"סיפור בעברית"
סיפור בעברית לפני שהיא הלכה להתרענן במקלחת היא אמרה בקול חלש, שנדמה היה לה כי הוא סקסי, "אני הולכת להתרענן ולהחליף למשהו יותר נוח". לא שמעתי כלום רק הבנתי שזה מה שהיא אמרה. בעוד היא מתארגנת לה במקלחת , בדקתי את התספורת החדשה שלי, התבוננתי בסיפוק, הצבע האדום מכסה את המפרצים. " יש מים חמים", היא צעקה מהמקלחת. אני מסריח? הרחתי את בית השחי, על קופסת הדיאודורנט הבטיחו עשרים וארבע שעות של פעילות. "אתה יכול להצטרף אלי", היא שוב השתמשה בקול החלש. הרמתי את החולצה, חששתי מהאליינס החדש שעיטר את בטני, וסירבתי. " יש משהו לשתות?" , "כן בארון הימני, ותשים איזה דיסק רקע". דיסק רקע? פתחתי את המקרר, התאכזבתי למצוא רק בירה קורונה, אבל בירה עדיפה על מרטיני, היו לה אפילו מטריות שמש קטנות. בין ערמות הדיסקים, מצאתי דיסק אחד מוכר, ג'ואי דיוואז'ין. התחלתי לבחון את הדירה, תמונה שלה מגיל שנה עם תחת מושלם, מונחת על הטלוויזיה. תמונה שלה מגיל שש-עשרה עם תחת מושלם, מונחת על המערכת. אור בוהק שנכנס מבחוץ האיר תמונה שכיסתה את קיר הסלון שלה, תמונה שלה מהתקופה האחרונה , עם תחת מושלם. תנוחה של כלבים משעממת אותי, למרות שלא פעם שהיא הייתה מתכופפת בשיעור, הייתה עולה בראשי התמונה, על איך אני מקיש על הדלת הקדמית ורץ ודופק דרך הדלת האחורית. פתאום צץ לי רעיון לסיפור, ניסתי לסדר במוח את העלילה. באותו הפתאום נזכרתי בתלמידי כיתות הספרות, כיצד הם ינתחו אותי. בהיתי בכוונה שוב בתמונת התחת שכיסתה את הקיר ואיבדתי את הסיפור. בסרטים הן מתאהבות במרצה, במין לפיד שרירי כזה. אלוהים מה יש לבחורה הזו? מאות סרטים כבדים, בלי איזה חגיגה בסנוקר או לפחות רוקי1, גם הוא זכה באוסקר, לידיעתך. אי אפשר להאשים דור שלם, רק בגלל שהם רוצים להמציא עצמם מחדש. מי אני שאשפוט אותה, הרי רק הבוקר שכנע אותי הספר שלי לצבוע לאדום. על הספה שלה היה מונח הספר חוכמת הכאוס. חשבתי, מעניין אם גם היא עושה כמוני, לפעמים אני זורק איזה ספר או שניים על הספה בסלון לפני פגישה. זה מרשים אותן, במיוחד שאני זורק את הגלגול של קפקא. לא יודע איך תמיד הן מגיעות מהספר הזה לדיבור על מזלות, "איזה מזל אתה?", הן שואלות. ואני שרוצה לעשות רושם של חדשני ומסתורי אני עונה: "ג'וק". ריח של יסמין היקף אותה בצאתה מהמקלחת. הן תמיד יותר יפות שהן יוצאות מהמקלחת. עלתה סצינת פרונו בראשי. אולי כדאי לעבור למגמת צילום, אני אדביק מודעה על לוח המודעות בנוסח, זקוק לדוגמנית עירום לצילומים אומנותיים. אולי זה מטומטם, אבל לפחות יצא לי משהו מבית הספר הזה. לא היה אכפת לי שהיא התעכבה במקלחת, המשכתי לסרוק את הדירה. סדרה שלמה של אלבומי תמונות היו מסודרים לפי תקופות, הם תפסו שלושה מדפים. תמונות שלה מפרו, תמונות שלה מהאיים הקרביים, ותמונה כנראה מאי שם בלב אפריקה, שהיא מאכילה תינוק מקומי. נראה אותה חוזרת לארץ ומאכילה ילד אתיופי, זה לא שאני מאלה ששייכים לקבוצה שמתייפחת ומרטיבה את הכר כל לילה למראה אי צדק חברתי. אם לי נוח, שכל השאר יסתדרו לבד, חוץ מהאדום הזה כל השאר זה אמיתי. היא יצאה מהמקלחת, רק מגבת ידיים הצניעה את גופה. "אתה מסתדר?" היא שאלה ונכנסה במהירות לאחד החדרים. היא לא הספיקה לראות את הנהון ראשי. תחת, תחת, תחת, שיננתי כדי לחזור לרמת החרמנות שהביאה אותי לפה. שתיים, בשלוש מתחיל השיעור. היא יצאה מהחדר לבושה, הורדנו ויצאנו לדרך. חנייה בתל-אביב זו בעיה. חיפשתי כחול לבן, דוח של שבעים שקל אפשר לחטוף מדי פעם. שתיים וחצי, הגענו לקומת הקפטריה. החומר השפיע עלי חזק, אני מנסה לא להרים את הראש. אני שונא את החיוכים המאולצים, במיוחד אלה שהורסים סטלה. כולם עסוקים בעבודות שקבלו חזרה ובהשוואת ציונים. תמיד שאני נכשל, אני מתרץ לעצמי שאני אהיה מאלה שנכשלו ויצאו והצליחו. היא העירה לי שאני שוב זורק הערות שובניסטיות, ומאידך שהיא מתכופפת, כולם מצליחים לראות שחוט דק מפלח לה את הדלת האחורית. מחשבה שטנית מספר שתיים עלתה בראשי, אני אקרא בשיעור את הסיפור על הזיון שכתבתי, זה בטח ידליק אותה. יש בטלוויזיה תוכנית על אחת שעושה אותו הדבר בשביל כסף. טסתי במהירות לקומת המחשבים להדפיס את היצירה. מרביתו של תוכן הסיפור עוסק בחייה של אימא שמאבדת את ילדיה, ילד אחרי ילד. לא היה לי עדיין את האמצע והסוף אבל היו שם לדעתי כמה משפטים מפוצצי מנ וש. (איך אפשר לקרוא את זה? אה! מנ-וש, מנ-וש, מנוש נשאר מנוש). התעצבנתי שמשהו הספיק להדפיס לפניי. אם להודות, איך מוצאים נושא לסיפור, לעיתים נדירות מוצאים נושא שאיש לא כתב עליו בחמישים השנים האחרונות, ואם אין ברירה מחפשים כמה משפטים מפוצצים. לפעמים אני לא מבין למה אני מתאמץ, קראתי בעיתון, במוסף של הארץ, שחצי מהתלמידים נכשלים בהבנת הנקרא. ורק סיפורים על זיונים כנראה משאירים אותם מרוכזים. התחלת הסיפור שלי החלה לצאת מהמדפסת. יכולתי לראות בבהירות איך המרצה מוחה כף, ואותה מוחה דמעה מהתרגשות. יכולתי בקלות לראות עצמי מקבל פרסים, חותם על עותקי רבי- המכר שלי, ואיזה סטודנט או סטודנטית זורקים ספר שלי על הספה לפני פגישה. (הטקסט נכתב על ידי בוגר "בלי-סודות")
סיפור בעברית לפני שהיא הלכה להתרענן במקלחת היא אמרה בקול חלש, שנדמה היה לה כי הוא סקסי, "אני הולכת להתרענן ולהחליף למשהו יותר נוח". לא שמעתי כלום רק הבנתי שזה מה שהיא אמרה. בעוד היא מתארגנת לה במקלחת , בדקתי את התספורת החדשה שלי, התבוננתי בסיפוק, הצבע האדום מכסה את המפרצים. " יש מים חמים", היא צעקה מהמקלחת. אני מסריח? הרחתי את בית השחי, על קופסת הדיאודורנט הבטיחו עשרים וארבע שעות של פעילות. "אתה יכול להצטרף אלי", היא שוב השתמשה בקול החלש. הרמתי את החולצה, חששתי מהאליינס החדש שעיטר את בטני, וסירבתי. " יש משהו לשתות?" , "כן בארון הימני, ותשים איזה דיסק רקע". דיסק רקע? פתחתי את המקרר, התאכזבתי למצוא רק בירה קורונה, אבל בירה עדיפה על מרטיני, היו לה אפילו מטריות שמש קטנות. בין ערמות הדיסקים, מצאתי דיסק אחד מוכר, ג'ואי דיוואז'ין. התחלתי לבחון את הדירה, תמונה שלה מגיל שנה עם תחת מושלם, מונחת על הטלוויזיה. תמונה שלה מגיל שש-עשרה עם תחת מושלם, מונחת על המערכת. אור בוהק שנכנס מבחוץ האיר תמונה שכיסתה את קיר הסלון שלה, תמונה שלה מהתקופה האחרונה , עם תחת מושלם. תנוחה של כלבים משעממת אותי, למרות שלא פעם שהיא הייתה מתכופפת בשיעור, הייתה עולה בראשי התמונה, על איך אני מקיש על הדלת הקדמית ורץ ודופק דרך הדלת האחורית. פתאום צץ לי רעיון לסיפור, ניסתי לסדר במוח את העלילה. באותו הפתאום נזכרתי בתלמידי כיתות הספרות, כיצד הם ינתחו אותי. בהיתי בכוונה שוב בתמונת התחת שכיסתה את הקיר ואיבדתי את הסיפור. בסרטים הן מתאהבות במרצה, במין לפיד שרירי כזה. אלוהים מה יש לבחורה הזו? מאות סרטים כבדים, בלי איזה חגיגה בסנוקר או לפחות רוקי1, גם הוא זכה באוסקר, לידיעתך. אי אפשר להאשים דור שלם, רק בגלל שהם רוצים להמציא עצמם מחדש. מי אני שאשפוט אותה, הרי רק הבוקר שכנע אותי הספר שלי לצבוע לאדום. על הספה שלה היה מונח הספר חוכמת הכאוס. חשבתי, מעניין אם גם היא עושה כמוני, לפעמים אני זורק איזה ספר או שניים על הספה בסלון לפני פגישה. זה מרשים אותן, במיוחד שאני זורק את הגלגול של קפקא. לא יודע איך תמיד הן מגיעות מהספר הזה לדיבור על מזלות, "איזה מזל אתה?", הן שואלות. ואני שרוצה לעשות רושם של חדשני ומסתורי אני עונה: "ג'וק". ריח של יסמין היקף אותה בצאתה מהמקלחת. הן תמיד יותר יפות שהן יוצאות מהמקלחת. עלתה סצינת פרונו בראשי. אולי כדאי לעבור למגמת צילום, אני אדביק מודעה על לוח המודעות בנוסח, זקוק לדוגמנית עירום לצילומים אומנותיים. אולי זה מטומטם, אבל לפחות יצא לי משהו מבית הספר הזה. לא היה אכפת לי שהיא התעכבה במקלחת, המשכתי לסרוק את הדירה. סדרה שלמה של אלבומי תמונות היו מסודרים לפי תקופות, הם תפסו שלושה מדפים. תמונות שלה מפרו, תמונות שלה מהאיים הקרביים, ותמונה כנראה מאי שם בלב אפריקה, שהיא מאכילה תינוק מקומי. נראה אותה חוזרת לארץ ומאכילה ילד אתיופי, זה לא שאני מאלה ששייכים לקבוצה שמתייפחת ומרטיבה את הכר כל לילה למראה אי צדק חברתי. אם לי נוח, שכל השאר יסתדרו לבד, חוץ מהאדום הזה כל השאר זה אמיתי. היא יצאה מהמקלחת, רק מגבת ידיים הצניעה את גופה. "אתה מסתדר?" היא שאלה ונכנסה במהירות לאחד החדרים. היא לא הספיקה לראות את הנהון ראשי. תחת, תחת, תחת, שיננתי כדי לחזור לרמת החרמנות שהביאה אותי לפה. שתיים, בשלוש מתחיל השיעור. היא יצאה מהחדר לבושה, הורדנו ויצאנו לדרך. חנייה בתל-אביב זו בעיה. חיפשתי כחול לבן, דוח של שבעים שקל אפשר לחטוף מדי פעם. שתיים וחצי, הגענו לקומת הקפטריה. החומר השפיע עלי חזק, אני מנסה לא להרים את הראש. אני שונא את החיוכים המאולצים, במיוחד אלה שהורסים סטלה. כולם עסוקים בעבודות שקבלו חזרה ובהשוואת ציונים. תמיד שאני נכשל, אני מתרץ לעצמי שאני אהיה מאלה שנכשלו ויצאו והצליחו. היא העירה לי שאני שוב זורק הערות שובניסטיות, ומאידך שהיא מתכופפת, כולם מצליחים לראות שחוט דק מפלח לה את הדלת האחורית. מחשבה שטנית מספר שתיים עלתה בראשי, אני אקרא בשיעור את הסיפור על הזיון שכתבתי, זה בטח ידליק אותה. יש בטלוויזיה תוכנית על אחת שעושה אותו הדבר בשביל כסף. טסתי במהירות לקומת המחשבים להדפיס את היצירה. מרביתו של תוכן הסיפור עוסק בחייה של אימא שמאבדת את ילדיה, ילד אחרי ילד. לא היה לי עדיין את האמצע והסוף אבל היו שם לדעתי כמה משפטים מפוצצי מנ וש. (איך אפשר לקרוא את זה? אה! מנ-וש, מנ-וש, מנוש נשאר מנוש). התעצבנתי שמשהו הספיק להדפיס לפניי. אם להודות, איך מוצאים נושא לסיפור, לעיתים נדירות מוצאים נושא שאיש לא כתב עליו בחמישים השנים האחרונות, ואם אין ברירה מחפשים כמה משפטים מפוצצים. לפעמים אני לא מבין למה אני מתאמץ, קראתי בעיתון, במוסף של הארץ, שחצי מהתלמידים נכשלים בהבנת הנקרא. ורק סיפורים על זיונים כנראה משאירים אותם מרוכזים. התחלת הסיפור שלי החלה לצאת מהמדפסת. יכולתי לראות בבהירות איך המרצה מוחה כף, ואותה מוחה דמעה מהתרגשות. יכולתי בקלות לראות עצמי מקבל פרסים, חותם על עותקי רבי- המכר שלי, ואיזה סטודנט או סטודנטית זורקים ספר שלי על הספה לפני פגישה. (הטקסט נכתב על ידי בוגר "בלי-סודות")
