סיפור דמיוני חלק א'
התחלה שהיא סוף הוא היה מיוחד מיומו הראשון כאן. מהרגע שנולד הוא לא התנהג כמו שמצפים מתינוק להתנהג. נראה היה שהוא חי בעולם שאף אחד חוץ ממנו לא רואה, מגיב לדברים לא ידועים. הוא היה ילד פעלתן מאוד, יצירתי ושמח שכל רגשותיו גלויים על פניו ולא ניתן היה לחסום אותו. הוא בלט מיד ליד ילדים אחרים כמו פרג אדום זורח שבולט בשדה סביונים צהובים. הוא מעולם לא חש צורך להתנהג כמו ילד טוב. הוא פשוט היה טוב, לא משנה איך הוא התנהג- זה נבע ממנו בטבעיות. הוא היה טוב כשצחק ושמח (וזה קרה הרבה) הוא היה טוב גם כשכעס וצרח, הא היה טוב כשהרס ולכלך, הוא היה טוב כשהיה קודר ועצוב, וגם כשבכה, הוא היה טוב כשהרים את כל הבית עם הרגליים בפרץ פעלתנות שקשה לעמוד בפניו, וגם כשהחליט לעזור לכולם ולעשות הכל בעצמו. הוא פשוט לא ידע להיות רע, לכן הוא לא התאמץ במיוחד להיצמד להגדרות של המבוגרים לגבי מה זה "ילד טוב" (היה שקט, מנומס, ענה כשפונים אליך, כבד מבוגרים ממך וקבל את דעתם, אל תעשה צרות, נהג כמו שהוריך מצפים ממך, מלא את המטלות שלך, שמור על הניקיון- ואם אפשר, בטל את האישיות, הרצונות, הנטיות, החלומות והעצמיות שלך כדי שלאחרים יהיה יותר נוח להגדיר ולהתמודד איתך) הוא פשוט היה מה שהוא, בלי להתנצל, בלי להרגיש אשם. כשגדל והגיע לגיל ההתבגרות, הוא לא התמתן או התעצב כמו שמורים, שכנים ונשמות טובות נוספות ציפו ממנו. הוא היה מחוץ לבית רוב היום, הוציא מרץ בשכונה ובמגרש הכדורגל, יזם שפע פעילויות שונות מחוץ לבית והסתובב עם עוד נערים מיוחדים כמוהו, יחד הקימו לעצמם עולם מיוחד המותאם בשבילם. למרבה השמחה, משפחתו אהבה אותו וקיבלה אותו יחסית כמו שהוא, למרות התסכולים הרבים שלעיתים נגרמו להם עקב כך שהוא לא התאים לשום תבנית מוכרת, וקשה לעמוד בקצב הפעלתני ובפרצי היצירתיות שלו, שיכולים גם להפוך את הבית על פיו. הוא היה נער שמח מטבעו ששאב סיפוק מפשוט לחיות, אהב כל מה שהוא ראה, לא שפט איש (מושגים של טוב ורע היו זרים לו, לא משנה כמה ניסו להכניס אותם לראשו העיקש) הביע את רגשותיו באופן מוחצן ומיידי, הרבה לחבק ולתת אהבה להוריו ואחיו, וגם ניסה לשמח אותם ככל שניתן, בדרכו היחודית. הוא היה עושה קטעים ו"צחוקים" פרועים כדי להעלות בהם חיוך, יוזם משחקים משפחתיים (כמו מי מצליח להפוך את הבית כמו אחרי סופה, ולנקות אותו חזרה עד שיהיה כמו בית מרקחת בהכי פחות זמן) וגם סיפר סיפורים מוזרים ומרתקים, אותם שאב מדימיונו הפראי והלא מרוסן. הוא חי לחלוטין בהווה, העבר לא העסיק אותו והעתיד לא הדאיג אותו. מוריו הרימו ידיים איתו, בטענה שהוא פרא אדם שלא ניתן לרסן. אולם היו מורה או שניים שהבחינו בעובדה שהוא פרא אדם חיובי (לעומת קבוצת המופרעים הרגילים שהיו גם כועסים וגם עצובים רוב הזמן) והוא קנה את ליבם. יום אחד, כשכולם ישבו בסלון ביום שישי אחד, אחרי שעבודות הבית הסתיימו וכולם נהנו סתם איש בחברת רעהו (ההורים ידעו שהילדים עוד מעט יצאו לפגוש את חבריהם וניסו להנות מהם עוד קצת) שאלה אותו אחותו הגדולה: "תגיד, איך יצאת כזה שונה, מיוחד? איך אתה פשוט שמח להיות מה שאתה ולא משנה מה קורה או מה אומרים? גלה לנו את הסוד שלך." הוא הזדקף, נשם עמוק, כמו תמיד כשהוא תופס את מרכז התשומת לב וכולם יודעים שהוא עומד להפליג באחד הסיפורים הפרועים שלו. אבל היום הוא סיפר להם סיפור שונה מאוד, שונה מכל סיפור אחר שהם שמעו אי פעם.
התחלה שהיא סוף הוא היה מיוחד מיומו הראשון כאן. מהרגע שנולד הוא לא התנהג כמו שמצפים מתינוק להתנהג. נראה היה שהוא חי בעולם שאף אחד חוץ ממנו לא רואה, מגיב לדברים לא ידועים. הוא היה ילד פעלתן מאוד, יצירתי ושמח שכל רגשותיו גלויים על פניו ולא ניתן היה לחסום אותו. הוא בלט מיד ליד ילדים אחרים כמו פרג אדום זורח שבולט בשדה סביונים צהובים. הוא מעולם לא חש צורך להתנהג כמו ילד טוב. הוא פשוט היה טוב, לא משנה איך הוא התנהג- זה נבע ממנו בטבעיות. הוא היה טוב כשצחק ושמח (וזה קרה הרבה) הוא היה טוב גם כשכעס וצרח, הא היה טוב כשהרס ולכלך, הוא היה טוב כשהיה קודר ועצוב, וגם כשבכה, הוא היה טוב כשהרים את כל הבית עם הרגליים בפרץ פעלתנות שקשה לעמוד בפניו, וגם כשהחליט לעזור לכולם ולעשות הכל בעצמו. הוא פשוט לא ידע להיות רע, לכן הוא לא התאמץ במיוחד להיצמד להגדרות של המבוגרים לגבי מה זה "ילד טוב" (היה שקט, מנומס, ענה כשפונים אליך, כבד מבוגרים ממך וקבל את דעתם, אל תעשה צרות, נהג כמו שהוריך מצפים ממך, מלא את המטלות שלך, שמור על הניקיון- ואם אפשר, בטל את האישיות, הרצונות, הנטיות, החלומות והעצמיות שלך כדי שלאחרים יהיה יותר נוח להגדיר ולהתמודד איתך) הוא פשוט היה מה שהוא, בלי להתנצל, בלי להרגיש אשם. כשגדל והגיע לגיל ההתבגרות, הוא לא התמתן או התעצב כמו שמורים, שכנים ונשמות טובות נוספות ציפו ממנו. הוא היה מחוץ לבית רוב היום, הוציא מרץ בשכונה ובמגרש הכדורגל, יזם שפע פעילויות שונות מחוץ לבית והסתובב עם עוד נערים מיוחדים כמוהו, יחד הקימו לעצמם עולם מיוחד המותאם בשבילם. למרבה השמחה, משפחתו אהבה אותו וקיבלה אותו יחסית כמו שהוא, למרות התסכולים הרבים שלעיתים נגרמו להם עקב כך שהוא לא התאים לשום תבנית מוכרת, וקשה לעמוד בקצב הפעלתני ובפרצי היצירתיות שלו, שיכולים גם להפוך את הבית על פיו. הוא היה נער שמח מטבעו ששאב סיפוק מפשוט לחיות, אהב כל מה שהוא ראה, לא שפט איש (מושגים של טוב ורע היו זרים לו, לא משנה כמה ניסו להכניס אותם לראשו העיקש) הביע את רגשותיו באופן מוחצן ומיידי, הרבה לחבק ולתת אהבה להוריו ואחיו, וגם ניסה לשמח אותם ככל שניתן, בדרכו היחודית. הוא היה עושה קטעים ו"צחוקים" פרועים כדי להעלות בהם חיוך, יוזם משחקים משפחתיים (כמו מי מצליח להפוך את הבית כמו אחרי סופה, ולנקות אותו חזרה עד שיהיה כמו בית מרקחת בהכי פחות זמן) וגם סיפר סיפורים מוזרים ומרתקים, אותם שאב מדימיונו הפראי והלא מרוסן. הוא חי לחלוטין בהווה, העבר לא העסיק אותו והעתיד לא הדאיג אותו. מוריו הרימו ידיים איתו, בטענה שהוא פרא אדם שלא ניתן לרסן. אולם היו מורה או שניים שהבחינו בעובדה שהוא פרא אדם חיובי (לעומת קבוצת המופרעים הרגילים שהיו גם כועסים וגם עצובים רוב הזמן) והוא קנה את ליבם. יום אחד, כשכולם ישבו בסלון ביום שישי אחד, אחרי שעבודות הבית הסתיימו וכולם נהנו סתם איש בחברת רעהו (ההורים ידעו שהילדים עוד מעט יצאו לפגוש את חבריהם וניסו להנות מהם עוד קצת) שאלה אותו אחותו הגדולה: "תגיד, איך יצאת כזה שונה, מיוחד? איך אתה פשוט שמח להיות מה שאתה ולא משנה מה קורה או מה אומרים? גלה לנו את הסוד שלך." הוא הזדקף, נשם עמוק, כמו תמיד כשהוא תופס את מרכז התשומת לב וכולם יודעים שהוא עומד להפליג באחד הסיפורים הפרועים שלו. אבל היום הוא סיפר להם סיפור שונה מאוד, שונה מכל סיפור אחר שהם שמעו אי פעם.
