כרגע במיכאל
New member
סיפור-המשך
באיחור קל- אני ממשיכה את הסיפור, חשבתי לסיים אותו כך, אך אמשיך.. פרק 13: באתי כולי נרגשת לפגישה. כבר ציפיתי לראותה שם. במקום זה- ראיתי כמה מטרים לפני זה את אדם, ידיד של שתינו. לא הבנתי מה מעשיו שם. "היי רומי, תקשיבי גילי לא תבוא..." לא חיכיתי להמשך, ישר חשבתי-איך היא יכלה, פחדנית שכזו. "...במקום שהיא תבוא, היא קראה לי. היא ביקשה להודיע לך, שאחרי יום שישי, היא צריכה לחשוב קצת על הכול והיא תדבר אתך, כך היא אמרה." ממש ציטט מילה במילה. החלטתי להירגע, לפחות לא אוציא עליו את העצבים, טוב, תודה אדם, אני כבר אדבר אתך. היה רגע מביך כזה..טוב- מה עכשיו? אבל אמרתי שאני צריכה ללכת להכין שיעורי בית [כן, בטח] והלכתי. היא זוכרת בכלל משהו מיום שישי? אני לא בטוחה, שיכורים לא אמורים לזכור את מעשיהם בלילה הקודם. אולי בגלל שזה היה לילה שונה, מיוחד, לא רגיל, אז היא מן הסתם תזכור את זה, חוץ מזה- היא הייתה הפעילה, אפשר לומר, באותו לילה. אני החלטתי שאתן לה שבוע, שבוע. זה מספיק בשביל להחליט לא? חוץ מזה, היא לא יכולה להשאיר אותי במתח ככה, גם לי יש צד בקטע הזה...ואני רוצה לדעת, מה יש לה לומר לי. חיכיתי שבוע, שבוע קשה. שבו לא דיברתי אפילו פעם אחת עם גיל. ואחרי שבוע, בדיוק באותו בוקר של אותו יום, קיבלתי מכתב, אומנם מכתב קצר, אבל היה כתוב בו כול מה שרציתי לקרא..לשמוע.. 'הי רומי, זאת גילי, גילי שלך..זוכרת? בכול אופן, אני רק רציתי לומר לך..שחשבתי, באמת, השבוע הזה חשבתי, והייתי רוצה לדבר אתך..על הכול..כמו שחברות טובות עושות שלך, בגעגועים רבים גילי.' קראתי את זה בהפסקה, בצד, להיות עם עצמי. אני שמחה על תוכן המכתב, ומצפה כבר, לשמוע מה בפיה. מאחוריי המכתב, היה כתוב שם רחוב ושעה, הבנתי שזה רציני, אם היא לא רוצה שניפגש במקום הקבוע, זאת אומרת שהיא לוקחת את זה ברצינות, וזה לא אופייני לגילי. שמחתי על כך, שהיא רצינית בעניין. למרות, שבטח עוד שנתיים- שלוש, נצחק על זה. הגעתי בשעה המיועדת, לרחוב המיועד, למען האמת היה קשה למצוא את מספר הבית, בגלל שזו הייתה סמטה והבית היה נטוש, אבל זה רק הפך את זה יותר מעניין. חיכיתי מספר דקות עד שגילי באה, היא נראתה שונה מבדר"כ, פניה היו רציניות קצת, והיא לא נראה כמישהי שבאה לצחוק. היא הפחידה אותי תחילה, חשבתי שהיא מישהו אחר, כי הקפוצ'ון שלה הפך אותה לבּן מפחיד כזה. לבסוף היא התקרבה, אפילו לא התחבקנו כדרך של אמירת שלום, רק "היי" קר היה באוויר, והתיישבנו על הספסל הקרוב. "טוב....מאיפה אתחיל" "אולי מההתחלה" ניסיתי לשבור את הקרח.. "חה, מצחיק. עכשיו ברצינות, רומי, מה שקרה בשישי לא היה לגמרי חוסר שליטה מוחלט שלי, אני חייבת להודות." עכשיו קצת התחלתי לאבד אותה. "תראי רומי, זה לא שאני אומרת לך שאני הייתי מודעת במאה אחוז למעשיי, כי הרי הייתי שיכורה, אבל מצד שני, אני לא הייתי לגמרי בחוסר ידיעה......אוף, זה קשה להסביר" "כן...אבל אני מבינה אותך" "זהו! שאת לא מבינה..את ממש לא...אוף תראי רומי...את באת אליי עם הוידוי הזה שלך, ועכשיו היום שישי הזה..אני יכולה כבר לקבל תשובות? שיסבירו לי מה קורה??" והיא צעקה את זה, כמין צעקה לאוויר כזו, היה אפשר לשמוע את ההד.. "את רוצה תשובות?" עניתי לה, "אז תחפשי אותן אצלך, מאז שהתוודתי אלייך את מתנהגת מוזר, אולי אני גרמתי לך לערעור [בכוונה אמרתי לה], את זה את צריכה לחפש אצלך..ולא לבוא אליי ולשאול מה קרה? אני דווקא ציפיתי לקבל כאן תשובות" אמרתי לה את זה בעצבים של ממש, כמו הורה שאומר לבנו, אבל לא שלחתי אותה לחדר.. היא רצתה ללכת הביתה, לפרוש, לוותר, אבל הפעם היא לא עשתה את זה, למרות הכבוד הקטן שנשאר לה אחרי הצעקות שלי, היא דיברה. "רומי...אני מצטערת שככה באתי אלייך, בכזו דרך, אני מבולבלת, לא יודעת מה לעשות, לא יודעת למה עשיתי את מה שעשיתי בשישי, ואני צריכה עזרה, אני צריכה שתעזרי לי להבין למה עשיתי את זה" "אויש גילי...גילי שלי", התחבקנו, "בטח שאעזור לך...התגעגעתי אלייך, את לא יודעת כמה, ואני אעזור לך, למרות שאת צריכה לעשות את זה לבד, אעזור לך למצוא את הסיבה למעשה...ואולי נגלה כמה דברים." "חח.." היא חייכה חיוך מותש כזה, עייף, חיוך שבקושי עלה, חיוך של ילדה שעייפה מן החיים, והיא נראתה כול כך אומללה ומסכנה, חיבקתי אותה, ניסיתי להראות לה שאני מבינה "תודה רומי, את חברה טובה שלי, ותמיד תישארי כזו" חייכתי אליה בחזרה, וחזרנו שנינו מחובקות, אך בידיעה שהסיפור לא נגמר ב"הפי אנד", נשאר לנו לעזור לגילי, ואכן נעשה זאת. היא ואני, כצוות.
באיחור קל- אני ממשיכה את הסיפור, חשבתי לסיים אותו כך, אך אמשיך.. פרק 13: באתי כולי נרגשת לפגישה. כבר ציפיתי לראותה שם. במקום זה- ראיתי כמה מטרים לפני זה את אדם, ידיד של שתינו. לא הבנתי מה מעשיו שם. "היי רומי, תקשיבי גילי לא תבוא..." לא חיכיתי להמשך, ישר חשבתי-איך היא יכלה, פחדנית שכזו. "...במקום שהיא תבוא, היא קראה לי. היא ביקשה להודיע לך, שאחרי יום שישי, היא צריכה לחשוב קצת על הכול והיא תדבר אתך, כך היא אמרה." ממש ציטט מילה במילה. החלטתי להירגע, לפחות לא אוציא עליו את העצבים, טוב, תודה אדם, אני כבר אדבר אתך. היה רגע מביך כזה..טוב- מה עכשיו? אבל אמרתי שאני צריכה ללכת להכין שיעורי בית [כן, בטח] והלכתי. היא זוכרת בכלל משהו מיום שישי? אני לא בטוחה, שיכורים לא אמורים לזכור את מעשיהם בלילה הקודם. אולי בגלל שזה היה לילה שונה, מיוחד, לא רגיל, אז היא מן הסתם תזכור את זה, חוץ מזה- היא הייתה הפעילה, אפשר לומר, באותו לילה. אני החלטתי שאתן לה שבוע, שבוע. זה מספיק בשביל להחליט לא? חוץ מזה, היא לא יכולה להשאיר אותי במתח ככה, גם לי יש צד בקטע הזה...ואני רוצה לדעת, מה יש לה לומר לי. חיכיתי שבוע, שבוע קשה. שבו לא דיברתי אפילו פעם אחת עם גיל. ואחרי שבוע, בדיוק באותו בוקר של אותו יום, קיבלתי מכתב, אומנם מכתב קצר, אבל היה כתוב בו כול מה שרציתי לקרא..לשמוע.. 'הי רומי, זאת גילי, גילי שלך..זוכרת? בכול אופן, אני רק רציתי לומר לך..שחשבתי, באמת, השבוע הזה חשבתי, והייתי רוצה לדבר אתך..על הכול..כמו שחברות טובות עושות שלך, בגעגועים רבים גילי.' קראתי את זה בהפסקה, בצד, להיות עם עצמי. אני שמחה על תוכן המכתב, ומצפה כבר, לשמוע מה בפיה. מאחוריי המכתב, היה כתוב שם רחוב ושעה, הבנתי שזה רציני, אם היא לא רוצה שניפגש במקום הקבוע, זאת אומרת שהיא לוקחת את זה ברצינות, וזה לא אופייני לגילי. שמחתי על כך, שהיא רצינית בעניין. למרות, שבטח עוד שנתיים- שלוש, נצחק על זה. הגעתי בשעה המיועדת, לרחוב המיועד, למען האמת היה קשה למצוא את מספר הבית, בגלל שזו הייתה סמטה והבית היה נטוש, אבל זה רק הפך את זה יותר מעניין. חיכיתי מספר דקות עד שגילי באה, היא נראתה שונה מבדר"כ, פניה היו רציניות קצת, והיא לא נראה כמישהי שבאה לצחוק. היא הפחידה אותי תחילה, חשבתי שהיא מישהו אחר, כי הקפוצ'ון שלה הפך אותה לבּן מפחיד כזה. לבסוף היא התקרבה, אפילו לא התחבקנו כדרך של אמירת שלום, רק "היי" קר היה באוויר, והתיישבנו על הספסל הקרוב. "טוב....מאיפה אתחיל" "אולי מההתחלה" ניסיתי לשבור את הקרח.. "חה, מצחיק. עכשיו ברצינות, רומי, מה שקרה בשישי לא היה לגמרי חוסר שליטה מוחלט שלי, אני חייבת להודות." עכשיו קצת התחלתי לאבד אותה. "תראי רומי, זה לא שאני אומרת לך שאני הייתי מודעת במאה אחוז למעשיי, כי הרי הייתי שיכורה, אבל מצד שני, אני לא הייתי לגמרי בחוסר ידיעה......אוף, זה קשה להסביר" "כן...אבל אני מבינה אותך" "זהו! שאת לא מבינה..את ממש לא...אוף תראי רומי...את באת אליי עם הוידוי הזה שלך, ועכשיו היום שישי הזה..אני יכולה כבר לקבל תשובות? שיסבירו לי מה קורה??" והיא צעקה את זה, כמין צעקה לאוויר כזו, היה אפשר לשמוע את ההד.. "את רוצה תשובות?" עניתי לה, "אז תחפשי אותן אצלך, מאז שהתוודתי אלייך את מתנהגת מוזר, אולי אני גרמתי לך לערעור [בכוונה אמרתי לה], את זה את צריכה לחפש אצלך..ולא לבוא אליי ולשאול מה קרה? אני דווקא ציפיתי לקבל כאן תשובות" אמרתי לה את זה בעצבים של ממש, כמו הורה שאומר לבנו, אבל לא שלחתי אותה לחדר.. היא רצתה ללכת הביתה, לפרוש, לוותר, אבל הפעם היא לא עשתה את זה, למרות הכבוד הקטן שנשאר לה אחרי הצעקות שלי, היא דיברה. "רומי...אני מצטערת שככה באתי אלייך, בכזו דרך, אני מבולבלת, לא יודעת מה לעשות, לא יודעת למה עשיתי את מה שעשיתי בשישי, ואני צריכה עזרה, אני צריכה שתעזרי לי להבין למה עשיתי את זה" "אויש גילי...גילי שלי", התחבקנו, "בטח שאעזור לך...התגעגעתי אלייך, את לא יודעת כמה, ואני אעזור לך, למרות שאת צריכה לעשות את זה לבד, אעזור לך למצוא את הסיבה למעשה...ואולי נגלה כמה דברים." "חח.." היא חייכה חיוך מותש כזה, עייף, חיוך שבקושי עלה, חיוך של ילדה שעייפה מן החיים, והיא נראתה כול כך אומללה ומסכנה, חיבקתי אותה, ניסיתי להראות לה שאני מבינה "תודה רומי, את חברה טובה שלי, ותמיד תישארי כזו" חייכתי אליה בחזרה, וחזרנו שנינו מחובקות, אך בידיעה שהסיפור לא נגמר ב"הפי אנד", נשאר לנו לעזור לגילי, ואכן נעשה זאת. היא ואני, כצוות.
