Goggle Girl
New member
סיפור חדש!!!
סיפור מדכא ביותר. מוקדש לחופית-צ'אן שנדנדה לי בלי סוף ^_^ הקוג'יצ'י שלה דוהה לשחור אני שונא את החשיכה. אני מתעב אותה. לא יכול לסבול אותה אם חיי היו תלויים בכך. די אירוני שאני זה שאומר את זה, בהתחשב בעובדה שנעלתי את עצמי בחדר בלילה. אבל יש לי את הסיבות שלי. אני פשוט לא זוכר אותן כרגע. הייתי בסדר פעם. יכולתי לשבת ככה שעות, ולהיות מאושר. הלב שלי היה מואר והנשמה שלי, נקיה. אבל התחלתי לשמוע אותו שוב. הקול שרדף אותי למשך מה שניראה כל חיי. לא שמעתי אותו מאז... מאז שמצאתי את החלק השני של עצמי. הקול נעלם אז, ולא פחדתי יותר, לא מהאור, ולא מהחושך. אבל הוא שינה את זה. חלומות מתוקים הפכו לזוועות, והוא רדף אותי כל פעם שעצמתי את עיניי. הרגשתי את עצמי משתנה גם כן, עם כל גירסא של סיוט שהוא הראה לי. מה עוד יכולתי לעשות? ניפרדתי משינה. אבל זה רק החמיר את המצב. הלילות הפכו ארוכים כמו היום, והחשיכה שהקיפה אותי תמידית עמדה כהוכחה למה שקרה בתוכי, הופכת אפלה יותר עם כל זריחת ירח. ליבי, אבל אחרי כל הזמן הזה, כמה לטבוע בחשיכה, מבקש, לא, מתחנן בפניה שתקהה את הכאב. שתעלים צלקות ישנות, ושלא תשאיר מקום לחדשות. לא משנה שהנשמה שלי תמשיך לדמם בכל מקרה. החשיכה יכולה לעשות את זה, למנוע מכל הרגשות האלו לחדור לליבי... אלו, ועוד רבות אחרות. החשיכה יכולה למחוק את כל הכוכבים, אך היא גם תנפץ את קרני השמש השבורות שלי. זה הדבר היחיד שמונע ממני מלהכנע, הדבר היחיד שמכריח אותי להאבק. זה, והבבואה שאני רואה ברסיסים של דמעה. אתם מבינים, אי אפשר לראות צללים בחושך. אבל גם האור לא חודר. אני לא יכול כבר לראות את הזכרונות שלי. הם דוהים לכלום שחור. המקומות דוהים למריחה כהה, והארועים משתנים בצורה נוראה. אבל הכי גרוע זה האנשים. האנשים בחיי, בליבי. הם לא רק איבדו את פרצופם, אלא גם את חיוכם. ניסיתי להזכר באמא שלי אתמול. בקושי יכולתי לזכור איך היא ניראית, או איך היא נשמעה. או איך הוא צוחקת. הדברים הכי פשוטים חומקים ממני, אני מרגיש כאילו יהיה לי קל יותר ללכוד ערפל בידי. ובנוגע לאבי... הוא לא יותר מכתם שחור, תמיד מחוץ להישג ידי. תמיד צוחק עלי. אף פעם לא רציתי אותך, רציתי רק ילד אחד... זה מה שהוא תמיד אומר. אני מנסה לומר לו שאני הבור, שאני הייתי כאן קודם. הם אפילו קראו לי ככה. קו-איצ'י. אור ראשון. אמרתי לו את זה פעם אחת, והצללים צחרו. אבי הוציא חבילה קטנה, וזיהיתי אותה. כמה אני מתחרט שהכרתי אותה. היה זה תינוק עם פנים שראיתי כל יום במראה, אך לא היו אלה פני שלי. אתה צודק, הוא אמר, מחייך בטירוף. אני רק צריך אחד מכם. באותו רגע רציתי לצרוח, אבל החשיכה שיתקה את קולי. לא יכולתי לצפות במחזה, רק לשמוע את בכי התינוק נפסק פתאום בעוד שלי רק התחיל. בלילה הבא הוא חזר, כמו בכל לילה, אבל אני שתקתי. שיצחק עלי, זה עדיף על... עדיף על האפשרות האחרת. אבל זה לא היה. לא משנה כמה ניסיתי לחשוב שזה כן. דבריו הגיעו אלי לא משנה מה, ומצאתי שקל לי יותר ויותר לאבד את עצמי עם כל לילה. אף פעם לא ממש חיבבתי את אבא שלי, כיוון שלא נפגשנו, אפילו עכשיו. אבל אף פעם לא שנאתי אותו. עד עכשיו. והצללים עדיין צוחקים עלי. הלילה לא שונה. הוא מופיע לפני וצוחק עלי, כמו בכל לילה. אבל לי נמאס. שמתי סוף לזה, והוא לא יוכל עוד להגיע אלי. אני מחייך כשהוא מטיף לי שוב, והחשיכה יודעת למה. לאן שאני הולך, היא לא יכולה להגיע. היא גרמה לי לשנוא את אמא שלי, את אבא שלי, אפילו את עצמי. אבל שמה... החשיכה לא תוכל לגרום לי לשנוא שום דבר יותר. אני לא אצטרך לשנוא את אלה שקרובים אלי. היא לא תוכל לגעת בי יותר. "אתה עשית את זה שוב, הא, אוני-סאן?" (אח גדול). אבל גם האור לא יוכל. עיני עדיין עצומות כשהוא לוקח את ידי בידיו, אצבעותיו רצות במורד פרקי ידי החתוכים. הוא מרגיש חם על עורי, ואני מתפלל שזה מאובדן הדם ולא בגלל שנשמותינו משתי קצוות שונות של השמיים. בדיוק כמו השמש והירח... "כמה פעמים אתה עוד תעשה את זה לעצמך, אוני-סאן?" קולו שקט ורך כמו המגע שלו, אך אני עדיין יכול להרגיש את כעסו. לא עלי. על החשיכה שרודפת אותי. על הקולות שצוחקים על פחדי ועל אנושיותי... ועל עצמו שרודף אותי בכל שעות היום ובחלומותי. הוא חובש את ידי במיומנות, מיומנות שבאה מפעמים רבות בהן עשה זאת. זו לא הפעם הראשונה בה אנו רוקדים לקצב המנגינה הזו. כמה פעמים? יותר מדי בכדי שאוכל לספור. "אל תשנא אותי... בבקשה..." קולי יוצא צרוד, לא ראוי להישמע על ידו. "לשנוא אותך?" חום עוטף אותי כשהוא מושך אותי קרוב אליו על הסדין המכוסה דם. הוא מריץ את אצבעותיו הארוכות בשערי, לוחש מילים רכות באוזני. אני מרגיש כאילו אני האח הצעיר כאן... ואולי הייתי צריך להיות. אף פעם לא הייתי רגיש כל כך כלפיו... "איך אני יכול לשנוא אותך, אוני-סאן, כשאני אוהב אותך כל כך?" עיני נפקחות כאילו מעצמן בפעם הראשונה מאז שהתחלנו לרקוד כך, והאור מסנוור אותי... אור משתי הכנפיים הצחורות כשלג שלו... כנפי המלאך שלו. "קוג'י..." "אני כאן, אוני-סאן. אני כאן..." המלאך שלי. האור שלי. סלחי לי, חשיכה. אותו בלבד, אני לא יכול לשנוא.
סיפור מדכא ביותר. מוקדש לחופית-צ'אן שנדנדה לי בלי סוף ^_^ הקוג'יצ'י שלה דוהה לשחור אני שונא את החשיכה. אני מתעב אותה. לא יכול לסבול אותה אם חיי היו תלויים בכך. די אירוני שאני זה שאומר את זה, בהתחשב בעובדה שנעלתי את עצמי בחדר בלילה. אבל יש לי את הסיבות שלי. אני פשוט לא זוכר אותן כרגע. הייתי בסדר פעם. יכולתי לשבת ככה שעות, ולהיות מאושר. הלב שלי היה מואר והנשמה שלי, נקיה. אבל התחלתי לשמוע אותו שוב. הקול שרדף אותי למשך מה שניראה כל חיי. לא שמעתי אותו מאז... מאז שמצאתי את החלק השני של עצמי. הקול נעלם אז, ולא פחדתי יותר, לא מהאור, ולא מהחושך. אבל הוא שינה את זה. חלומות מתוקים הפכו לזוועות, והוא רדף אותי כל פעם שעצמתי את עיניי. הרגשתי את עצמי משתנה גם כן, עם כל גירסא של סיוט שהוא הראה לי. מה עוד יכולתי לעשות? ניפרדתי משינה. אבל זה רק החמיר את המצב. הלילות הפכו ארוכים כמו היום, והחשיכה שהקיפה אותי תמידית עמדה כהוכחה למה שקרה בתוכי, הופכת אפלה יותר עם כל זריחת ירח. ליבי, אבל אחרי כל הזמן הזה, כמה לטבוע בחשיכה, מבקש, לא, מתחנן בפניה שתקהה את הכאב. שתעלים צלקות ישנות, ושלא תשאיר מקום לחדשות. לא משנה שהנשמה שלי תמשיך לדמם בכל מקרה. החשיכה יכולה לעשות את זה, למנוע מכל הרגשות האלו לחדור לליבי... אלו, ועוד רבות אחרות. החשיכה יכולה למחוק את כל הכוכבים, אך היא גם תנפץ את קרני השמש השבורות שלי. זה הדבר היחיד שמונע ממני מלהכנע, הדבר היחיד שמכריח אותי להאבק. זה, והבבואה שאני רואה ברסיסים של דמעה. אתם מבינים, אי אפשר לראות צללים בחושך. אבל גם האור לא חודר. אני לא יכול כבר לראות את הזכרונות שלי. הם דוהים לכלום שחור. המקומות דוהים למריחה כהה, והארועים משתנים בצורה נוראה. אבל הכי גרוע זה האנשים. האנשים בחיי, בליבי. הם לא רק איבדו את פרצופם, אלא גם את חיוכם. ניסיתי להזכר באמא שלי אתמול. בקושי יכולתי לזכור איך היא ניראית, או איך היא נשמעה. או איך הוא צוחקת. הדברים הכי פשוטים חומקים ממני, אני מרגיש כאילו יהיה לי קל יותר ללכוד ערפל בידי. ובנוגע לאבי... הוא לא יותר מכתם שחור, תמיד מחוץ להישג ידי. תמיד צוחק עלי. אף פעם לא רציתי אותך, רציתי רק ילד אחד... זה מה שהוא תמיד אומר. אני מנסה לומר לו שאני הבור, שאני הייתי כאן קודם. הם אפילו קראו לי ככה. קו-איצ'י. אור ראשון. אמרתי לו את זה פעם אחת, והצללים צחרו. אבי הוציא חבילה קטנה, וזיהיתי אותה. כמה אני מתחרט שהכרתי אותה. היה זה תינוק עם פנים שראיתי כל יום במראה, אך לא היו אלה פני שלי. אתה צודק, הוא אמר, מחייך בטירוף. אני רק צריך אחד מכם. באותו רגע רציתי לצרוח, אבל החשיכה שיתקה את קולי. לא יכולתי לצפות במחזה, רק לשמוע את בכי התינוק נפסק פתאום בעוד שלי רק התחיל. בלילה הבא הוא חזר, כמו בכל לילה, אבל אני שתקתי. שיצחק עלי, זה עדיף על... עדיף על האפשרות האחרת. אבל זה לא היה. לא משנה כמה ניסיתי לחשוב שזה כן. דבריו הגיעו אלי לא משנה מה, ומצאתי שקל לי יותר ויותר לאבד את עצמי עם כל לילה. אף פעם לא ממש חיבבתי את אבא שלי, כיוון שלא נפגשנו, אפילו עכשיו. אבל אף פעם לא שנאתי אותו. עד עכשיו. והצללים עדיין צוחקים עלי. הלילה לא שונה. הוא מופיע לפני וצוחק עלי, כמו בכל לילה. אבל לי נמאס. שמתי סוף לזה, והוא לא יוכל עוד להגיע אלי. אני מחייך כשהוא מטיף לי שוב, והחשיכה יודעת למה. לאן שאני הולך, היא לא יכולה להגיע. היא גרמה לי לשנוא את אמא שלי, את אבא שלי, אפילו את עצמי. אבל שמה... החשיכה לא תוכל לגרום לי לשנוא שום דבר יותר. אני לא אצטרך לשנוא את אלה שקרובים אלי. היא לא תוכל לגעת בי יותר. "אתה עשית את זה שוב, הא, אוני-סאן?" (אח גדול). אבל גם האור לא יוכל. עיני עדיין עצומות כשהוא לוקח את ידי בידיו, אצבעותיו רצות במורד פרקי ידי החתוכים. הוא מרגיש חם על עורי, ואני מתפלל שזה מאובדן הדם ולא בגלל שנשמותינו משתי קצוות שונות של השמיים. בדיוק כמו השמש והירח... "כמה פעמים אתה עוד תעשה את זה לעצמך, אוני-סאן?" קולו שקט ורך כמו המגע שלו, אך אני עדיין יכול להרגיש את כעסו. לא עלי. על החשיכה שרודפת אותי. על הקולות שצוחקים על פחדי ועל אנושיותי... ועל עצמו שרודף אותי בכל שעות היום ובחלומותי. הוא חובש את ידי במיומנות, מיומנות שבאה מפעמים רבות בהן עשה זאת. זו לא הפעם הראשונה בה אנו רוקדים לקצב המנגינה הזו. כמה פעמים? יותר מדי בכדי שאוכל לספור. "אל תשנא אותי... בבקשה..." קולי יוצא צרוד, לא ראוי להישמע על ידו. "לשנוא אותך?" חום עוטף אותי כשהוא מושך אותי קרוב אליו על הסדין המכוסה דם. הוא מריץ את אצבעותיו הארוכות בשערי, לוחש מילים רכות באוזני. אני מרגיש כאילו אני האח הצעיר כאן... ואולי הייתי צריך להיות. אף פעם לא הייתי רגיש כל כך כלפיו... "איך אני יכול לשנוא אותך, אוני-סאן, כשאני אוהב אותך כל כך?" עיני נפקחות כאילו מעצמן בפעם הראשונה מאז שהתחלנו לרקוד כך, והאור מסנוור אותי... אור משתי הכנפיים הצחורות כשלג שלו... כנפי המלאך שלו. "קוג'י..." "אני כאן, אוני-סאן. אני כאן..." המלאך שלי. האור שלי. סלחי לי, חשיכה. אותו בלבד, אני לא יכול לשנוא.
