, אמנם לא על הכל יכולתי לענות בצורה כל כך מדויקת, אבל בערך.. הגעתי למצב של 41 נק´ כיום.. בכיוון של ירידה. חשבתי על מה שהיה פעם.. ורציתי לראות מה היה המצב שלי אז.. אז עשיתי מבחן לפי מה שזכרתי שהיה פעם, הגעתי לתוצאה 68, ואז קלטתי ש.. ש..פשוט עבדתי על עצמי!!! הייתי הרבה יותר גרועה וזה לא הגיוני!! אז עשיתי שוב את המבחן, חשבתי פעמיים ביני לבין עצמי לפני כל תשובה ועניתי ביתר כנות. התוצאה הבלתי נמנעת הייתה 82...

זו הייתה תקופה של 4-5-6 שעות שינה בלילה, ואם אין לימודים או איזה משהו דחוף מאוד מאוד (!!) אז כל הזמן ביליתי בגלישה.. היו אפילו ימים של .. רע להיזכר בזה- עשר-שתיים עשרה שעות ביממה און ליין...

אבל יצאתי מזה!! ועכשיו אני מרשה לעצמי גם להכיר בהצלחה שלי.. אחלה יום לכולכם, המון הצלחה!!! כי במקום שרצון טוב עומד.. כמה שהוא חזק.. זה קשה! שלא יהיו אשליות..

אני.

 

[e-magine]

ברוכה הבאה, הייתי בסרט הזה,

הודעתך מעניינת, מעוררת מחשבה ובעיקר תקווה לאלה בינינו שמכורים. אסמך אם תרצי ואם יהיה לך זמן לספר לנו מה גרם לשינוי

 

[הייתי בסרט הזה]

בטח, בכיף..

בטח- בשביל כל אלה שעוד יש להם סיכוי לצאת מזה.. בכיף- כי כבר עברתי את זה (כמעט סופית) טוב, לא עכשיו.. אני מעדיפה שעות שינה על גלישה, כמובן.. ולא, לא עבדתי על עצמי.. קפצתי לכמה דקות לראות מה קורה פה לפני השינה.. - בכל זאת.. (אני תמיד ישנה מאוחר.. אולי פורום נדודי שינה יעזור לי בענין..)

רק הערה קטנה- בחיים.. ב-ח-י-י-ם לא חשבתי שאצליח לצאת מזה בכזו קלות (יחסית!! הכל יחסי!!) אז כמו שאמרת.. יש תקווה!! בהזדמנות אנסה לשחזר הכל, אם תרצו.. לילה טוב, אני.

 

[e-magine]

יש לי סבלנות

והעיקר, תשמרי על המצב הקיים.

 

[הייתי בסרט הזה]

אני משתדלת... אז ככה.. (א)

כמו שכבר סיפרתי.. הייתי המון המון המון המון בעיקר בצ´אטים.. המיקום השתנה מידי פעם.. אבל החבר´ה נשארו אותם חבר´ה, פחות או יותר.. שעות הייתי יושבת ומקלידה.. תוך מספר שבועות הפכתי ממחפשת למ"דים.. (כזאת שלוקח לה שעה להקליד והיא לא בקצב של כל אלה שמקלידים שתי שורות בזמן שאני מקלידה שתי מילים...) לאחת שמקלידה די מהר, יחסית, מכירה את המקלדת בע"פ, ורצה עליה גם כשהאור היחיד נובע מהמסך (המעומעם קלות.. שלא יראו שאני פה.. אם מישהו יתעורר) (אפילו הצלחתי מידי פעם לענות ראשונה בצ´אט טריוויה.. שזה הישג, בהתחשב בכך שכולם שם יודעים את כל השאלות בע"פ..

) אני מדברת על התקופה הכי רעה שלי מבחינת ההתמכרות.. התקופה הזאת שאם למדתי באותו יום, אז אם היה למחשב שלט רחוק.. הייתי מתחברת לאינטרנט דרכו.. כי חבל על כל שניה.. ואם לא, אז הייתי מסוגלת להתעורר ולשכוח מהרעב ומהכל.. לשכוח מהעולם.. ולהתיישב ליד המחשב. ממש נורא. כשאני חושבת על זה, הצלחתי אז לעצבן מאוד את כל מי שגר בבית. כנראה שתמיד הייתה לי מודעות לענין הזה של להתמכר, עובדה שמאז שנכנסתי, עוד הרבה לפני שהתמכרתי, ניסיתי לשמור על עצמי שזה לא יקרה לי. אולי זה היה בגלל שהכרתי כמה שהיו מכורים ממש קשה, והבנתי שכל החיים שלהם מסתובבים סביב זה, ואפילו אם הם רוצים.. הם לא יכולים, לא יכולים לצאת!! ובסך הכל.. למה זה?? זה הרי כלום, זה שטויות!!! (ככה חשבתי פעם...) אבל עם הזמן קלטתי שבאמת כיף לי.. שמתי לב שפתאום יש לי המון חברה, שכיף לי לדבר עם אנשים, אנשים מקשיבים לי ואני מקשיבה להם.. וזה מענין גם.. ושונה. אני שקטה בדרך כלל.. ויותר קל לי להתבטא בכתיבה. מה גם, שאם אני מדברת פנים מול פנים שיחה שלא מעניינת אותי.. קשה לי לצאת מזה.. יש כאלה שלא קולטים פרצוף משועמם, ואני לא מסוגלת, לא יכולה להגיד לאדם שיתחפף, כי הוא לא מענין.. בעיה שלי

בצ´אט זה אחרת.. אם כבר לא מענין, תמיד אפשר לצאת בתואנה כלשהי, וזה תמיד היה נכון: "יאללה, הייתי פה יותר מידי היום", או: "כבר שעה קוראים לי".. כולם מכירים את המצב, מאמינים שזו הסיבה.. ואני מתארת לעצמי שבבית תמיד איחלו לי בסתר ליבם שכולם יהיו משעממים. אבל זה לא יכל לקרות, כי התחלתי להכיר אנשים שהיו מכורים כמוני.. והיו כמה שיותר שעות ביממה בצ´אט. יכולתי להיכנס בשש בבוקר ולגלות כמה שבדיוק הגיעו כי לא יכלו להרדם, כי התעוררו משום מה, או אולי כי התגעגעו..

טוב.. לא מאמינה שעד כדי כך! דבר נוסף היה, שראיתי שם רק את הטוב שבכל אחד. ככה זה, לדעתי, כשמכירים אנשים חדשים. לוקח זמן עד שמגלים את החסרונות שלהם. אז עברו כמה חודשים, וגיליתי שמה שהיה נראה כזה כיף ומושלם מתחיל לאבד את היופי והכיף הגדול.. ואני מתחילה לאבד את השפיות מרגע לרגע. זה התחיל כשמסביבי היו כאלה שקצת התכסחו אחד עם השני.. מה לעשות, גם זה קורה. והייתה זו פגיעה באחד מהם, אם דיברתי עם אחר. זה הקשה, ואני לא רציתי לאבד אף אחד מהם. אח"כ היו אלה שנעלבו או נפגעו ממני.. כי מתוך עייפות אמרתי אולי משהו שהשתמע לא נכון, או שסתם אמרתי מה שאני חושבת וזה לא מצא חן בעיני מישהו. (אני לא דוגרית, אין סיכוי לפגיעה בצורה כזאת) ועוד ועוד.. בגלל נדודי השינה הרבים שהיו לי- אין לי ספק שאפשר ´להאשים´ בחלק גדול מזה את האינטרנט.. כלומר, את עצמי- שהתמכרתי אליו. אף פעם לא היו לי בעיות של עייפות. יכולתי לעקוף לילה, ולמחרת רק להרדם קצת יותר מוקדם, או לישון איזה שעה בצהריים והכל שב על מקומו בשלום. אבל..

 

[הייתי בסרט הזה]

אבל... (ב)

מאז שהתחלתי לגלוש, נהפכו אצלי השעות.. התחלתי להיות ערה בלילות וישנה בימים, מנגנון השינה הפנימי שלי נהרס לגמרי. היום, מאוד קשה לי להרדם מוקדם.. לא, סליחה, אין סיכוי שאני ארדם מוקדם. מאוד קשה לי להרדם לא מידי מאוחר.. ואני מדברת גם על השעות שכבר נחשבות לבוקר.. אחת, שתיים, שלוש.. הרבה פעמים גם ארבע.. היום אני מנסה לשקם את עצמי בחזרה, אין מה להגיד, הרבה יותר קשה לבנות מלהרוס, והרבה יותר קשה לבנות מחדש על הריסות.. שום דבר לא יציב כמו פעם. זה היה הרס עצמי. אני תוהה אם לא יכנו (או שמא כבר מכנים) את ההתמכרות הזאת, ובצדק, מזוכיזם. וכמו שאני מרבה לחזור על עצמי ולומר שתמיד השתדלתי לשמור על עצמי.. גם כשכבר התמכרתי- והכרתי בזה- ידעתי שזה לא לאורך זמן, ועוד מעט, רק עוד קצת זמן, אני יאזור את הכוח הזה ואצא. כמובן שזה היה יותר קל להגיד מאשר לבצע, אבל לא השליתי את עצמי שאני אצליח כל כך מהר, ואני בטוחה שזה מה שגרם לי דווקא להצליח.. (עוד לא לגמרי, הכל בשלבים.. לאט לאט, כדי לא להישבר לגמרי ולחזור) כי תמיד, מאז שאני זוכרת את עצמי, שמעתי הרבה שאמרו שהם נגמלים.. זהו, זו פעם אחרונה שהם פה, ונפרדים והכל.. עד.. למחרת בבוקר, אם לא חזרו כמובן אחרי שעה או שעתיים.. ריחמתי עליהם. כל נפילה כזאת מייאשת יותר, ואח"כ קשה אפילו להחליט על עזיבה. שלא לדבר על העזיבה עצמה. כשהחלטתי סוף סוף שאני עושה ניסיון עם עצמי.. הבנתי שאני לא הולכת להיות דרמטית. הלכתי לישון לילה אחד.. או אולי זה היה כבר בוקר(?) והחלטתי, שלא חשוב מה יהיה- מחר אני לא מתחברת לאינטרנט.. יהרגו אותי - אני לא!!! והיה לי המון המון זמן לחשוב על זה עד שנרדמתי, ועם כל דקה שחלפה, רק התחזקתי בהחלטה הזאת. למחרת.. עמדתי בהבטחה שהבטחתי לעצמי בהצלחה!! אחרי כמה ימים החלטתי שאם עמדתי בזה, סימן שאני מסוגלת.. מישהו חיזק את החלטתי, וזה נתן לי פוּש לעשות את זה כבר.. אז אמרתי לעצמי: היום יום שלישי, נראה אותי כמה זמן אני אצליח להחזיק מעמד. לא אמרתי לאף אחד שום דבר על ההחלטה הזאת. כלום! תארתי לעצמי, שאם מישהו נורא ידאג לי, לא תהיה כל בעיה להשיג את האימייל שלי, ובכל אופן, ב- ICQ עוד הייתי.. תמיד אפשר להשיג עוד מישהו מהצ´אט שנמצא על הרשימה שלי ולשאול מה קרה לי... אם נורא דואגים לי.. (לא התפלאתי בכלל כמה מהר ´עלו על זה´.. אבל לא סיפקתי הסברים כל כך מהר) ביום רביעי אמרתי לעצמי.. אוקיי, יום אחד אני כבר יודעת שאני מסוגלת להחזיק מעמד, זה שטויות. זה עוד לא אומר כלום. אחרי יומיים: אז עוד יום.. נראה מה יהיה הלאה. אף מילה לאף אחד עדיין. עברו שלושה, ארבעה ימים.. התחלתי בכוח למצוא לי עיסוקים אחרים. אחרי שבוע, אמרתי רק לזה שבזכותו מיהרתי את קיום ההחלטה.. הוא צחק עלי קצת..

זה רק חיזק אותי- רציתי להראות לו שאני יכולה!!! להוכיח לכולם וגם, ובעיקר לעצמי, שאני מסוגלת לעמוד בזה! כך עבר שבוע, עברו שבועיים, שלושה, ארבעה.. שיכנעתי את עצמי שזה לא מענין אותי, וזה עבד! מסביבי השתדלו לעודד ולהגיד "עשית בשכל, הלוואי שהיינו מצליחים גם".. וכדומה. היום אני מוצאת את עצמי בערך חודשיים אחרי.. כבר לא נכנסת לצ´אט.. לא יודעת מה זה בכלל

היום, קצת קשה לי לקלוט מה כל כך משך אותי להיות שם כל כך הרבה שעות עם אותם אנשים כל הזמן.. אני גם בקושי נכנסת לפורומים.. רק אם יש משהו שמענין אותי במיוחד, או שאני צריכה עזרה או יש שאלה במשהו, אז מידי פעם קופצת- כל פעם לאחר שמענין אותי, כדי לא ´להיתפס´ לשום מקום בצורה ממכרת. אני מוצאת את עצמי מפחיתה מידי פעם את שעות הרביצה..

כן, ממש רביצה.. מול המחשב, וזה מתבקש מעצמו, כי "מה יש לי לחפש פה??" למה נראה לי שאם אני אקרא עכשיו את מה שכתבתי, אני אמחק את הכל ואכתוב תקציר בן חמש שורות של כל הקטע הארוך והמסורבל הזה??... נראה.. טוב, לא מחקתי.. שיהיה.. אחלה יום לכולם, והמון בהצלחה.. תמיד יש תקווה!! הייתה לי תקופה של בערך חודשיים-שלוש, שלא האמנתי שאצליח לצאת מזה פעם!!! אני שמחה שהצלחתי, זו הרגשה כזאת כיפית- למרות שזה עדיין לא מושלם, ש.. אפילו שמטופש להמליץ על זה- כי גם אם רוצים.. קשה לרצות מספיק חזק כדי להצליח לנסות.. ובכל זאת.. תעשו את זה!!! לא היום, לא מחר.. אבל לחשוב על זה כל הזמן, לטפטף למוח שזה מה שטוב.. עד שימאס לו, והוא ירצה להקיא את המצב הזה החוצה.. (אחסוך ממכם קלישאות ידועות בסגנון של:"אם רוצים מספיק, אפשר!" למרות שאני מאמינה בהן לפעמים..) e-magine, תודה על הסבלנות

ולכולכם, המון הצלחה! יאללה, די. אני.

 

[e-magine]

../images/Emo51.gif שסיפרת לנו

ו

שלא מחקת

אני אגב מוחק לעצמי לא מעט, ככה מצליח להימנע מוויקוחים מיותרים בפורומים אחרים, אני אומר להצמי שהעובדה שיש לי דעות לא אומרת שאני חייב להפיץ אותן בכל מקום, לא חייב להוכיח כלום, לא שנינות, לא פתיחות, כלום. מגביל את עצמי.