סיפור חדש לפורום
משחת שיניים בשלושה צבעים כעננה קלה שחלפה בשמים, כקצף לבן על פני הגלים, כך היו חייו של הדוד הארי, אחי סבתי מצד אבי. נולד בעיר יאסי שברומניה, בסוף המאה התשע-עשרה והיה בן הזקונים במשפחתו. כשמלאו לנער שש-עשרה שנים, בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה, צרר מעט חפצים ומבלי לבקש את רשותם של הוריו, עלה על הרכבת שתוביל אותו לפריז. בפריז מצא הדוד הארי את פרנסתו ממסחר בתמונות של ציירים מפורסמים. הוא שמר על קשר מכתבים רופף עם משפחתו. גם כשעלינו ארצה, בשנת 1951, המשיך קשר המכתבים להתקיים, שהרי אבי היה אחיינו היחיד עלי אדמות. בשלב מסוים עבר הדוד הארי מפריז לסאן-פאולו שבברזיל וגם שם המשיך בעיסוקו – סחר בתמונות. כל אותן שנים נשאר ברווקותו, לא נשא אישה, לא הקים משפחה. היו אי-אלו סיפורים לוטים בערפל על אישה נשואה בפריז שהיה לה מקום בחייו. ואני זוכרת שבהיותי בת אחת-עשרה, קבלנו מכתב שהוא עומד להגיע אלינו לשבועיים. ההתרגשות הייתה גדולה. הורי ערכו הכנות משלהם ואילו אני פינטזתי על המתנות המופלאות שאקבל מאותה ברזיל אקזוטית רחוקה. הדוד הגיע עם מזוודה יחידה, שראתה ימים טובים יותר. התאכזבתי מאד מהמתנות שלא הגיעו. למען ההגינות, דומני שהביא משהו צנוע אך מאחר והיה זה כל כך צנוע - הוא לא הותיר בי שום רושם וזיכרון. חליפותיו גם הן ידעו זמנים טובים יותר ואמי מצאה עצמה מתקנת לו אי-אלו תיקוני בגדים קלים. היא ייחסה זאת להיותו רווק זקן ומלאה ברצון את המשימה. התבוננתי בסקרנות רבה באדם שעל עלילותיו שמעתי רבות במפגשים משפחתיים. ניסיתי לדמיין כיצד הסתדר כנער צעיר בפריז הגדולה והזרה. עם מי התחבר? כיצד התגבר על הנתק ממשפחתו הענפה? מדוע לא הקים לו משפחה משלו? ועוד אלף שאלות. בוקר אחד נכנס הדוד האורח לחדר האמבטיה כדי לצחצח שיניו. מאחר והותיר את הדלת פתוחה ואני בדיוק עברתי במסדרון, עמדתי להתבונן במעשיו. ראיתי שהוא הוציא מתיק כלי הרחצה שלו שפופרת של משחת שיניים וניגש לסחוט אותה על המברשת. ופתאום - ראו זה פלא! מן השפופרת יצאה משחת שיניים בשלושה צבעים! אדום, לבן, כחול! שלושה צבעים! בישראל של ראשית שנות הששים לא היה כדבר הזה! אני תליתי בו זוג עיניים גדולות, מלאות פליאה, ומגרוני נפלטה קריאת התפעלות גדולה. הוא הסתובב בתימהון ושאל אותי מה קרה. אמרתי לו ברב התרגשות שמעולם לא ראיתי משחת שיניים בשלושה צבעים. הוא צחק בשמחה ושאל אותי בחביבות אם גם אני רוצה לצחצח את שיני במשחה המופלאה. כמובן שנעניתי ברצון ומיהרתי להביא את מברשת השיניים שלי. הוא סחט כמות נדיבה מהמשחה הזו על המברשת שלי, וזז הצידה מן הכיור כדי לאפשר לי להשתמש בו. ואכן, לאחר צחצוח ארוך ונמרץ במיוחד הרגשתי רעננה ומיוחדת בזכות המשחה הנפלאה. הרגשה זו לוותה אותי שעה ארוכה בבית הספר ותמונתו של הדוד החביב, הממהר לסחוט את המשחה על מברשתי חממה את לבי. כעבור ימים אחדים, או אולי היה זה אחרי עזיבתו את ביתנו, שמעתי את הורי משוחחים. אמי ספרה לאבי על המקרה ואמרה לו בסוף: "אל תחשוב שהוא השאיר לילדה את השפופרת שהיא כל כך התלהבה ממנה... הוא הכניס אותה חזרה לתיקו ובזה נגמר העניין". ההערה הזו הותירה בי טעם מר של החמצה, שכן אני כילדה שמחתי בחלקי, הסתפקתי במה שקבלתי מדודי, ואילו ההערה העוקצנית של אמי הפיצה אור רע על העניין כולו. לפני עזיבתו השאיר הדוד הארי להורי ערימה של רפרודוקציות קטנות, כולן – תמונות נופיה העירוניים של פריז. זו הייתה מתנת פרידה, יותר לא ראינו אותו. הורי מסגרו תמונות אחדות. כאשר נישאתי ועברתי לדירה משלי נתנו לי הורי לבחור לעצמי מספר תמונות מן המגוון שהיה שמור עימם. גם אני מסגרתי אחדות והן תלויות עד היום בחדר השינה שלנו, בצד שבו אני ישנה. מתוך דיבורים מעטים ששמעתי מהורי נודע לי שהדוד חזר לפריז, חידש את קשריו עם אותה אישה שהכיר שם בצעירותו, אך לא חלק אתה דירה. יום אחד, לאחר שלא נוצר אתו קשר זה מספר ימים, אולי שבוע, שלחה אותה אישה את אחד מבניה לדירתו של הדוד. הבן גילה את הדוד הארי שרוע מת בתוך האמבטיה. אומרים שהיה קצר חשמלי שגרם למותו. ואולי לא. סוף עצוב ובודד לאדם שהיה בודד כל ימיו. מדי פעם, כשאני שוב מעיפה מבט בתמונות הקטנות, אני חוזרת ונזכרת בדודי הנשכח, ותוהה, ביני לבין עצמי, אם יש עוד מישהו בעולם הזוכר אותו לפעמים. או שמא התמונות שלא מוסגרו ונעלמו, הן הקצף שהותיר הדוד הארי על פני המים.
משחת שיניים בשלושה צבעים כעננה קלה שחלפה בשמים, כקצף לבן על פני הגלים, כך היו חייו של הדוד הארי, אחי סבתי מצד אבי. נולד בעיר יאסי שברומניה, בסוף המאה התשע-עשרה והיה בן הזקונים במשפחתו. כשמלאו לנער שש-עשרה שנים, בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה, צרר מעט חפצים ומבלי לבקש את רשותם של הוריו, עלה על הרכבת שתוביל אותו לפריז. בפריז מצא הדוד הארי את פרנסתו ממסחר בתמונות של ציירים מפורסמים. הוא שמר על קשר מכתבים רופף עם משפחתו. גם כשעלינו ארצה, בשנת 1951, המשיך קשר המכתבים להתקיים, שהרי אבי היה אחיינו היחיד עלי אדמות. בשלב מסוים עבר הדוד הארי מפריז לסאן-פאולו שבברזיל וגם שם המשיך בעיסוקו – סחר בתמונות. כל אותן שנים נשאר ברווקותו, לא נשא אישה, לא הקים משפחה. היו אי-אלו סיפורים לוטים בערפל על אישה נשואה בפריז שהיה לה מקום בחייו. ואני זוכרת שבהיותי בת אחת-עשרה, קבלנו מכתב שהוא עומד להגיע אלינו לשבועיים. ההתרגשות הייתה גדולה. הורי ערכו הכנות משלהם ואילו אני פינטזתי על המתנות המופלאות שאקבל מאותה ברזיל אקזוטית רחוקה. הדוד הגיע עם מזוודה יחידה, שראתה ימים טובים יותר. התאכזבתי מאד מהמתנות שלא הגיעו. למען ההגינות, דומני שהביא משהו צנוע אך מאחר והיה זה כל כך צנוע - הוא לא הותיר בי שום רושם וזיכרון. חליפותיו גם הן ידעו זמנים טובים יותר ואמי מצאה עצמה מתקנת לו אי-אלו תיקוני בגדים קלים. היא ייחסה זאת להיותו רווק זקן ומלאה ברצון את המשימה. התבוננתי בסקרנות רבה באדם שעל עלילותיו שמעתי רבות במפגשים משפחתיים. ניסיתי לדמיין כיצד הסתדר כנער צעיר בפריז הגדולה והזרה. עם מי התחבר? כיצד התגבר על הנתק ממשפחתו הענפה? מדוע לא הקים לו משפחה משלו? ועוד אלף שאלות. בוקר אחד נכנס הדוד האורח לחדר האמבטיה כדי לצחצח שיניו. מאחר והותיר את הדלת פתוחה ואני בדיוק עברתי במסדרון, עמדתי להתבונן במעשיו. ראיתי שהוא הוציא מתיק כלי הרחצה שלו שפופרת של משחת שיניים וניגש לסחוט אותה על המברשת. ופתאום - ראו זה פלא! מן השפופרת יצאה משחת שיניים בשלושה צבעים! אדום, לבן, כחול! שלושה צבעים! בישראל של ראשית שנות הששים לא היה כדבר הזה! אני תליתי בו זוג עיניים גדולות, מלאות פליאה, ומגרוני נפלטה קריאת התפעלות גדולה. הוא הסתובב בתימהון ושאל אותי מה קרה. אמרתי לו ברב התרגשות שמעולם לא ראיתי משחת שיניים בשלושה צבעים. הוא צחק בשמחה ושאל אותי בחביבות אם גם אני רוצה לצחצח את שיני במשחה המופלאה. כמובן שנעניתי ברצון ומיהרתי להביא את מברשת השיניים שלי. הוא סחט כמות נדיבה מהמשחה הזו על המברשת שלי, וזז הצידה מן הכיור כדי לאפשר לי להשתמש בו. ואכן, לאחר צחצוח ארוך ונמרץ במיוחד הרגשתי רעננה ומיוחדת בזכות המשחה הנפלאה. הרגשה זו לוותה אותי שעה ארוכה בבית הספר ותמונתו של הדוד החביב, הממהר לסחוט את המשחה על מברשתי חממה את לבי. כעבור ימים אחדים, או אולי היה זה אחרי עזיבתו את ביתנו, שמעתי את הורי משוחחים. אמי ספרה לאבי על המקרה ואמרה לו בסוף: "אל תחשוב שהוא השאיר לילדה את השפופרת שהיא כל כך התלהבה ממנה... הוא הכניס אותה חזרה לתיקו ובזה נגמר העניין". ההערה הזו הותירה בי טעם מר של החמצה, שכן אני כילדה שמחתי בחלקי, הסתפקתי במה שקבלתי מדודי, ואילו ההערה העוקצנית של אמי הפיצה אור רע על העניין כולו. לפני עזיבתו השאיר הדוד הארי להורי ערימה של רפרודוקציות קטנות, כולן – תמונות נופיה העירוניים של פריז. זו הייתה מתנת פרידה, יותר לא ראינו אותו. הורי מסגרו תמונות אחדות. כאשר נישאתי ועברתי לדירה משלי נתנו לי הורי לבחור לעצמי מספר תמונות מן המגוון שהיה שמור עימם. גם אני מסגרתי אחדות והן תלויות עד היום בחדר השינה שלנו, בצד שבו אני ישנה. מתוך דיבורים מעטים ששמעתי מהורי נודע לי שהדוד חזר לפריז, חידש את קשריו עם אותה אישה שהכיר שם בצעירותו, אך לא חלק אתה דירה. יום אחד, לאחר שלא נוצר אתו קשר זה מספר ימים, אולי שבוע, שלחה אותה אישה את אחד מבניה לדירתו של הדוד. הבן גילה את הדוד הארי שרוע מת בתוך האמבטיה. אומרים שהיה קצר חשמלי שגרם למותו. ואולי לא. סוף עצוב ובודד לאדם שהיה בודד כל ימיו. מדי פעם, כשאני שוב מעיפה מבט בתמונות הקטנות, אני חוזרת ונזכרת בדודי הנשכח, ותוהה, ביני לבין עצמי, אם יש עוד מישהו בעולם הזוכר אותו לפעמים. או שמא התמונות שלא מוסגרו ונעלמו, הן הקצף שהותיר הדוד הארי על פני המים.