Iliketomoveit
New member
סיפור חדש
אממ... לא ביקשתי אישור עדיין, אבל אני אבקש אם אראה שאתם אוהבים את הסיפור. אז הנה הפרק הראשון: פרק 1, "רק תחזור" "לפעמים בחיים אתם שואלים את עצמכם אם באמת הגעתם למה שרציתם. או למה הגענו למקום הזה. אני בת 34 וסיימתי תואר ראשון ברפואה כשהייתי עוד בת 20. כל החלומות שלי התנפצו כשפגשתי את אהבת חיי, ג'ייק. הוא כזה מתחשב, וכזה מבין. התחתנו כמה חודשים לאחר טקס הסיום. כרגע סיימתי איתו שיחה מאוד כואבת. הוא לא יחזור אליי אף פעם, רואים על פרצופו על החיוור. העיניים שלו לא יחזרו אליי הביתה במבט כואב, והוא לא יזכה לראות את ילדו השני. זהו, הכניסו אותו לארון והוא, לא יחזור אלי אף פעם. אפילו לא נשיקה אחת לפני השינה, לא פלירטוט ולא כירבול במיטה. אני בת 34 ואני מרגישה כמו בת 80. אני נראית לפחות כמו בת 80, עם כל קמטי הצער שנוספו למצח הבוער שלי. לא אוהב אף אחד כמו ג'ייק, כי הוא היה אהבת חיי. אז אני שואלת את עצמי, למה אני פה? יכלתי לוותר על ג'ייק, ולהיות כבר היום מנתחת. אבל לא, כי היום יש לי ילדה בת 10 שאני צריכה לפרנס עכשיו בכוחות עצמי, ילדון בדרך ואמא פולניה. אמא שלי אהבה אותו כאילו הוא היה בנה שלה. אולי זה בגלל שהוא, כפי שהיא אומרת, דמה כל כך לאבא שלי. אבא שלי נהרג במלחמה לפני הרבה זמן. עכשיו זו רק אני, אמא וריילי. אני זוכרת שאני וג'ייק רבנו על השם הזה כל כך. עכשיו אין לי עם מי לריב. אני מוותרת עכשיו והולכת הביתה. לפחות הוא היה באמת בן-אדם טוב, כ"כ טוב. " אליס נכנסה למכונית והתניעה. הדמעות שלה נפלו על לחיה כמו יום גשום. היא הגיעה לביתה, כשריילי מחכה לה על סף הדלת. היא שכחה שריילי לא יכולה להירדם בלי הנוכחות שלה בבית. "אמא, למה את בוכה?" שאלה הקטנה. אליס רק חייכה אליה, עד כמה שיכלה. זה יותר נראה כמו פרצוף של תינוק שכרגע נולד, שלא יודע אם לשמוח שיצא מהסירחון הנוראי הזה בבטנה של אימו, או להתעצב מזה ששמו לו מנורות מול העיניים כדי שבכוונה יצרח כמו מטורף. יום למחרת, אליס, ריילי ומרים, אמה של אליס, היו בהלוויה. הרבה אנשים הגיעו, רובם הורים של חברים של ריילי. זאת הייתה משפחה שמאוד אהבו. רק מעט מחבריה של אליס הגיעו, כי או שהיו באמצע ניתוח, או שחזרו ממשמרת לילה בצ'אנקיס. מרים לא הזמינה חברים, כי לה הייתה כ"כ הרבה גאווה, שלא יכלה שחבריה הקרובים ביותר יראו אותה בוכה כמו תינוק נטוש. שלושתן היו כבר בביתן הגדול של ריילי ואליס לאחר כמה שעות. היה קשה להחזיק מעמד. ריילי הלכה לחדר שלה והריחה, או יותר נכון להגיד הסניפה את כל הדברים שהיה בהם ריח של אבא. "אתה אבא טמבל. אתה אמור לעזוב רק עוד 200 שנה. אולי התבלבלת? לא, אתה חכם. אני נשבעת לך שביום שימצאו את מי שהתנגש בך אני אירק לו בפרצוף, אבעט לו בבולבול ואגרום לו לבכות כמו גרי. סיפרתי לך? גרי הוא ילד/ה שבוכה מכל דבר קטן. סה"כ הרבצתי לו קצת. נראה לי שזה היה בזמן שהתנגשו בך, לא יודעת. אולי יש בינינו קשר מיוחד שאף פעם לא ייפסק. אני מבטיחה שאני אהיה טובה, רק בבקשה תחזור אלי. לעוד דקה או שתים. רק תחזור. מצדי שזאת תהיה שנייה. רק תחזור. רק תחזור.
אממ... לא ביקשתי אישור עדיין, אבל אני אבקש אם אראה שאתם אוהבים את הסיפור. אז הנה הפרק הראשון: פרק 1, "רק תחזור" "לפעמים בחיים אתם שואלים את עצמכם אם באמת הגעתם למה שרציתם. או למה הגענו למקום הזה. אני בת 34 וסיימתי תואר ראשון ברפואה כשהייתי עוד בת 20. כל החלומות שלי התנפצו כשפגשתי את אהבת חיי, ג'ייק. הוא כזה מתחשב, וכזה מבין. התחתנו כמה חודשים לאחר טקס הסיום. כרגע סיימתי איתו שיחה מאוד כואבת. הוא לא יחזור אליי אף פעם, רואים על פרצופו על החיוור. העיניים שלו לא יחזרו אליי הביתה במבט כואב, והוא לא יזכה לראות את ילדו השני. זהו, הכניסו אותו לארון והוא, לא יחזור אלי אף פעם. אפילו לא נשיקה אחת לפני השינה, לא פלירטוט ולא כירבול במיטה. אני בת 34 ואני מרגישה כמו בת 80. אני נראית לפחות כמו בת 80, עם כל קמטי הצער שנוספו למצח הבוער שלי. לא אוהב אף אחד כמו ג'ייק, כי הוא היה אהבת חיי. אז אני שואלת את עצמי, למה אני פה? יכלתי לוותר על ג'ייק, ולהיות כבר היום מנתחת. אבל לא, כי היום יש לי ילדה בת 10 שאני צריכה לפרנס עכשיו בכוחות עצמי, ילדון בדרך ואמא פולניה. אמא שלי אהבה אותו כאילו הוא היה בנה שלה. אולי זה בגלל שהוא, כפי שהיא אומרת, דמה כל כך לאבא שלי. אבא שלי נהרג במלחמה לפני הרבה זמן. עכשיו זו רק אני, אמא וריילי. אני זוכרת שאני וג'ייק רבנו על השם הזה כל כך. עכשיו אין לי עם מי לריב. אני מוותרת עכשיו והולכת הביתה. לפחות הוא היה באמת בן-אדם טוב, כ"כ טוב. " אליס נכנסה למכונית והתניעה. הדמעות שלה נפלו על לחיה כמו יום גשום. היא הגיעה לביתה, כשריילי מחכה לה על סף הדלת. היא שכחה שריילי לא יכולה להירדם בלי הנוכחות שלה בבית. "אמא, למה את בוכה?" שאלה הקטנה. אליס רק חייכה אליה, עד כמה שיכלה. זה יותר נראה כמו פרצוף של תינוק שכרגע נולד, שלא יודע אם לשמוח שיצא מהסירחון הנוראי הזה בבטנה של אימו, או להתעצב מזה ששמו לו מנורות מול העיניים כדי שבכוונה יצרח כמו מטורף. יום למחרת, אליס, ריילי ומרים, אמה של אליס, היו בהלוויה. הרבה אנשים הגיעו, רובם הורים של חברים של ריילי. זאת הייתה משפחה שמאוד אהבו. רק מעט מחבריה של אליס הגיעו, כי או שהיו באמצע ניתוח, או שחזרו ממשמרת לילה בצ'אנקיס. מרים לא הזמינה חברים, כי לה הייתה כ"כ הרבה גאווה, שלא יכלה שחבריה הקרובים ביותר יראו אותה בוכה כמו תינוק נטוש. שלושתן היו כבר בביתן הגדול של ריילי ואליס לאחר כמה שעות. היה קשה להחזיק מעמד. ריילי הלכה לחדר שלה והריחה, או יותר נכון להגיד הסניפה את כל הדברים שהיה בהם ריח של אבא. "אתה אבא טמבל. אתה אמור לעזוב רק עוד 200 שנה. אולי התבלבלת? לא, אתה חכם. אני נשבעת לך שביום שימצאו את מי שהתנגש בך אני אירק לו בפרצוף, אבעט לו בבולבול ואגרום לו לבכות כמו גרי. סיפרתי לך? גרי הוא ילד/ה שבוכה מכל דבר קטן. סה"כ הרבצתי לו קצת. נראה לי שזה היה בזמן שהתנגשו בך, לא יודעת. אולי יש בינינו קשר מיוחד שאף פעם לא ייפסק. אני מבטיחה שאני אהיה טובה, רק בבקשה תחזור אלי. לעוד דקה או שתים. רק תחזור. מצדי שזאת תהיה שנייה. רק תחזור. רק תחזור.
