סיפור דמיוני?/א420
לא מאוחר עכשיו, אפילו לא תחילתו של הלילה, ועדיין- אני רעבה. הרעב המסמא הזה, נוגס בי בכל מקום, כל דקה שעוברת... זה כמו להיות מכור כרוני- סיגריות, אלכוהול, סקס, הירואין, רק יותר גרוע כי הסם שלך לא זמין, קיים אמנם בכל יצור חיי, בכל אדם העובר על פניך ברחוב, אבל לא מושג בשבילך, ארעי, דמיוני לחלוטין. אני מנסה לדחוק את המחשבה, את העקצוץ הזה, אחרונית למגירות ה"אסורות" של המוח. וכמובן כדי להרגיז הוא צץ בכל פעם מחדש- מזכיר לי בדרכו הבועטת שעוד לא צדתי היום, שעלי להיות מוכנה לטרף בזה הרגע ממש. זה מסובך כל הסיפור הזה, אבסורדי מעט. בחורה נורמטיבית בת 25, דירה ואוטו והרבה עבודה עם מעט כסף, פעילה לזכויות בע"ח והאדם, חברותית ולא מסוגרת, לבושה כמעט תמיד בסגנון ילדותי, בובתי שכזה, תמיד ונאיבי ומטעה לחלוטין... לא בדיוק הTYPE שיהיה לך בראש אם תחשוב על הרעיון... ניסית פעם לצוד ככה??- קשה עד כמעט בלתי אפשרי! מעבר לכך- ניסית פעם לצוד באופן כללי? אני אומרת לצוד, אבל זה לא מדוייק... נכון שיש את הרגע בו מסמנים את הטרף, ומתכננים את האסטרטגיה הכי כדאי והכי מהירה למטרה, נכון שזה לא בדיוק כמו לצוד, מה גם שאני אוחזת בדעת נגד נחרצת לחלוטין לגבי ציד וטבח בחיות, כשזה נוגע לציד אנוש למטרותיי הפרטיות יש מקום להתפשר אמנם, אבל בכל זאת- הקונוטציות שהמילה הזו מעוררת בי לא חיוביות כלל... -פשוט אין לי שום צורה אחרת לתאר את התהליך המדובר, "צייד" היא המילה הקרובה ביותר. זה מסובך- אנשים מלאים בהגנות, מלאים ביומרות, מלאים ברשע או בצע כסף\ או סתם נעולים למסגרת אליה נולדו. עדיין עם כל זאת ישנם האינסטינקטים החייתיים הבסיסיים ביותר- אצל חלקינו יותר, אצל אחרים פחות. אני לא מבינה למה אי אפשר היה לעשות את כל הסיפור פשוט יותר- להכנס לפאב, לסמן לך מישהו/מישהי שמוצאים חן בענייך, חיוך מפתה, משקה אחד או שניים, וההצעה הגורלית -"אפשר לשתות ממך? בבקשה?" או אפילו לא לדבר, פשוט לפרוש לפינה חשוכה במקצת, או הביתה למרחב המוגן, ולבצע. לשתות. לדרוש את החלק האלוהי ששמור רק לך כשקורה הקסם הזה. זה לא עובד ככה, למען האמת זה אפילו לא קרוב. "אז מה, את כאילו, "ערפדית"?-זה לא קצת הזוי???" אני מחייכת, מתעלמת מהדגדוג המטריד בניבים, ומהקפיצה הקטנה בלב, "לא בדיוק, אבל בערך." - "אז איפה הבים בם בום?", -כמובן משעשע עד מאוד.. "אין לי חיי נצח, או כוח על סמוי. האור של השמש לא מציק לי, ושום אני שונאת אבל רק בגלל שהוא מסריח בטירוף- לא כי הוא עלול לפגוע בעורי הרגיש. רוב התכשיטים שלי הם מכסף(מה לעשות זאין לי מימון מספיק לכאלו מזהב) ותתפלא- הניבים שלי הם בדיוק כמו שלך, קצרים ולא חדים במיוחד כמו בסרטים. אני פשוט צריכה דם... לא כמות מאסיבית, אלא את האקט עצמו והטעם, מספיקות כמה טיפות כדי להרגע זמנית." "מה אז את בטח מתה על בשר!! בטח חיה על סטייקים לא עשויים כלל הא?" "לא. אני לא אוכלת בשר כלל למען האמת, צמחונית למהדרין. דם של חיות לא מלהיב אותי, כמו של בני אנוש." "אז מה הקטע, למה את צריכה את זה בכלל?" אני חושבת מעט ועונה בכנות- "אני לא יודעת. זהו צורך, כמו שאחרים חרמנים, רעבים, צמאים, זקוקים לאתגר או תחושה נעימה אחרת, ככה זה אצלי, וכך היה מאז ומתמיד." "אז את לא יוצאת ביום? חיחיחי- מה כאילו, ישנה בארון וכזה, ורק בלילה מרחפת ברחובות העיר?" -עכשיו אני תוהה כמה פעמים אגיע לאותה הנקודה בשיחה, מבלי להתעצבן.. "אני יוצאת, אני אפילו אוהבת את השמש, ופרודוקטיבית מאוד במהלך היום שלי... כשיש כסף,"אני מחווה על כוס הוויסקי שלי ומרימה אותה,"אז אני גם יוצאת בלילה." "מה זאת אומרת, את מה"וואנביז" האלו, האפלים-בכאילו שרק מחפשים תשומת לב?" אני שותקת. בשלב הזה, אני בדרך כלל עוברת הלאה, לאופציה טובה יותר, לסיכוי הקלוש למצוא את מבוקשי... לרוב אני נשארת רעבה, משתגעת מהחשק, מהרצון, מהצורך הארור הזה. מדי פעם מתמזל מזלי וקרה ונתקלתי בבחור שעושה רושם שמבין עניין, בדרך כלל הם בטוחים שאני מעוניינת בסקס סוער(לא שיש לי התנגדות לתחום הזה, פשוט זה מגיע ממקום אחר לחלוטין) ואחרי חצי לילה של טיזינג הדדי, וכיוון עדין שלי למטרה הגדולה של הערב, הם נבהלים. האינסטינקט החייתי שלהם(זה מקודם? נדמה לי שכבר דיברנו עליו...) מתריע בפניהם "לברוח!!! זהירות!!!" והם מתקפלים, וגם אם הייתה איזושהי התעוררות של חשק ורצון, הוא בדרך כלל נרמס בידי החינוך המוקדם שלהם ודעות החברה על "סטיות מוזרות" שכאלו. מבחורות אני אפילו לא טורחת לבקש, כי הסיכוי שלא יבהלו ויבינו אותי כל כך קטן שכמעט איננו. "מה הבעיה, יש מלא פורומים באינטרנט שנוגעים לנושא, הרבה אנשים שישמחו לשתף עמך פעולה, למה את לא מכירה מישהו/מישהי בדרך זו?" אינטרנט הוא אופציה קסומה למדי, אבל כמעט בלתי שימושית... יש המון מידע שגוי, אינסוף דעות קדומות והרבה הרבה הרבה מתחזים, ולא עולה על דעתי לשתף אדם חיצוני שעלול להיות משהו אחר לחלוטין ממה שהוא מציג על מסך המחשב, בקודש הקודשים הסודי הזה שלי. לא מאוחר עכשיו, אפילו לא תחילתו של הלילה, ועדיין, יותר ויותר- אני רעבה. הרעב המסמא הזה, נוגס בי בכל מקום, כל דקה שעוברת... זה כמו להיות מכור כרוני- סיגריות, אלכוהול, סקס, הירואין, רק יותר גרוע כי הסם שלך לא זמין, קיים אמנם בכל יצור חיי, בכל אדם העובר על פניך ברחוב, אבל לא מושג בשבילך, ארעי, דמיוני לחלוטין. אני מנסה לדחוק את המחשבה, את העקצוץ הזה, אחרונית למגירות ה"אסורות" של המוח. וכמובן כדי להרגיז הוא צץ בכל פעם מחדש- מזכיר לי בדרכו הבועטת שעוד לא צדתי היום, שעלי להיות מוכנה לטרף בזה הרגע ממש. זה מסובך כל הסיפור הזה, אבסורדי מעט.
לא מאוחר עכשיו, אפילו לא תחילתו של הלילה, ועדיין- אני רעבה. הרעב המסמא הזה, נוגס בי בכל מקום, כל דקה שעוברת... זה כמו להיות מכור כרוני- סיגריות, אלכוהול, סקס, הירואין, רק יותר גרוע כי הסם שלך לא זמין, קיים אמנם בכל יצור חיי, בכל אדם העובר על פניך ברחוב, אבל לא מושג בשבילך, ארעי, דמיוני לחלוטין. אני מנסה לדחוק את המחשבה, את העקצוץ הזה, אחרונית למגירות ה"אסורות" של המוח. וכמובן כדי להרגיז הוא צץ בכל פעם מחדש- מזכיר לי בדרכו הבועטת שעוד לא צדתי היום, שעלי להיות מוכנה לטרף בזה הרגע ממש. זה מסובך כל הסיפור הזה, אבסורדי מעט. בחורה נורמטיבית בת 25, דירה ואוטו והרבה עבודה עם מעט כסף, פעילה לזכויות בע"ח והאדם, חברותית ולא מסוגרת, לבושה כמעט תמיד בסגנון ילדותי, בובתי שכזה, תמיד ונאיבי ומטעה לחלוטין... לא בדיוק הTYPE שיהיה לך בראש אם תחשוב על הרעיון... ניסית פעם לצוד ככה??- קשה עד כמעט בלתי אפשרי! מעבר לכך- ניסית פעם לצוד באופן כללי? אני אומרת לצוד, אבל זה לא מדוייק... נכון שיש את הרגע בו מסמנים את הטרף, ומתכננים את האסטרטגיה הכי כדאי והכי מהירה למטרה, נכון שזה לא בדיוק כמו לצוד, מה גם שאני אוחזת בדעת נגד נחרצת לחלוטין לגבי ציד וטבח בחיות, כשזה נוגע לציד אנוש למטרותיי הפרטיות יש מקום להתפשר אמנם, אבל בכל זאת- הקונוטציות שהמילה הזו מעוררת בי לא חיוביות כלל... -פשוט אין לי שום צורה אחרת לתאר את התהליך המדובר, "צייד" היא המילה הקרובה ביותר. זה מסובך- אנשים מלאים בהגנות, מלאים ביומרות, מלאים ברשע או בצע כסף\ או סתם נעולים למסגרת אליה נולדו. עדיין עם כל זאת ישנם האינסטינקטים החייתיים הבסיסיים ביותר- אצל חלקינו יותר, אצל אחרים פחות. אני לא מבינה למה אי אפשר היה לעשות את כל הסיפור פשוט יותר- להכנס לפאב, לסמן לך מישהו/מישהי שמוצאים חן בענייך, חיוך מפתה, משקה אחד או שניים, וההצעה הגורלית -"אפשר לשתות ממך? בבקשה?" או אפילו לא לדבר, פשוט לפרוש לפינה חשוכה במקצת, או הביתה למרחב המוגן, ולבצע. לשתות. לדרוש את החלק האלוהי ששמור רק לך כשקורה הקסם הזה. זה לא עובד ככה, למען האמת זה אפילו לא קרוב. "אז מה, את כאילו, "ערפדית"?-זה לא קצת הזוי???" אני מחייכת, מתעלמת מהדגדוג המטריד בניבים, ומהקפיצה הקטנה בלב, "לא בדיוק, אבל בערך." - "אז איפה הבים בם בום?", -כמובן משעשע עד מאוד.. "אין לי חיי נצח, או כוח על סמוי. האור של השמש לא מציק לי, ושום אני שונאת אבל רק בגלל שהוא מסריח בטירוף- לא כי הוא עלול לפגוע בעורי הרגיש. רוב התכשיטים שלי הם מכסף(מה לעשות זאין לי מימון מספיק לכאלו מזהב) ותתפלא- הניבים שלי הם בדיוק כמו שלך, קצרים ולא חדים במיוחד כמו בסרטים. אני פשוט צריכה דם... לא כמות מאסיבית, אלא את האקט עצמו והטעם, מספיקות כמה טיפות כדי להרגע זמנית." "מה אז את בטח מתה על בשר!! בטח חיה על סטייקים לא עשויים כלל הא?" "לא. אני לא אוכלת בשר כלל למען האמת, צמחונית למהדרין. דם של חיות לא מלהיב אותי, כמו של בני אנוש." "אז מה הקטע, למה את צריכה את זה בכלל?" אני חושבת מעט ועונה בכנות- "אני לא יודעת. זהו צורך, כמו שאחרים חרמנים, רעבים, צמאים, זקוקים לאתגר או תחושה נעימה אחרת, ככה זה אצלי, וכך היה מאז ומתמיד." "אז את לא יוצאת ביום? חיחיחי- מה כאילו, ישנה בארון וכזה, ורק בלילה מרחפת ברחובות העיר?" -עכשיו אני תוהה כמה פעמים אגיע לאותה הנקודה בשיחה, מבלי להתעצבן.. "אני יוצאת, אני אפילו אוהבת את השמש, ופרודוקטיבית מאוד במהלך היום שלי... כשיש כסף,"אני מחווה על כוס הוויסקי שלי ומרימה אותה,"אז אני גם יוצאת בלילה." "מה זאת אומרת, את מה"וואנביז" האלו, האפלים-בכאילו שרק מחפשים תשומת לב?" אני שותקת. בשלב הזה, אני בדרך כלל עוברת הלאה, לאופציה טובה יותר, לסיכוי הקלוש למצוא את מבוקשי... לרוב אני נשארת רעבה, משתגעת מהחשק, מהרצון, מהצורך הארור הזה. מדי פעם מתמזל מזלי וקרה ונתקלתי בבחור שעושה רושם שמבין עניין, בדרך כלל הם בטוחים שאני מעוניינת בסקס סוער(לא שיש לי התנגדות לתחום הזה, פשוט זה מגיע ממקום אחר לחלוטין) ואחרי חצי לילה של טיזינג הדדי, וכיוון עדין שלי למטרה הגדולה של הערב, הם נבהלים. האינסטינקט החייתי שלהם(זה מקודם? נדמה לי שכבר דיברנו עליו...) מתריע בפניהם "לברוח!!! זהירות!!!" והם מתקפלים, וגם אם הייתה איזושהי התעוררות של חשק ורצון, הוא בדרך כלל נרמס בידי החינוך המוקדם שלהם ודעות החברה על "סטיות מוזרות" שכאלו. מבחורות אני אפילו לא טורחת לבקש, כי הסיכוי שלא יבהלו ויבינו אותי כל כך קטן שכמעט איננו. "מה הבעיה, יש מלא פורומים באינטרנט שנוגעים לנושא, הרבה אנשים שישמחו לשתף עמך פעולה, למה את לא מכירה מישהו/מישהי בדרך זו?" אינטרנט הוא אופציה קסומה למדי, אבל כמעט בלתי שימושית... יש המון מידע שגוי, אינסוף דעות קדומות והרבה הרבה הרבה מתחזים, ולא עולה על דעתי לשתף אדם חיצוני שעלול להיות משהו אחר לחלוטין ממה שהוא מציג על מסך המחשב, בקודש הקודשים הסודי הזה שלי. לא מאוחר עכשיו, אפילו לא תחילתו של הלילה, ועדיין, יותר ויותר- אני רעבה. הרעב המסמא הזה, נוגס בי בכל מקום, כל דקה שעוברת... זה כמו להיות מכור כרוני- סיגריות, אלכוהול, סקס, הירואין, רק יותר גרוע כי הסם שלך לא זמין, קיים אמנם בכל יצור חיי, בכל אדם העובר על פניך ברחוב, אבל לא מושג בשבילך, ארעי, דמיוני לחלוטין. אני מנסה לדחוק את המחשבה, את העקצוץ הזה, אחרונית למגירות ה"אסורות" של המוח. וכמובן כדי להרגיז הוא צץ בכל פעם מחדש- מזכיר לי בדרכו הבועטת שעוד לא צדתי היום, שעלי להיות מוכנה לטרף בזה הרגע ממש. זה מסובך כל הסיפור הזה, אבסורדי מעט.
