גיגה אווזה
New member
סיפור חדש,
פנטזיה אמיתי, הלוואי ותממש: דב התקשר אליי בצהרים, הוא רצה שנצא בערב. "אבל אני הולך לאירוסין של בת דודה שלי רק ב20:00" הוא אמר. "זה בסדר, גם ככה אני במשמרת עד 22:00" "אני אבוא לקחת אותך" "סבבה" אמרתי. חיכיתי לו שעות בדירה אבל בסוף הוא באמת בא. החליפו לאבא שלו את האוטו, זה היה פורד פוקוס בצבע לבן. היא הייתה כ"כ שקטה שלא שמעתי אותו מגיע לרחוב בכלל, ובדרך כלל שומעים מבתוך הדירה. נסענו לעין סג`מה, לרחצה בערום כמו שתמיד תכננו. לקח כמה דקות להגיע למעיין למטה, כי הוא חשש מאוד מלדפוק את האוטו אבל בסוף הגענו. הכל מסביב היה שקט חוץ מקולות שעשו המכוניות שנסעו על הכביש הראשי מידי פעם. למזלנו לא היה אף אחד. הכל מסביב היה חשוך, והברכה הייתה מלאה. הורדנו את הבגדים ונכנסנו פנימה, לא ראינו שום דבר מסביב, גם לא אחד את השני כי אפילו ירח לא היה באותו הלילה. כדי לפצות על זה שלא רואים, התחילו הידיים לעבוד. נשענים אחד על השני לסרוגין כי אף אחד מאיתנו לא הגיע לתחתית בשביל לעמוד. ככה, כמו שאנחנו, קופאים מקור, עשינו את זה בתוך המים... חוויה! באמת חוויה. היה קשה להחליט אם הרעידות היו בגלל הקור או בגלל משהו אחר... משם המשכנו קצת עם השביל וישבנו מתחת לעץ חרובים גדול, על שמיכה גדולה שפרסנו, עדיין ערומים אבל עטופים במגבות. במקום בו גם אם מישהו יבוא ויכוון עלינו פרוז`קטור, הוא לא יצליח לראות. הוא חיבק אותי בידיו החמימות ונשכבנו, מאוזנים לשמיכה. חצייה מתחתינו וחצייה מעלינו, מכסה. אני מעליו... ושוב, שידור חוזר של הבריכה רק בלי מיים מסביב ובאווירה קצת יותר חמימה. גמרנו. חזרתי למעיין למלא את הפינג`אן במים טהורים, חזרתי אליו והנחתי את הפינג`אן המלא על המדורה הקטנה שדוב הספיק להדליק. ישבנו ליד המדורה, מנסים לשאוב ממנה ואחד מהשני קצת חום, המים מבעבעים אבל אנחנו עוד בשלנו, מתנשקים ומתמזמזים. אני עוצרת וממלאה בפינג`אן קפה וסוכר, מערבבת. הקפה רותח שוב. אני מורידה אותו מהאש ומחזירה. 7 פעמים, כמו בסיפורים על הפלמ"ח. דוב מוזג את הקפה לשתי כוסות החימר שהכנתי לנו בהתאמה אישית, ואנחנו שותים ברעש. כשסיימנו את הקפה, שטפנו את הפינג`אן וקיפלנו את כל השמיכות חזרנו לאוטו ערומים והתחלנו ליסוע החוצה. כשהגענו למעלה, החלטנו שאם אנחנו רוצים לעלות עכשיו לירושלים כדאי שנחזור לבגדינו, כי בדרך נצטרך לעבור במחסום וזה לא יהיה נעים... עצרנו את האוטו בצד והתלבשנו. נסענו לירושלים, ובדרך ידי בידו והוא מלטף אותה, כמו שרק הוא יודע לעשות. הגענו לירושלים ובחרנו לשבת בדיאז, מצפצפים על זה שזה לא ממש המקום לשבת בו כשלבגדים שלך דבוקים עלים יבשים של עץ החרוב... ישבנו שם וירדנו על כמה בקבוקי בירה וכמה שוטים של טאקילות. אחרי שעה, כשהרגשנו שדיי, שילמנו ויצאנו משם. השעה הייתי 3 בלילה, דב הסיע אותי לבית של ה` כמו שקבעתי איתה מבעוד מועד. פגשנו אותה מתחת לבית שלה. היא הזמינה גם את דב להישאר אבל הוא אמר שהוא חייב להיות על הבוקר בבית, וסרב בהבטחה וחיוך- "בפעם הבאה"... נכנסנו לבניין וירדנו במדרגות לעבר הבית, כבר ידעתי את הדרך בע"פ בזכות כל הסיפורים שלה. "את מסריחה מאלכוהול" היא אמרה לי. "אני יודעת", קרצתי והוצאתי מהתיק בקבוק וודקה. "הבאתי לנו משהו להמשך הלילה" היא חייכה, ונתנה לי נשיקה על הפה. נכנסו אליה הביתה, היא הוציאה הארון במזווה חבילה של בייגלה והלכנו לחדר. סגרנו את הדלת אבל עדיין שמענו נחירות שמקורן בשני החדרים האחרים. "נצטרך לשמור על השקט"... אמרתי. "לא נרצה הפרעות".... להמשיך?
פנטזיה אמיתי, הלוואי ותממש: דב התקשר אליי בצהרים, הוא רצה שנצא בערב. "אבל אני הולך לאירוסין של בת דודה שלי רק ב20:00" הוא אמר. "זה בסדר, גם ככה אני במשמרת עד 22:00" "אני אבוא לקחת אותך" "סבבה" אמרתי. חיכיתי לו שעות בדירה אבל בסוף הוא באמת בא. החליפו לאבא שלו את האוטו, זה היה פורד פוקוס בצבע לבן. היא הייתה כ"כ שקטה שלא שמעתי אותו מגיע לרחוב בכלל, ובדרך כלל שומעים מבתוך הדירה. נסענו לעין סג`מה, לרחצה בערום כמו שתמיד תכננו. לקח כמה דקות להגיע למעיין למטה, כי הוא חשש מאוד מלדפוק את האוטו אבל בסוף הגענו. הכל מסביב היה שקט חוץ מקולות שעשו המכוניות שנסעו על הכביש הראשי מידי פעם. למזלנו לא היה אף אחד. הכל מסביב היה חשוך, והברכה הייתה מלאה. הורדנו את הבגדים ונכנסנו פנימה, לא ראינו שום דבר מסביב, גם לא אחד את השני כי אפילו ירח לא היה באותו הלילה. כדי לפצות על זה שלא רואים, התחילו הידיים לעבוד. נשענים אחד על השני לסרוגין כי אף אחד מאיתנו לא הגיע לתחתית בשביל לעמוד. ככה, כמו שאנחנו, קופאים מקור, עשינו את זה בתוך המים... חוויה! באמת חוויה. היה קשה להחליט אם הרעידות היו בגלל הקור או בגלל משהו אחר... משם המשכנו קצת עם השביל וישבנו מתחת לעץ חרובים גדול, על שמיכה גדולה שפרסנו, עדיין ערומים אבל עטופים במגבות. במקום בו גם אם מישהו יבוא ויכוון עלינו פרוז`קטור, הוא לא יצליח לראות. הוא חיבק אותי בידיו החמימות ונשכבנו, מאוזנים לשמיכה. חצייה מתחתינו וחצייה מעלינו, מכסה. אני מעליו... ושוב, שידור חוזר של הבריכה רק בלי מיים מסביב ובאווירה קצת יותר חמימה. גמרנו. חזרתי למעיין למלא את הפינג`אן במים טהורים, חזרתי אליו והנחתי את הפינג`אן המלא על המדורה הקטנה שדוב הספיק להדליק. ישבנו ליד המדורה, מנסים לשאוב ממנה ואחד מהשני קצת חום, המים מבעבעים אבל אנחנו עוד בשלנו, מתנשקים ומתמזמזים. אני עוצרת וממלאה בפינג`אן קפה וסוכר, מערבבת. הקפה רותח שוב. אני מורידה אותו מהאש ומחזירה. 7 פעמים, כמו בסיפורים על הפלמ"ח. דוב מוזג את הקפה לשתי כוסות החימר שהכנתי לנו בהתאמה אישית, ואנחנו שותים ברעש. כשסיימנו את הקפה, שטפנו את הפינג`אן וקיפלנו את כל השמיכות חזרנו לאוטו ערומים והתחלנו ליסוע החוצה. כשהגענו למעלה, החלטנו שאם אנחנו רוצים לעלות עכשיו לירושלים כדאי שנחזור לבגדינו, כי בדרך נצטרך לעבור במחסום וזה לא יהיה נעים... עצרנו את האוטו בצד והתלבשנו. נסענו לירושלים, ובדרך ידי בידו והוא מלטף אותה, כמו שרק הוא יודע לעשות. הגענו לירושלים ובחרנו לשבת בדיאז, מצפצפים על זה שזה לא ממש המקום לשבת בו כשלבגדים שלך דבוקים עלים יבשים של עץ החרוב... ישבנו שם וירדנו על כמה בקבוקי בירה וכמה שוטים של טאקילות. אחרי שעה, כשהרגשנו שדיי, שילמנו ויצאנו משם. השעה הייתי 3 בלילה, דב הסיע אותי לבית של ה` כמו שקבעתי איתה מבעוד מועד. פגשנו אותה מתחת לבית שלה. היא הזמינה גם את דב להישאר אבל הוא אמר שהוא חייב להיות על הבוקר בבית, וסרב בהבטחה וחיוך- "בפעם הבאה"... נכנסנו לבניין וירדנו במדרגות לעבר הבית, כבר ידעתי את הדרך בע"פ בזכות כל הסיפורים שלה. "את מסריחה מאלכוהול" היא אמרה לי. "אני יודעת", קרצתי והוצאתי מהתיק בקבוק וודקה. "הבאתי לנו משהו להמשך הלילה" היא חייכה, ונתנה לי נשיקה על הפה. נכנסו אליה הביתה, היא הוציאה הארון במזווה חבילה של בייגלה והלכנו לחדר. סגרנו את הדלת אבל עדיין שמענו נחירות שמקורן בשני החדרים האחרים. "נצטרך לשמור על השקט"... אמרתי. "לא נרצה הפרעות".... להמשיך?
