סיפור ומחשבות...
השבוע הייתי עם הבנות בגינה ליד הבית.
בשלב מסוים ראיתי מרחוק את הגדולה (בת 5) בעיצומו של ויכוח סוער עם ילד שנראה בערך בגילה והתקרבתי אליה.
כששאלתי מה קרה סיפרה שהיא מצאה איזה חלק של משחק ש"לא היה של אף אחד" ושהיא מצאה אותו ראשונה והילד הזה חטף לה את החלק.
הילד רץ לצד השני של הגינה והבת שלי רצה אחריו וניסתה לחטוף לו מהיד את המשחק שלטענתה היא מצאה ראשונה.
היה רגע שבו היא כבבר הצליחה לשחרר לו מהיד את המשחק אבל אז הגיע אח שלו, ילד גדול, בערך כפול מהם, חטף מהמקסימה את המשחק
והשיב אותו לאחיו. אבא של שני הילדים היה בסביבה, ראה את המתרחש ולא אמר כלום לילדים שלו.
אני ניחמתי בחיבוק את הבת שלי וחשבתי לעצמי בלב שאלו חוקי הטבע - החזק מנצח...
לא ממש ידעתי מה להגיד לה, זה באמת לא פייר, מקומם ומכעיס שרק בגלל שיש למישהו אחר יותר כוח ממך, הוא יכול לקחת לך משהו שהיה שלך לפני רגע.
גם לא רציתי לגשת לילד או לאבא שלו כי הוא נראה ממש לא סימפתי (בלשון המעטה) ולא רציתי לעורר עניין גדול. מצד שני - לא רציתי לאכזב את הבת שלי שציפתה שאחלץ לעזרתה.
החלטתי פשוט לחבק אותה חזק חזק, לתת לה לבכות עלי בגין העוול שנגרם לה ורק אמרתי לה "את צודקת, זה באמת לא יפה והילדים האלה ממש מבולבלים" והצעתי לה לטפס על אחד המתקנים.
היא קמה ממני בבת אחת, רצה ונעלמה לי משדה הראייה וחזרה אחרי דקה עם החלק של המשחק ביד וחיוך של מנצחת.
שאלתי אותה בחיוך גדול איך היא הצליחה להשיג את זה והיא ענתה שהילד הניח את זה בצד כדי לטפס על מתקן והיא לקחה את זה ו"רצתי מהר מהר"
הילדים המעצבנים עזבו לשמחתי את הגינה.
אני הייתי כל כך גאה בבת שלי, שהצליחה להשיג לעצמה בדיוק את מה שרצתה והצטערתי שלא יכולתי אני לעזור לה. מצד שני - אלו בדיוק החיים, אנחנו פה כדי לנחם ולכוון את הדרך אבל לא יכולים לעשות עבורם, הם נאלצים לעשות עבור עצמם בהרבה מקרים.
היא שיחקה עם החלק הקטן הזה בדיוק עוד 3 דקות ואז זנחה אותו והמשיכה לטפס על המתקנים. זה היה ברור, זה היה עניין של עקרון, של צדק ושל ניצחון.
והבת שלי ניצחה.
כל המקרה הזה גרם לי לחשוב על כמה דברים -
עד כמה העזרה שאנחנו נותנים להם מלמדת אותם או מפתחת בהם תלות?
כלומר, איך מציירים את הקו הדק שבין להאכיל אותם דגים לבין לתת להם חכה וללמד לדוג? בין ללמד לבין לעשות בשביל?
באילו מקרים אתם בוחרים להתערב מול ההורה השני (במקרים דומים לזה שכתבתי) ומתי נסתפק בלהסביר לילד שלנו את המצב ואת דעתנו על המצב ונישאר לכאורה חסרי אונים?
באילו מקרים אתם בוחרים להתערב מול ילדים אחרים ומתי נותנים לילד שלכם להסתדר בכוחות עצמו אפילו בעבור הסיכוי שייכשל או יחווה אכזבה גדולה?
(דרך אגב - זה נראה כאילו שלא הייתי פה הרבה זמן, אבל זה רק בכאילו
)
השבוע הייתי עם הבנות בגינה ליד הבית.
בשלב מסוים ראיתי מרחוק את הגדולה (בת 5) בעיצומו של ויכוח סוער עם ילד שנראה בערך בגילה והתקרבתי אליה.
כששאלתי מה קרה סיפרה שהיא מצאה איזה חלק של משחק ש"לא היה של אף אחד" ושהיא מצאה אותו ראשונה והילד הזה חטף לה את החלק.
הילד רץ לצד השני של הגינה והבת שלי רצה אחריו וניסתה לחטוף לו מהיד את המשחק שלטענתה היא מצאה ראשונה.
היה רגע שבו היא כבבר הצליחה לשחרר לו מהיד את המשחק אבל אז הגיע אח שלו, ילד גדול, בערך כפול מהם, חטף מהמקסימה את המשחק
והשיב אותו לאחיו. אבא של שני הילדים היה בסביבה, ראה את המתרחש ולא אמר כלום לילדים שלו.
אני ניחמתי בחיבוק את הבת שלי וחשבתי לעצמי בלב שאלו חוקי הטבע - החזק מנצח...
לא ממש ידעתי מה להגיד לה, זה באמת לא פייר, מקומם ומכעיס שרק בגלל שיש למישהו אחר יותר כוח ממך, הוא יכול לקחת לך משהו שהיה שלך לפני רגע.
גם לא רציתי לגשת לילד או לאבא שלו כי הוא נראה ממש לא סימפתי (בלשון המעטה) ולא רציתי לעורר עניין גדול. מצד שני - לא רציתי לאכזב את הבת שלי שציפתה שאחלץ לעזרתה.
החלטתי פשוט לחבק אותה חזק חזק, לתת לה לבכות עלי בגין העוול שנגרם לה ורק אמרתי לה "את צודקת, זה באמת לא יפה והילדים האלה ממש מבולבלים" והצעתי לה לטפס על אחד המתקנים.
היא קמה ממני בבת אחת, רצה ונעלמה לי משדה הראייה וחזרה אחרי דקה עם החלק של המשחק ביד וחיוך של מנצחת.
שאלתי אותה בחיוך גדול איך היא הצליחה להשיג את זה והיא ענתה שהילד הניח את זה בצד כדי לטפס על מתקן והיא לקחה את זה ו"רצתי מהר מהר"
הילדים המעצבנים עזבו לשמחתי את הגינה.
אני הייתי כל כך גאה בבת שלי, שהצליחה להשיג לעצמה בדיוק את מה שרצתה והצטערתי שלא יכולתי אני לעזור לה. מצד שני - אלו בדיוק החיים, אנחנו פה כדי לנחם ולכוון את הדרך אבל לא יכולים לעשות עבורם, הם נאלצים לעשות עבור עצמם בהרבה מקרים.
היא שיחקה עם החלק הקטן הזה בדיוק עוד 3 דקות ואז זנחה אותו והמשיכה לטפס על המתקנים. זה היה ברור, זה היה עניין של עקרון, של צדק ושל ניצחון.
והבת שלי ניצחה.
כל המקרה הזה גרם לי לחשוב על כמה דברים -
עד כמה העזרה שאנחנו נותנים להם מלמדת אותם או מפתחת בהם תלות?
כלומר, איך מציירים את הקו הדק שבין להאכיל אותם דגים לבין לתת להם חכה וללמד לדוג? בין ללמד לבין לעשות בשביל?
באילו מקרים אתם בוחרים להתערב מול ההורה השני (במקרים דומים לזה שכתבתי) ומתי נסתפק בלהסביר לילד שלנו את המצב ואת דעתנו על המצב ונישאר לכאורה חסרי אונים?
באילו מקרים אתם בוחרים להתערב מול ילדים אחרים ומתי נותנים לילד שלכם להסתדר בכוחות עצמו אפילו בעבור הסיכוי שייכשל או יחווה אכזבה גדולה?
(דרך אגב - זה נראה כאילו שלא הייתי פה הרבה זמן, אבל זה רק בכאילו
