פילוסוף רוחני333
New member
סיפור חדש אחרי שאימותיהם מתו, עצר קשה כוח הצער את פעילות הנפש והנשמה הילדותית. הם הכירו דרך בית יתומים, שהיה כה גרוע שנאלצו לברוח ממנו ולחפש בית. אחרי שצעדו כמה שעות, הגיעו ליער גדול עם עצים ונאבדו בו. "איפה אנחנו?", שאלו בפליאה. גשם התחיל לרדת, והם התחבאו מאחורי קבוצה צפופה של עצים. אז הגיע הלילה, והם הדליקו נר. "בסוף נמצא בית", אמר הילד המבוגר, "אל תדאגו. רק צריך לצאת מפה". המשפט "רק צריך לצאת מפה" ייאש מחדש את כולם. הם גיששו את דרכם ואז החליטו להדליק מדורה. הם קטפו כמה פירות וישבו להכין תפוחי אדמה שגנבו מבית היתומים. "כמה יפה האש", אמר אחד. "כמה נכון", אמר האחר שישב לידו, "המון צבעים כמו קסם. מזכיר את אימא". אז סיפרו זה לזה על הוריהם שהם אהבו ושמתו. אחרי בכי משותף קצר, נרגעו וישבו ביחד מחובקים סביב האש בשירה. "בואו נבנה אוהל, חברים", קרא אחד. "יופי!", קראו כולם ברצף אבל אז מישהו שאל שאלה מעשית: "ממה?". "מחיה שצדתי לפני שעה", אמר זה שהציע. הם רצו ובנו מהר אוהל טוב, ומיום ליום שיפרו יותר ויותר את בניית האוהלים עד שהיו מאד גדולים וחזקים, גם נגד הגשם. "כמה נהדר לחיות בטבע", אמרו זה לזה במשך הימים, "לבד, ביער הירוק הגדול, באהבה משותפת". "מי בכלל צריך הורים?", נשמעו הערות. הם צעדו ביער הענקי ושוחחו במשך שעות דברים מעניינים על יחסי אנוש והרגישו כאילו קלטת חזקה רושמת את דבריהם. הם ראו מקדימה מעיין נובע ונעצרו לשתות.
