Blackbird8
New member
סיפור הלידה של ירדן
קראתי כאן קצת לפני הלידה אבל לא ממש הספקתי להשתתף. הלידה תפסה אותי בהפתעה בשבוע 35 (למזלי אחרי קורס הכנה ללידה) בתקופה מאד עמוסה של מעבר דירה לחיפה ותקופת מבחנים בלימודי התואר השני.
ירדן נולדה ביום ו' 27.6.2014 במשקל 2.855 ק"ג (שבוע 35 + 1) בבית החולים איכילוב. היא הילדה הראשונה שלנו והמתנה הגדולה של חיינו וממנה למדנו שיעור חשוב בסבלנות ובספונטניות. בחרתי לחלוק אתכם את סיפור הלידה שלי - לידה טבעית, פעילה ומעצימה.
ביום חמישי לפנות בוקר (שבוע 35) בשעה 4:20 התעוררתי עם תחושת רטיבות ומצאתי את עצמי בשלולית של מים שלא השאירה מקום לספק. ניסיתי לשכנע את עצמי שאני מדמיינת ושזה לא זה אבל התשובה הייתה לי ברורה די מהר- ירדו לי המים. החושים התחדדו. הייתי מודאגת כי זה עוד מוקדם, כי היינו ימים בודדים לפני מעבר דירה מת״א לחיפה, כי יום למחרת היה אמור להיות לי מבחן, כי אפילו לא הכנתי תיק. תוך 30 דק׳ כבר היינו באיכילוב- לא מאורגנים, לא מוכנים, בקושי מצוידים כשהעובדה שכל הבית היה בארגזים לא הוסיפה. קיבלה אותי מיילדת מקסימה ששי שעוד נחזור אליה בהמשך. היא אמרה לי שלמחרת היא במשמרת לילה ואולי ניפגש עוד. הרופאים לא נראו מוטרדים מהשבוע המוקדם בדקו והתברר שיש לי פתיחה 2 וצירים במוניטור ואשפזו אותי בטרום לידה עם הוראה שאם תוך 24 שעות לא תתחיל לידה, יעשו לי זירוז מחשש לזיהומים. במהלך האשפוז הדכדוך שלי הלך וגבר. הייתי מודאגת ומוטרדת מכל הסיטואציה ופחדתי שלידה לא תתפתח באופן עצמאי. גם ההערות של האחיות על המוניטור חסר הצירים שלי בכל פעם לא עזרו. במצב של ירידת מים לא מאפשרים לצאת מהמחלקה ועל אף שניסינו לברר מידע על זירוזים טבעיים (למעט סקס שאסור) ולעורר אוקסיטוצין- לא הייתה התקדמות. אציין שבמחלקה לא היו מדרגות בכלל ובגלל שאי אפשר היה לצאת, האפשרות ירדה מהפרק. במהלך חמישי די הבנתי שהגישה שלי מונעת מהלידה להתקדם. התחלתי, יחד עם אורן, לעשות קצת ״עבודה״ מנטאלית ואחד המשפטים שהדהדו לי בראש היה לחשוב על הרגע הנוכחי ולא קדימה. דיברתי עם אחותי שאמרה לי שהסיבה שמקציבים 24 שעות ללידה להתפתח היא שהרבה נשים- זה פרק הזמן שלוקח להם וזה תהליך. בערב חמישי המשפחות שלנו באו לבקר. זו הייתה הפוגה מבורכת כי הרגשתי כלואה במחלקה הקטנה. אחרי שהמשפחות הלכו, קיבלתי עירוי אנטיביוטיקה (14 שעות אחרי ירידת המים). לא עברו 10 דק׳ מתחילת העירוי והרגשתי גרד חזק בקרקפת. גרד כזה שיכול להוציא מדעתי. אח״כ אמרתי לאורן שהתחתון ממש מציק לי ואני חייבת להוריד אותו כי הוא לוחץ. החזה שלי נהיה אדום ואורן הבין שזו תגובה אלרגית לאנטיביוטיקה והזעיק את האחיות מהר. ההדרדרות הייתה מהירה והרגשתי קושי נשימה. ניסיתי לדבר ואף אחד לא הבין אותי והאחיות פשוט העלו אותי למיטה והטיסו אותי למחלקת התאוששות שם שמעתי את הרופאים מדברים עלי ועל זה שקיבלתי הלם אנפקלטי. קיבלתי סטרואידים וקורטיזונים בדחף ונוזלים. חוברתי למוניטור לבבי. ניסיתי לדבר ואמרו לי שהלשון שלי נפוחה. הרגשתי כצופה מהצד בכל הסיטואציה. בשלב מסוים, כשאני שוכבת שם בלי שממש מתייחסים אלי- התחילו צירים חזקים ומשמעותיים יותר ולא יכולתי לזוז ולהתמודד. התמודדתי עם כל ציר בזמנו. אחרי שעתיים בערך שאלו אותי אם אני רוצה שיבדקו פתיחה כדי שאם אפשר אוכל לעבור לחדר לידה (ממעטים לבדוק נשים עם ירידת מים). הרגשתי שזה עדין לא זה ולא רציתי שהתשובה תבאס אותי ואבין שלא הייתה התקדמות וגם כי לא רציתי שילחצו עלי לזרז מוקדם יותר, אז ביקשתי לחזור למחלקה בלי בדיקה. במחלקה הייתה קצת החלשות של הצירים ואז התגברות מסוימת ובסוף שעות הביקור אורן ״גורש״ הביתה ואני אמרתי לו שישן כדי שיהיה לו כוח ללידה שצפיתי שתהיה ארוכה. ניסיתי גם לישון אבל הצירים הציקו לי. התעקשתי להישאר במיטה ולנסות לנוח בין ציר לציר ובשלב זה הארכת הזמן של כמה הייתי ערה וכמה ישנתי די מעורפלת- בין ערות לשינה. בסביבות 2:00 ״התעוררתי״ במיטה מכאבי צירים חזקים. ניסיתי לשכנע את עצמי לחזור לישון ושזה לא זה. הצירים היו תכופים והרגשתי שאין לי כמעט זמן לנוח בין ציר לציר. אני חושבת שהייתי בצירים האלו בערך 20 וזה היה מאד מבהיל. חשבתי שלא אוכל ללדת בלי אפידורל ואולי זה קשור לעובדה ששכבתי במיטה על הגב/צד.
נכנסתי לשירותים והתחיל ציר ממש ממש חזק ובכיתי וצרחתי שאני לא יכולה יותר. האחיות הגיעו ושאלו מה אני עושה בשירותים ולמה אני לא קוראת להן. הן בדקו פתיחה והפתעה- פתיחה 3.5 והלידה מתחילה (שעתיים בדיוק לפני סוף הדד ליין לזירוז).
התקשרתי מהר לאורן שממש התקשה למצוא מונית בגלל הלילה הלבן בת״א ובסוף ״שיחד״ נהג מונית ב-80 ש״ח עבור נסיעה של 10 דק׳ מהבית לאיכילוב.
העלו אותי לחדר הלידה ושם חלה תפנית. חדר הלידה היה הרבה יותר נעים מהמחלקה ופגשתי את המיילדת המדהימה יעל. אמרתי לה שאני רוצה לנסות ללדת בלי אפידורל. ואז אורן הגיע עם הדברים שהוא ארגן בבית. מצב הרוח שלי השתפר. יעל בדקה אותי (תוך התנצלות שהיא מכאיבה לי) והפתיחה הייתה כבר 4.5. היא חיברה אותי למוניטור וראתה שנוח לי יותר בעמידה אז נתנה לי לעמוד עם המוניטור עלי. המוניטור היה מושלם. הסתובבתי עם המוניטור עלי ונשמתי כמו שלימדו אותנו בקורס ההכנה ללידה. אורן עיסה לי קצת את הגב ובזמן הציר עזר לי לסובב את האגן במעגלים כדי להוריד ולבסס את הראש. ניסיתי בהתחלה תחנות של עמידה כי ככה היה לי נוח יותר. ניסיתי גם תחנות של כריעה והשתמשנו בשרפרף נמוך שתכננו מראש להביא ללידה. אורן נשם איתי ונשענתי עליו. זה היה תהליך של ניסוי ותעיה- מה עובד ומה פחות. אורן שם מוסיקה והתחלתי לשיר כל מיני שירים תוך הפסקות רק לנשימה בצירים למשל across the ubiverse אבל בגרסא של פיונה אפל (יותר נכון זייפתי את השיר). הריקוד היה משחרר ועזר לי מאד. אורן נתן לי להריח שמן תפוז ושמן ילנג ילנג שהוא קנה כי הוא שמע שזה עוזר (שמן התפוז בעיקר עזר- לא יודעת אם כנחמה או אם הוא באמת חיזק את הצירים) רקדתי קצת ובכל ציר עשיתי הפסקה ונשמתי. בשלב מסוים נכנסנו למקלחת פושרת שמאד הקלה אבל הרגשתי אחרי לא הרבה זמן ש״די״. המקלחת האטה את הצירים ואת ההתקדמות. יעל אישרה את התחושה האינסטינקטיבית שלי שמקלחת לא מתאימה עכשיו. עבדנו בערך 4 שעות שברובן היינו לבד עם אור מעומעם ובתנועה עם המוניטור (בכל מיני תחנות שלמדנו בקורס כשמה שהנחה אותי בבחירת התחנות היה אינסטינקטים). יעל בדקה אותי והפתיחה הייתה רק 5 או 5.5 והצירים החלו להתגבר אבל עדין היו רחוקים. יעל נתנה לנו עוד קצת זמן להיות לבד. בשלב מסוים הרגשתי שאני מתעייפת אז אורן הרים את המיטה, ישבתי עם הרגליים ישרות קדימה ואורן עיסה את הרגליים עיסוי שמאד הקל- בדיעבד הוא התייעץ לפני הלידה עם חברה של חברה שהיא מדקרת ונתנה לו כמה טיפים). כל שלב הצירים היה שלב כזה שבו הצירים קצת התגברו וקצת נסוגו. הרגשתי שזה הזמן למנוחה ואמרתי לאורן שינוח על הספה ואני קצת התמודדתי לבד, במיוחד בשלבים שהיו הרבה הפוגות וגם אני הצלחתי לנוח קצת. בשלב מסוים הצירים עברו ״נמוך״ יותר והתחלתי להרגיש לחץ באגן. הצירים היו יותר כואבים ויותר חזקים וממש התגברו. ששי נכנסה לחדר כי קראתי ליעל שהייתה עסוקה. היא עיסתה לי את הגב התחתון והקלה מאד על הצירים במקצועיות רבה. אורן עזר לה ושניהם ממש הקלו עלי. כאן הזיכרון קצת מתערפל אבל זכור לי שהאחיות דיברו על ההתמודדות שלי ואיך אני מתקדמת יפה.
לא זוכרת בדיוק מה היה אבל יעל הגיעה לבדוק אותי והפתיחה התקדמה ל-7. הצירים ממש התחזקו ונהיה לי כבר ממש קשה להתמודד. מצב הרוח שהיה מאד טוב עד עכשיו התחיל טיפה להגניב ספקות לראשי באשר למחשבותיי על לידה לא מאולחשת. התחלתי להרגיש שאולי עשיתי טעות. כנראה שזה היה חלק מהעניין של שלב המעבר. אורן עודד אותי ונזכרתי בעצה לחשוב על מה שקורה ולא לחשוב קדימה מעבר לציפיה למנוחה שתגיע עם ההפוגה בציר. לאורך כל הלידה החל מהאשפוז היה דבר אחד שהנחה אותי- שימור וניהול הכוחות שלי כדי להשאיר כוחות להתמודד עד הסוף. זה השלב בו התחלתי להתעייף יותר. בשלב מסוים התחלפה משמרת ויעל עזבה. קצת התבאסתי אבל זרמתי גם עם המצב. בשלב מסוים לא הרבה זמן מהבדיקה הקודמת שולי המיילדת בדקה אותי והייתה פתיחה 9 . היא אמרה שהיא יודעת שזה קשה אבל לא ללחוץ עד שלא מגיעים לפתיחה גמורה. ולא הרבה זמן אח״כ בדקה אותי וראינו- פתיחה מלאה. את שלב הצירים שלפני הפתיחה המלאה והדחיפות העברתי חלקו בעמידת שש על המיטה שעונה על החלק שהרימו עבורי וחלקו שעונה על כדור פיזיו עם כרית. הרגשתי שאני מותשת ולשלב הוצאת התינוק הייתי כבר על הגב. לא היו לי כוחות ולא הצלחתי להחזיק את עצמי עוד. הרגשתי שאני לא יכולה לעשות את זה. פחדתי שהתשתי את עצמי, די איבדתי עשתונות בניגוד לקוליות שלי עד כה. השלב הזה נמשך שעה וחצי והיה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים. הוא דרש גיוס של כל הכוחות האפשריים. חלק ממנו ניסיתי להיות בעמידת שש כדי להקל אבל כבר באמת שפשוט לא יכולתי. כל שאר הלידה הייתה כל כך מוצלחת וכאן הגיע הקושי האמיתי. אין לי ממש תובנות איך להתמודד טוב יותר בפעם הבאה- פשוט כי זה שלב שאי אפשר ממש להתכונן אליו. הוא קשה ומבלבל ומעולם לא שיערתי עד כמה הוא דורש כוחות ולדעתי- זה לא משנה אם לוקחים אפידורל או לא- הקושי הוא עצום כאן. אני חושבת שחלק גדול מהקושי נעוץ בתחושה שהינה
קראתי כאן קצת לפני הלידה אבל לא ממש הספקתי להשתתף. הלידה תפסה אותי בהפתעה בשבוע 35 (למזלי אחרי קורס הכנה ללידה) בתקופה מאד עמוסה של מעבר דירה לחיפה ותקופת מבחנים בלימודי התואר השני.
ירדן נולדה ביום ו' 27.6.2014 במשקל 2.855 ק"ג (שבוע 35 + 1) בבית החולים איכילוב. היא הילדה הראשונה שלנו והמתנה הגדולה של חיינו וממנה למדנו שיעור חשוב בסבלנות ובספונטניות. בחרתי לחלוק אתכם את סיפור הלידה שלי - לידה טבעית, פעילה ומעצימה.
ביום חמישי לפנות בוקר (שבוע 35) בשעה 4:20 התעוררתי עם תחושת רטיבות ומצאתי את עצמי בשלולית של מים שלא השאירה מקום לספק. ניסיתי לשכנע את עצמי שאני מדמיינת ושזה לא זה אבל התשובה הייתה לי ברורה די מהר- ירדו לי המים. החושים התחדדו. הייתי מודאגת כי זה עוד מוקדם, כי היינו ימים בודדים לפני מעבר דירה מת״א לחיפה, כי יום למחרת היה אמור להיות לי מבחן, כי אפילו לא הכנתי תיק. תוך 30 דק׳ כבר היינו באיכילוב- לא מאורגנים, לא מוכנים, בקושי מצוידים כשהעובדה שכל הבית היה בארגזים לא הוסיפה. קיבלה אותי מיילדת מקסימה ששי שעוד נחזור אליה בהמשך. היא אמרה לי שלמחרת היא במשמרת לילה ואולי ניפגש עוד. הרופאים לא נראו מוטרדים מהשבוע המוקדם בדקו והתברר שיש לי פתיחה 2 וצירים במוניטור ואשפזו אותי בטרום לידה עם הוראה שאם תוך 24 שעות לא תתחיל לידה, יעשו לי זירוז מחשש לזיהומים. במהלך האשפוז הדכדוך שלי הלך וגבר. הייתי מודאגת ומוטרדת מכל הסיטואציה ופחדתי שלידה לא תתפתח באופן עצמאי. גם ההערות של האחיות על המוניטור חסר הצירים שלי בכל פעם לא עזרו. במצב של ירידת מים לא מאפשרים לצאת מהמחלקה ועל אף שניסינו לברר מידע על זירוזים טבעיים (למעט סקס שאסור) ולעורר אוקסיטוצין- לא הייתה התקדמות. אציין שבמחלקה לא היו מדרגות בכלל ובגלל שאי אפשר היה לצאת, האפשרות ירדה מהפרק. במהלך חמישי די הבנתי שהגישה שלי מונעת מהלידה להתקדם. התחלתי, יחד עם אורן, לעשות קצת ״עבודה״ מנטאלית ואחד המשפטים שהדהדו לי בראש היה לחשוב על הרגע הנוכחי ולא קדימה. דיברתי עם אחותי שאמרה לי שהסיבה שמקציבים 24 שעות ללידה להתפתח היא שהרבה נשים- זה פרק הזמן שלוקח להם וזה תהליך. בערב חמישי המשפחות שלנו באו לבקר. זו הייתה הפוגה מבורכת כי הרגשתי כלואה במחלקה הקטנה. אחרי שהמשפחות הלכו, קיבלתי עירוי אנטיביוטיקה (14 שעות אחרי ירידת המים). לא עברו 10 דק׳ מתחילת העירוי והרגשתי גרד חזק בקרקפת. גרד כזה שיכול להוציא מדעתי. אח״כ אמרתי לאורן שהתחתון ממש מציק לי ואני חייבת להוריד אותו כי הוא לוחץ. החזה שלי נהיה אדום ואורן הבין שזו תגובה אלרגית לאנטיביוטיקה והזעיק את האחיות מהר. ההדרדרות הייתה מהירה והרגשתי קושי נשימה. ניסיתי לדבר ואף אחד לא הבין אותי והאחיות פשוט העלו אותי למיטה והטיסו אותי למחלקת התאוששות שם שמעתי את הרופאים מדברים עלי ועל זה שקיבלתי הלם אנפקלטי. קיבלתי סטרואידים וקורטיזונים בדחף ונוזלים. חוברתי למוניטור לבבי. ניסיתי לדבר ואמרו לי שהלשון שלי נפוחה. הרגשתי כצופה מהצד בכל הסיטואציה. בשלב מסוים, כשאני שוכבת שם בלי שממש מתייחסים אלי- התחילו צירים חזקים ומשמעותיים יותר ולא יכולתי לזוז ולהתמודד. התמודדתי עם כל ציר בזמנו. אחרי שעתיים בערך שאלו אותי אם אני רוצה שיבדקו פתיחה כדי שאם אפשר אוכל לעבור לחדר לידה (ממעטים לבדוק נשים עם ירידת מים). הרגשתי שזה עדין לא זה ולא רציתי שהתשובה תבאס אותי ואבין שלא הייתה התקדמות וגם כי לא רציתי שילחצו עלי לזרז מוקדם יותר, אז ביקשתי לחזור למחלקה בלי בדיקה. במחלקה הייתה קצת החלשות של הצירים ואז התגברות מסוימת ובסוף שעות הביקור אורן ״גורש״ הביתה ואני אמרתי לו שישן כדי שיהיה לו כוח ללידה שצפיתי שתהיה ארוכה. ניסיתי גם לישון אבל הצירים הציקו לי. התעקשתי להישאר במיטה ולנסות לנוח בין ציר לציר ובשלב זה הארכת הזמן של כמה הייתי ערה וכמה ישנתי די מעורפלת- בין ערות לשינה. בסביבות 2:00 ״התעוררתי״ במיטה מכאבי צירים חזקים. ניסיתי לשכנע את עצמי לחזור לישון ושזה לא זה. הצירים היו תכופים והרגשתי שאין לי כמעט זמן לנוח בין ציר לציר. אני חושבת שהייתי בצירים האלו בערך 20 וזה היה מאד מבהיל. חשבתי שלא אוכל ללדת בלי אפידורל ואולי זה קשור לעובדה ששכבתי במיטה על הגב/צד.
נכנסתי לשירותים והתחיל ציר ממש ממש חזק ובכיתי וצרחתי שאני לא יכולה יותר. האחיות הגיעו ושאלו מה אני עושה בשירותים ולמה אני לא קוראת להן. הן בדקו פתיחה והפתעה- פתיחה 3.5 והלידה מתחילה (שעתיים בדיוק לפני סוף הדד ליין לזירוז).
התקשרתי מהר לאורן שממש התקשה למצוא מונית בגלל הלילה הלבן בת״א ובסוף ״שיחד״ נהג מונית ב-80 ש״ח עבור נסיעה של 10 דק׳ מהבית לאיכילוב.
העלו אותי לחדר הלידה ושם חלה תפנית. חדר הלידה היה הרבה יותר נעים מהמחלקה ופגשתי את המיילדת המדהימה יעל. אמרתי לה שאני רוצה לנסות ללדת בלי אפידורל. ואז אורן הגיע עם הדברים שהוא ארגן בבית. מצב הרוח שלי השתפר. יעל בדקה אותי (תוך התנצלות שהיא מכאיבה לי) והפתיחה הייתה כבר 4.5. היא חיברה אותי למוניטור וראתה שנוח לי יותר בעמידה אז נתנה לי לעמוד עם המוניטור עלי. המוניטור היה מושלם. הסתובבתי עם המוניטור עלי ונשמתי כמו שלימדו אותנו בקורס ההכנה ללידה. אורן עיסה לי קצת את הגב ובזמן הציר עזר לי לסובב את האגן במעגלים כדי להוריד ולבסס את הראש. ניסיתי בהתחלה תחנות של עמידה כי ככה היה לי נוח יותר. ניסיתי גם תחנות של כריעה והשתמשנו בשרפרף נמוך שתכננו מראש להביא ללידה. אורן נשם איתי ונשענתי עליו. זה היה תהליך של ניסוי ותעיה- מה עובד ומה פחות. אורן שם מוסיקה והתחלתי לשיר כל מיני שירים תוך הפסקות רק לנשימה בצירים למשל across the ubiverse אבל בגרסא של פיונה אפל (יותר נכון זייפתי את השיר). הריקוד היה משחרר ועזר לי מאד. אורן נתן לי להריח שמן תפוז ושמן ילנג ילנג שהוא קנה כי הוא שמע שזה עוזר (שמן התפוז בעיקר עזר- לא יודעת אם כנחמה או אם הוא באמת חיזק את הצירים) רקדתי קצת ובכל ציר עשיתי הפסקה ונשמתי. בשלב מסוים נכנסנו למקלחת פושרת שמאד הקלה אבל הרגשתי אחרי לא הרבה זמן ש״די״. המקלחת האטה את הצירים ואת ההתקדמות. יעל אישרה את התחושה האינסטינקטיבית שלי שמקלחת לא מתאימה עכשיו. עבדנו בערך 4 שעות שברובן היינו לבד עם אור מעומעם ובתנועה עם המוניטור (בכל מיני תחנות שלמדנו בקורס כשמה שהנחה אותי בבחירת התחנות היה אינסטינקטים). יעל בדקה אותי והפתיחה הייתה רק 5 או 5.5 והצירים החלו להתגבר אבל עדין היו רחוקים. יעל נתנה לנו עוד קצת זמן להיות לבד. בשלב מסוים הרגשתי שאני מתעייפת אז אורן הרים את המיטה, ישבתי עם הרגליים ישרות קדימה ואורן עיסה את הרגליים עיסוי שמאד הקל- בדיעבד הוא התייעץ לפני הלידה עם חברה של חברה שהיא מדקרת ונתנה לו כמה טיפים). כל שלב הצירים היה שלב כזה שבו הצירים קצת התגברו וקצת נסוגו. הרגשתי שזה הזמן למנוחה ואמרתי לאורן שינוח על הספה ואני קצת התמודדתי לבד, במיוחד בשלבים שהיו הרבה הפוגות וגם אני הצלחתי לנוח קצת. בשלב מסוים הצירים עברו ״נמוך״ יותר והתחלתי להרגיש לחץ באגן. הצירים היו יותר כואבים ויותר חזקים וממש התגברו. ששי נכנסה לחדר כי קראתי ליעל שהייתה עסוקה. היא עיסתה לי את הגב התחתון והקלה מאד על הצירים במקצועיות רבה. אורן עזר לה ושניהם ממש הקלו עלי. כאן הזיכרון קצת מתערפל אבל זכור לי שהאחיות דיברו על ההתמודדות שלי ואיך אני מתקדמת יפה.
לא זוכרת בדיוק מה היה אבל יעל הגיעה לבדוק אותי והפתיחה התקדמה ל-7. הצירים ממש התחזקו ונהיה לי כבר ממש קשה להתמודד. מצב הרוח שהיה מאד טוב עד עכשיו התחיל טיפה להגניב ספקות לראשי באשר למחשבותיי על לידה לא מאולחשת. התחלתי להרגיש שאולי עשיתי טעות. כנראה שזה היה חלק מהעניין של שלב המעבר. אורן עודד אותי ונזכרתי בעצה לחשוב על מה שקורה ולא לחשוב קדימה מעבר לציפיה למנוחה שתגיע עם ההפוגה בציר. לאורך כל הלידה החל מהאשפוז היה דבר אחד שהנחה אותי- שימור וניהול הכוחות שלי כדי להשאיר כוחות להתמודד עד הסוף. זה השלב בו התחלתי להתעייף יותר. בשלב מסוים התחלפה משמרת ויעל עזבה. קצת התבאסתי אבל זרמתי גם עם המצב. בשלב מסוים לא הרבה זמן מהבדיקה הקודמת שולי המיילדת בדקה אותי והייתה פתיחה 9 . היא אמרה שהיא יודעת שזה קשה אבל לא ללחוץ עד שלא מגיעים לפתיחה גמורה. ולא הרבה זמן אח״כ בדקה אותי וראינו- פתיחה מלאה. את שלב הצירים שלפני הפתיחה המלאה והדחיפות העברתי חלקו בעמידת שש על המיטה שעונה על החלק שהרימו עבורי וחלקו שעונה על כדור פיזיו עם כרית. הרגשתי שאני מותשת ולשלב הוצאת התינוק הייתי כבר על הגב. לא היו לי כוחות ולא הצלחתי להחזיק את עצמי עוד. הרגשתי שאני לא יכולה לעשות את זה. פחדתי שהתשתי את עצמי, די איבדתי עשתונות בניגוד לקוליות שלי עד כה. השלב הזה נמשך שעה וחצי והיה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים. הוא דרש גיוס של כל הכוחות האפשריים. חלק ממנו ניסיתי להיות בעמידת שש כדי להקל אבל כבר באמת שפשוט לא יכולתי. כל שאר הלידה הייתה כל כך מוצלחת וכאן הגיע הקושי האמיתי. אין לי ממש תובנות איך להתמודד טוב יותר בפעם הבאה- פשוט כי זה שלב שאי אפשר ממש להתכונן אליו. הוא קשה ומבלבל ומעולם לא שיערתי עד כמה הוא דורש כוחות ולדעתי- זה לא משנה אם לוקחים אפידורל או לא- הקושי הוא עצום כאן. אני חושבת שחלק גדול מהקושי נעוץ בתחושה שהינה
