סיפור ומחשבות...

[דניאלה111111]

מקסימונת מקסימה

ונבונה כל כך

 

[נגה לביא]

בימים אלו

אנו מתמודדים עם אותה האכלת דגים/נתינת חכה לדוג דגים.

לא שיצא לנו הרבה להתערב מול ילדים אחרים. זה לא משהו שאנו נוהגים לעשות. אבל במרחב הפרטי המשפחתי, זיו סמכה עלינו באופן מוחלט שאנו נטפל בכל בעיה ובעיה, והיה לה על מה לסמוך. זה נשמע נהדר, רק שבמקביל נתקלנו בבעיות משמעת שהלכו והחמירו, עד כדי התייעצות עם חברה שהיא פסיכולוגית ילדים, המכירה אותנו, את זיו ואת עולם האימוץ (בין השאר). הדבר הראשון שהיא אמרה היה זה "אתם פותרים לה כל בעיה, והיא לא יודעת איך להתמודד מול בעיות מבלי לתפעל אתכם שתפתרו את הבעיה עבורה". לא שהמשפט הזה נחת עלי בהפתעה, רק שלא ציפיתי להשלכות שלו על אירועים כלכך מנותקים אחד מהשני.

בימים אלו אנו נמצאים בעיצומה של חופשה בת שבועיים כעת, והעובדה שאיננו זמינים לכל פיפס של זיו רק עושה לה (ולנו) טוב.

אז הבוקר, כשהיא התעוררה מחלום בבהלה, היינו שם לחבק, והתברר שהיינו שם גם בחלום, להציל אותה ואת חבריה מאירוע מפחיד לא ברור.
אבל אתמול בלילה היא הייתה צריכה לארגן את לוח הזמנים שלה כך שתוכל להספיק לקרוא את דפי העבודה מביה"ס ולצפות בטלויזיה בתכניות האהובות עליה.

היא צריכה ללמוד להסתדר לבד, ואנו צריכים ללמוד להשאר ברקע, לתמוך אך לא לפתור.

 

[fatfat]

מה שכתבת שיקף לי בדיוק מה שקרה עם הקטנה

שלי. לאחרונה נקראתי פעמיים לבית הספר, פעם על שהעליבה חבר ופעם על שהיכתה חברה בהפסקה.
מדובר בילדה שקטה, מאוד חברותית ושמחוץ לבית כלל לא היתה אלימה עד לאותם אירועים.
לאחר המכות כששוחחתי איתה זו היתה לשון השיחה.
אני: ד. היא חברה טובה שלך. מה גרם לך להכות אותה בהפסקה.
הבת: כי שיחקנו תופסת והיא לא רצתה להיות התופסת.
אני: וזו סיבה להכות? למה את לא התנדבת להיות התופסת?
הבת כי אני לא רציתי להיות תופסת.
אני: אז כשאת לא רוצה זה בסדר וכש- ד. לא רוצה צריך להכות אותה?
הבת: אני לא יודעת מה עוד אפשר לעשות.

הדברים נאמרו ברצינות ולא במטרה להתחמק מכעס שלי או עונש. הבנתי שהיא באמת לא יודעת מה
ניתן לעשות בעימותים. אצלינו זה נובע מכך שהגדולה "מסדרת" לה את העניינים, אז בבית נניח אם
אני מעירה לקטנה הגדולה יכולה להתערב ולומר לי: "מאמי תוותרי לה היא קטנה" ובבית ספר מגינה
עליה בפני החברות. וגם הבנתי שכשהן מתחילות לריב בבית איך שזה עולה לטונים גבוהים אני
בדרך כלל עושה הפרדת כוחות. לא מבררת מה קרה, מי התחילה וכו' אלא: אם אתן לא מסוגלות לשחק
כרגע יחד... להסתדר בעצמכן אז כל אחת הולכת למקום אחר. בדרך כלל אחרי כמה דקות הן חוזרות
לשחק כאילו כלום לא קרה אבל בדיעבד אני מבינה שלא ממש איפשרתי להן להתמודד בעמן עם עימותים.

 

[בהתחדשות3]

להתערב או לא? כעקרון אני מאמינה באי התערבות

במריבות ילדים. ראשית, בד"כ הן נוטות לגווע להן לאיטן ובד"כ דווקא התערבות המבוגר מעצימה אותן ושנית, במקרים כמו זה שתארת, היה מבוגר אחד שלא התערב ולכן איני מוצאת מקום להתערבות המבוגר השני. לפעמים הלב נוטה להתערב כשאתה נוכח במקום, כאשר מישהו גובר על ילדך - בין אם באמצעות נוכחותו הפיסית (ילד גדול יותר מילדך-בגיל או בגודל-כמובן שאין כוונתי להפעלת כוח פיסי) או באמצעות "טריק" או תעלול המקובלים בין ילדים. בשלב כזה אני חושבת לעצמי-מה היתה עושה במקרה דומה בביה"ס, שם איני נמצאת לצידה? ברור שהיה עליה להתמודד עם המצב ואז או שהילד האחר היה מנצח או שהיא. איני מכנה זאת "חוסר אונים" - ישנם מצבים שידו של ילדך לא תהיה על העליונה, כפי שלא בכל מקרה של מריבה שלך כבגירה ידך על העליונה. ברור שמובן לי האינסטינקט ההורי של להגן על הילד, אבל גם כאן צריך ללמוד לשחרר...

כפי שציינת "אלו החיים" ומי אם לא אנו המבוגרים יודעים שכך לומדים לחיות אותם. בעצם, גם הם יודעים...כל אימת שהם מתמודדים בכוחות עצמם עם בעיה בגן/בביה"ס/בתנועת הנוער ועוד, הם לומדים שיעור על מהותו של העולם. אין אנו יכולים לחיות עבורם את חייהם. הם ילמדו בעצמם וכמובן גם מטעויותיהם. הם ילמדו להעריך את כוחם ויכולתם להתמודד עם בעיות. גיליתי שבתי יודעת להתמודד עם בעיות טוב יותר מאשר חשבתי ובודאי טוב יותר מאשר אני הייתי מסוגלת לכך בגילה. למדתי עוד יותר מכך, שהיא יודעת כיצד להמנע מעימותים מקום שאפשר שלא להכנס אליהם ואני מקנאה ביכולתה להגיע לפשרות, מבלי לוותר על כבודה. למדתי שגם היא מכירה "טריקים" (כפי שגילית על בתך)ותצליח להשיג את "חלק המשחק" בו היא רוצה בדרכה שלה ובזמנה שלה.

שאלת אם עזרתנו מלמדת אותם או מפתחת תלות? מאחר והם מחקים אותנו, הרי גם באותם מקרים של אי התערבות, הם נוהגים כפי שראו אותנו נוהגים.לא הייתי מוכנה למנוע מבתי תחושת כשלון או אכזבה (למרות הכאב הרב שלי) משום שאינני מוכנה למנוע ממנה להתנסות בחיים ולחיות אותם!

 

[טהט]

לרוב זאת הגישה הנכונה בעיניי.

אך לפעמים עם ילדים שהם OVER עצמאיים, שלמדו לשרוד ולהסתדר לבד (חברתית), אולי כדאי להתערב קצת יותר. על מנת לשדר להם שהם לא צריכים תמיד להסתדר לבד ויש מי ששומר ודואג להם.

 

[English]

מסכימה מאד. לפעמים הפתרונות שלהם

"יצירתיים" מדי.

 

[בהתחדשות3]

ההתייחסות אינה לילדים שהם כהגדרתך

OVER עצמאיים. אני מניחה שכל הורה משדר לילדו שיש מי ששומר עליו ודואג לו. אין הכוונה בכך, לדעתי, להתערבות מתמדת במריבות עם בני גילו.

 

[טליה מספרד 1]

פיצית כבר לא פיצית

כתבתי וכתבתי ואז פוף זה נעלם

זה נושא מאוד חם בעקבות מפגשי המשפחה הצפופים
כשאני ממש לא בעד התערבות של הורים והלשנה של הילדים
ואילו אחותי לא יכולה לעצור עצמה ובהתאם ההלשנות...

כשמדובר בסיטואציה נורמטיבית ומוכרת- חטיפות/תורים/הוא אמר לי... אני שולחת להתמודד(ממש בזו לשון, אבל באנטונציה מלאה באמון בו)
הרי כשגוננתי עליו וגישרתי למענו, הוא היה שם ושמע ולמד איך ומה לאמר
בסיטוציות חדשות ולא מוכרות אני מתערבת, אבל מה שמניע אותי הוא הקניית הכלים לאם יעמוד בסיטוציה דומה בעתיד, אינסטיקט ההגנה הוא יותר לטווח הארוך ורק "על הדרך" לאותה התקרית

ובאמת לונג טיים