שרה (סוזי)
New member
סיפור הלידה שלנו
לפי הכותרת אתן מבינים שילדתי. סיפור הלידה שלי התחיל יום אחרי ראש השנה כשאני רק בשבוע 34. הגעתי למעקב השבועי שלי במרפאה, המוניטור הראה צירים חזקים כל 7 דקות, הUS הראה מיעוט יחסי של מי שפיר והרופא הרגיש הקצרות של הצואר ב50%. הרופא שידע שאנחנו מתכננים ללדת בבילינסון בגלל מום הלב אצל העובר שלך אותי לאשפוז דחוף. הגענו לבילינסון שם נתנו לי פרסולט שבדר"כ מקבלים רק עד השבוע ה34, בגלל שכולם הסכימו שאת הלידה שלי חייבים לעקב. נשארתי להשגחה 5 ימים שלאחריהם נשלחנו הביתה עם מוניטור ביתי. מידי יום התחברתי למוניטור הביתי ושידרתי ישירות לבילינסון, עד שביום רביעי של חול הנועד סוכות המוניטור הראה האטה בדופק ל43. הרופאה אמרה לי להגיע בדחיפות לבי"ח. הגעתי לשם וחיברו אותי 6 שעות רצוף למוניטור שהראה עוד שלוש האטות דופק. בכל זאת חיכו עם הלידה. למחרת נשלחתי לUS להערכת משקל שהראה כי העובר שוקל 1700 גרם בלבד. באמצע הUS הרופא ראה האטת דופק משמעותית. הוא רץ למחלקה ואמר לרופא התורן שכדי להציל את העובר חייבים לילד אותי עכשיו. תוך שעה הייתי בחדר ניתוח, כשאני בשבוע 36 אבל עם עובר קטן. ניתחו אותי והוציאו עובר ששוקל 2200 גרם! את התינוק העבירו מיד לפגיה. הימים האלו היו סיוט, היכולת לבקר אותו רק פעמיים בשבוע. אמנם הייתי במחלקת ללא ביות אבל בכל זאת העירו אותי להנקה בחמש בבוקר. והנורא מכל לראות את התינוק שלי מחובר לכל כך הרבה עירויים ומכוהת הנשמה. לראות אותו בוכה ואני והוא בעצם חסרי אונים. הוא בכה ואני בכיתי איתו. בימים שהוא היה בפגיה הוא לא קיבל תזונה מחשש שיציף את הראות, כשהיה בן 5 ימים בלבד החליטו לנתח אותו במשקל של 1800. הרופאים סיפרו שזה התינוק הקטן ביותר שמנתחים ניתוח שכזה. הניתוח ערך 7 שעות. שעות מורטות עצבים. שעות שכלכך הרבה אנשים התפללו למענו. ילדי גנים, בתי ספר, ישיבות ואפילו שני ישובים שלמים. לאחר 7 שעות הרופאים יצאו ואמרו שהניתוח עבר בהצלחה. הבן שלי הפתיע את כולם. ציפו שיקח לו זמן החלמה רב במיוחד בגלל משקלו הזעום, אבל לאחר יום כבר עיכל את המזון כמו שצריך, לאחר יומים הוא התחיל לנשום בכוחות עצמו, ולאחר 5 ימים כבר יצא מטיפול נמרץ. נשארנו בהתאוששות יומיים נוספים, ואחריהם החליטו לשלוח אתנו הביתה. אתמול חזרנו הביתה כשהתינוק שוקל 2 קילו בלבד. הוא כבר אוכל מבקבוק בכוחות עצמו (חלב שאני שואבת) וכשישמין קצת יותר ננסה לעבור להנקה. גם היום כשאני רואה תמונות שלו מהפגיה אני בוכה. כלכך קשה לי לראות אותו בסבל הנוראי הזה. מהפגיה יצאתי בטראומה רצינית. היה לי קל יותר בטיפול נמרץ לב כשהיה מונשם מלא, מחובר להרבה יותר עירויים ועם בית חזה פתוח מאשר בפגיה. שם לא היה לו יחס אישי כמו במכון הלב. שם הייתי צריכה לצעוק לאחיות 3 פעמים ביום אחד כשהבן שלי הפסיק לנשום. משם יצאתי בטראומה!!! לסיכום הסיפור, אמנם לא נותנים לבנים שם עד לברית אך במקרה שלנו הרב שלנו אמר ששם יעמוד לזכותו בגלל שכך ינהיה קל יותר להתפללו לרפואתו. קראנו לו אור-אל חיים. בהזדמנות אני אצרף תמונות. שרה
לפי הכותרת אתן מבינים שילדתי. סיפור הלידה שלי התחיל יום אחרי ראש השנה כשאני רק בשבוע 34. הגעתי למעקב השבועי שלי במרפאה, המוניטור הראה צירים חזקים כל 7 דקות, הUS הראה מיעוט יחסי של מי שפיר והרופא הרגיש הקצרות של הצואר ב50%. הרופא שידע שאנחנו מתכננים ללדת בבילינסון בגלל מום הלב אצל העובר שלך אותי לאשפוז דחוף. הגענו לבילינסון שם נתנו לי פרסולט שבדר"כ מקבלים רק עד השבוע ה34, בגלל שכולם הסכימו שאת הלידה שלי חייבים לעקב. נשארתי להשגחה 5 ימים שלאחריהם נשלחנו הביתה עם מוניטור ביתי. מידי יום התחברתי למוניטור הביתי ושידרתי ישירות לבילינסון, עד שביום רביעי של חול הנועד סוכות המוניטור הראה האטה בדופק ל43. הרופאה אמרה לי להגיע בדחיפות לבי"ח. הגעתי לשם וחיברו אותי 6 שעות רצוף למוניטור שהראה עוד שלוש האטות דופק. בכל זאת חיכו עם הלידה. למחרת נשלחתי לUS להערכת משקל שהראה כי העובר שוקל 1700 גרם בלבד. באמצע הUS הרופא ראה האטת דופק משמעותית. הוא רץ למחלקה ואמר לרופא התורן שכדי להציל את העובר חייבים לילד אותי עכשיו. תוך שעה הייתי בחדר ניתוח, כשאני בשבוע 36 אבל עם עובר קטן. ניתחו אותי והוציאו עובר ששוקל 2200 גרם! את התינוק העבירו מיד לפגיה. הימים האלו היו סיוט, היכולת לבקר אותו רק פעמיים בשבוע. אמנם הייתי במחלקת ללא ביות אבל בכל זאת העירו אותי להנקה בחמש בבוקר. והנורא מכל לראות את התינוק שלי מחובר לכל כך הרבה עירויים ומכוהת הנשמה. לראות אותו בוכה ואני והוא בעצם חסרי אונים. הוא בכה ואני בכיתי איתו. בימים שהוא היה בפגיה הוא לא קיבל תזונה מחשש שיציף את הראות, כשהיה בן 5 ימים בלבד החליטו לנתח אותו במשקל של 1800. הרופאים סיפרו שזה התינוק הקטן ביותר שמנתחים ניתוח שכזה. הניתוח ערך 7 שעות. שעות מורטות עצבים. שעות שכלכך הרבה אנשים התפללו למענו. ילדי גנים, בתי ספר, ישיבות ואפילו שני ישובים שלמים. לאחר 7 שעות הרופאים יצאו ואמרו שהניתוח עבר בהצלחה. הבן שלי הפתיע את כולם. ציפו שיקח לו זמן החלמה רב במיוחד בגלל משקלו הזעום, אבל לאחר יום כבר עיכל את המזון כמו שצריך, לאחר יומים הוא התחיל לנשום בכוחות עצמו, ולאחר 5 ימים כבר יצא מטיפול נמרץ. נשארנו בהתאוששות יומיים נוספים, ואחריהם החליטו לשלוח אתנו הביתה. אתמול חזרנו הביתה כשהתינוק שוקל 2 קילו בלבד. הוא כבר אוכל מבקבוק בכוחות עצמו (חלב שאני שואבת) וכשישמין קצת יותר ננסה לעבור להנקה. גם היום כשאני רואה תמונות שלו מהפגיה אני בוכה. כלכך קשה לי לראות אותו בסבל הנוראי הזה. מהפגיה יצאתי בטראומה רצינית. היה לי קל יותר בטיפול נמרץ לב כשהיה מונשם מלא, מחובר להרבה יותר עירויים ועם בית חזה פתוח מאשר בפגיה. שם לא היה לו יחס אישי כמו במכון הלב. שם הייתי צריכה לצעוק לאחיות 3 פעמים ביום אחד כשהבן שלי הפסיק לנשום. משם יצאתי בטראומה!!! לסיכום הסיפור, אמנם לא נותנים לבנים שם עד לברית אך במקרה שלנו הרב שלנו אמר ששם יעמוד לזכותו בגלל שכך ינהיה קל יותר להתפללו לרפואתו. קראנו לו אור-אל חיים. בהזדמנות אני אצרף תמונות. שרה
