סיפור- במיוחד בישביל ברוש'!../images/Emo34.gif
"פנמייה ע"ש דון קלטר-מאון" כך אני זוכרת את השלט הגדול שהיה ממוקם בפתח הפנמייה. האותיות היו נצבעות מידי שנה בצבע כחול כהה עמוק והשלט עצמו היה מנוקה מידי חצי שנה. לבושה בבגדים לא נוחים וזרים לי; גרבי ברך לבנות, חצאית משובצת, ז'קט מיוחד של הפנמייה ותיק הגב הפשוט מקושט בברכות ושמות של חברי לכיתה הקודמת. התיק היה בלוע וצבעו היה דהוי והוא ניראה לא מתאים למקום וכלל- לבגדים הנקיים והמהודרים שלבשתי. המונית הורידה אותי בשער הפנמייה. ואני נכנסתי בצעדים זריזים, רציתי כמה שיותר מהר להיכנס ולראות לאן פני מועדות. קול חריקת דלת נשמע, הייתה זאת הדלת הראשית שנפתחה בזהירות "כנסי כנסי!" בירכה אותי אישה בעלת שיער אדמוני פרוע וקראה לי להיכנס, ניכר מקמטיה הרבים שגילה עבר את ה-40. אני מיהרתי על הדלת הפנמייה, ונכנסתי למסדרון הארוך שבצידו היו מדרגות עץ מעוטרות ציורים ותמונות. לפני שהפסקתי כלל להסתכל טוב על המקום הגיחה מאחורי האישה, היא הניחה את ידיה על כתפי והובילה אותי תוך כדי שהלכה מאחורי והסבירה לי קצת על החדרים, "יש לנו 25 חדרים בפנמייה, החדרים מחולקים לקבוצות של 2-4 בנות בחדר" קולה היה קול צעיר וקופצני, בענייה ניתן היה לראות חיוך מלבלב של אביב פורח... היא הייתה שונה ממני, שונה מאוד. עלינו במדרגות והגענו לחדר מס' 12. החדר היה ממש בקצה הקומה הראשונה, מיד נוכחתי לדעת כי בבניין היפה 3 קומות. "את שותפה בחדר ל-2 בנות!" היא אמרה לי בצחקוק קל. נכנסנו לחדר, בצד ימין היה ארון גדול מעץ שהכיל 4 מדפים, 3 מהם לכול בת וברביעי נעליים. ליד הארון הייתה מיטה אחת שעליה ישבה נערה נמוכה עם עיניים ירוקות כהות ושיער אדום זוהר צבוע חיוכה צרם מעט והיה אפילו די מפחיד . מולי הייתה עוד מיטה, עלייה היה מונח ילקוט שחור. נערה בעלת שיער שחור ועניים בוהקות כחולות עמדה לפני המיטה, היא שיחקה בשערה המפוזר, שהיה זרוק בפראיות על כתפיה, מבטה היה קריר מצד אחד ומציידו השיני חם ואוהב. בצד שמאל הייתה מיטה אחת, מסודרת ונקיה להפליא. "זאת גרייס" האישה אמרה לי והצביעה על הנערה בעלת השער האדום, "וזאת היא ג'וזפין..." היא אמרה "היזהרי ממנה, היא נושכת!" היא הוסיפה בצחוק קליל. "אז, תתמקמי לך, ו- בנות, תדריכו אותה קצת ותראו לה מקומות!" היא הורתה לבנות. וצעדה לעבר הדלת, רגע לפני שפתחה את דלת העץ החרוטה אמרה "אוי, טיפשונת שכמוני, לי קוראים אנטואנט, אבל כולם קוראים לי אניטה!" היא צחקקה מאת ויצאה מן החדר. "אז איך קוראים לך?" שאלה אותי גרייס בשמחה, היא כנראה לא ראתה נערה חדשה זה זמן רב. "אמוגסידי" השבתי לה "אמו... מה?" שאלה אותי גרייס בהתפלאות. ג'זפין עמדה מולי והמשיכה לשחק בשערה בעודה מקשיבה לנו "למה קראו לך כך?" שאלה אותי ג'וזפין לפתע, קולו נשמע אדיש "פירשו של השם זה- אחד שלא נופל, איני יודעת באיזו שפה" עניתי לה, היא הסתכלה עלי, החלה ללכת לעברי ולפני שיצאה מן החדר לשירותים לחשה לי "כול אחד נופל". אני השפלתי את מבטי, הרי מי כמוני יודע מה זה ליפול. גרייס קמה לעבר דלת השירותים שהייתה ממש ליד הארון- ליד המיטה שלה. "תמהרי ונעשה ל...." היא אמרה "אמוגסידי" אמרתי לה, משלימה את המשפט "כן לאמו.... לא חשוב- סיור טוב?" היא הודיעה לה. לאחר מספר שניות נשמע ירידת המים וג'וזפין יצאה מן השירותים "טוב...בואו!" היא אמרה ואנו יצאנו מן החדר. ירדנו על המסדרון, גרייס הסבירה לי על המקום, נכנסנו לחדר האוכל שבאותו זמן היה ריק מנפש חיה. גרייס הסבירה לי על מועדי הארוחות ודברים בסיסים שכדאי לדעת על המקום וג'וזפין, ג'וזפין הלכה לצידנו. טיילנו בין החדרים ופגשנו בנות נוספות, לאחר שעה נשמע צלצול "אוכל" התעוררה לפתע ג'וזפין והגבירה את קצב הליכתה ואנו אחריה "היא תמיד עושה את זה... ובסוף לא אוכלת כלום" הסבירה לי גרייס. הגענו לחדר האוכל הגדול שנראה קטן בהרבה מלפני שעתיים, עשרות בנות התרוצצו להן בין השולחנות עם מגשים, חלקם מלאים חלקן ריקים. ניגשנו לשולחנות ההגשה שהיו מלאים במבחר מגוון של אוכל. גרייס לקחה מה שרק יכלה לשאת במגשה, אני התביישתי מאת אז לקחתי רק מה שבאמת רציתי, קצת סלט, לחם ושתייה, הייתה זאת ארוחת הערב. אניטה, האישה המבוגרת אשר הובילה אותי בהתחלה קמה על אחד השולחנות ונאמה בפנינו "כפי שכולכם לבטח כבר יודעים, הצטרפו עלינו השנה 29 תלמידים חדשים ואני מקווה שהם ישתלבו כאן מהר ובהקדם האפשרי!" מחיאות כפיים רבות נשמעו לאחר שסיימה את דבריה. לפתע עברה בי צמרמורת מוזרה, הרגשתי שונה מכול הבנות שהיו בחדר האוכל, משהו בי היה שונה. גרייס סימה לאכול ועלתה לחדר, אני וג'וזפין נשארנו "בא לך לצאת לטיול?" שאלה אותי ג'וזפין, "כן, בטח!" עניתי לה ברצון. התחלנו ללכת ויצאנו מן הפנמייה, טיילנו בין מצבות האבן המגולפות והיפות שהיו בגן. "את רוצה להגיד לי שאף פעם לא נפלת?" ג'וזפין שאלה אותי בקור רוח מזעזע "לא...! מה פתאום! כל אחד נופל... אני במיוחד" עניתי לה והראתי לה צלקות על ידי מהנפילות הרבות של, השתדלתי שלא להראות את גל הקור שתקף אותי באותו הרגע. "לא לזה התכוונתי" היא לחשה לי וחיוך חושני עלה על שפתיה. היא עצרה ליד מצבת אבן, שצורתה הזכירה לי נורא דרקון סיני שראיתי מצויר על אחד מקירותיה של דודתי, כאשר הייתה עוד בין החיים.
"פנמייה ע"ש דון קלטר-מאון" כך אני זוכרת את השלט הגדול שהיה ממוקם בפתח הפנמייה. האותיות היו נצבעות מידי שנה בצבע כחול כהה עמוק והשלט עצמו היה מנוקה מידי חצי שנה. לבושה בבגדים לא נוחים וזרים לי; גרבי ברך לבנות, חצאית משובצת, ז'קט מיוחד של הפנמייה ותיק הגב הפשוט מקושט בברכות ושמות של חברי לכיתה הקודמת. התיק היה בלוע וצבעו היה דהוי והוא ניראה לא מתאים למקום וכלל- לבגדים הנקיים והמהודרים שלבשתי. המונית הורידה אותי בשער הפנמייה. ואני נכנסתי בצעדים זריזים, רציתי כמה שיותר מהר להיכנס ולראות לאן פני מועדות. קול חריקת דלת נשמע, הייתה זאת הדלת הראשית שנפתחה בזהירות "כנסי כנסי!" בירכה אותי אישה בעלת שיער אדמוני פרוע וקראה לי להיכנס, ניכר מקמטיה הרבים שגילה עבר את ה-40. אני מיהרתי על הדלת הפנמייה, ונכנסתי למסדרון הארוך שבצידו היו מדרגות עץ מעוטרות ציורים ותמונות. לפני שהפסקתי כלל להסתכל טוב על המקום הגיחה מאחורי האישה, היא הניחה את ידיה על כתפי והובילה אותי תוך כדי שהלכה מאחורי והסבירה לי קצת על החדרים, "יש לנו 25 חדרים בפנמייה, החדרים מחולקים לקבוצות של 2-4 בנות בחדר" קולה היה קול צעיר וקופצני, בענייה ניתן היה לראות חיוך מלבלב של אביב פורח... היא הייתה שונה ממני, שונה מאוד. עלינו במדרגות והגענו לחדר מס' 12. החדר היה ממש בקצה הקומה הראשונה, מיד נוכחתי לדעת כי בבניין היפה 3 קומות. "את שותפה בחדר ל-2 בנות!" היא אמרה לי בצחקוק קל. נכנסנו לחדר, בצד ימין היה ארון גדול מעץ שהכיל 4 מדפים, 3 מהם לכול בת וברביעי נעליים. ליד הארון הייתה מיטה אחת שעליה ישבה נערה נמוכה עם עיניים ירוקות כהות ושיער אדום זוהר צבוע חיוכה צרם מעט והיה אפילו די מפחיד . מולי הייתה עוד מיטה, עלייה היה מונח ילקוט שחור. נערה בעלת שיער שחור ועניים בוהקות כחולות עמדה לפני המיטה, היא שיחקה בשערה המפוזר, שהיה זרוק בפראיות על כתפיה, מבטה היה קריר מצד אחד ומציידו השיני חם ואוהב. בצד שמאל הייתה מיטה אחת, מסודרת ונקיה להפליא. "זאת גרייס" האישה אמרה לי והצביעה על הנערה בעלת השער האדום, "וזאת היא ג'וזפין..." היא אמרה "היזהרי ממנה, היא נושכת!" היא הוסיפה בצחוק קליל. "אז, תתמקמי לך, ו- בנות, תדריכו אותה קצת ותראו לה מקומות!" היא הורתה לבנות. וצעדה לעבר הדלת, רגע לפני שפתחה את דלת העץ החרוטה אמרה "אוי, טיפשונת שכמוני, לי קוראים אנטואנט, אבל כולם קוראים לי אניטה!" היא צחקקה מאת ויצאה מן החדר. "אז איך קוראים לך?" שאלה אותי גרייס בשמחה, היא כנראה לא ראתה נערה חדשה זה זמן רב. "אמוגסידי" השבתי לה "אמו... מה?" שאלה אותי גרייס בהתפלאות. ג'זפין עמדה מולי והמשיכה לשחק בשערה בעודה מקשיבה לנו "למה קראו לך כך?" שאלה אותי ג'וזפין לפתע, קולו נשמע אדיש "פירשו של השם זה- אחד שלא נופל, איני יודעת באיזו שפה" עניתי לה, היא הסתכלה עלי, החלה ללכת לעברי ולפני שיצאה מן החדר לשירותים לחשה לי "כול אחד נופל". אני השפלתי את מבטי, הרי מי כמוני יודע מה זה ליפול. גרייס קמה לעבר דלת השירותים שהייתה ממש ליד הארון- ליד המיטה שלה. "תמהרי ונעשה ל...." היא אמרה "אמוגסידי" אמרתי לה, משלימה את המשפט "כן לאמו.... לא חשוב- סיור טוב?" היא הודיעה לה. לאחר מספר שניות נשמע ירידת המים וג'וזפין יצאה מן השירותים "טוב...בואו!" היא אמרה ואנו יצאנו מן החדר. ירדנו על המסדרון, גרייס הסבירה לי על המקום, נכנסנו לחדר האוכל שבאותו זמן היה ריק מנפש חיה. גרייס הסבירה לי על מועדי הארוחות ודברים בסיסים שכדאי לדעת על המקום וג'וזפין, ג'וזפין הלכה לצידנו. טיילנו בין החדרים ופגשנו בנות נוספות, לאחר שעה נשמע צלצול "אוכל" התעוררה לפתע ג'וזפין והגבירה את קצב הליכתה ואנו אחריה "היא תמיד עושה את זה... ובסוף לא אוכלת כלום" הסבירה לי גרייס. הגענו לחדר האוכל הגדול שנראה קטן בהרבה מלפני שעתיים, עשרות בנות התרוצצו להן בין השולחנות עם מגשים, חלקם מלאים חלקן ריקים. ניגשנו לשולחנות ההגשה שהיו מלאים במבחר מגוון של אוכל. גרייס לקחה מה שרק יכלה לשאת במגשה, אני התביישתי מאת אז לקחתי רק מה שבאמת רציתי, קצת סלט, לחם ושתייה, הייתה זאת ארוחת הערב. אניטה, האישה המבוגרת אשר הובילה אותי בהתחלה קמה על אחד השולחנות ונאמה בפנינו "כפי שכולכם לבטח כבר יודעים, הצטרפו עלינו השנה 29 תלמידים חדשים ואני מקווה שהם ישתלבו כאן מהר ובהקדם האפשרי!" מחיאות כפיים רבות נשמעו לאחר שסיימה את דבריה. לפתע עברה בי צמרמורת מוזרה, הרגשתי שונה מכול הבנות שהיו בחדר האוכל, משהו בי היה שונה. גרייס סימה לאכול ועלתה לחדר, אני וג'וזפין נשארנו "בא לך לצאת לטיול?" שאלה אותי ג'וזפין, "כן, בטח!" עניתי לה ברצון. התחלנו ללכת ויצאנו מן הפנמייה, טיילנו בין מצבות האבן המגולפות והיפות שהיו בגן. "את רוצה להגיד לי שאף פעם לא נפלת?" ג'וזפין שאלה אותי בקור רוח מזעזע "לא...! מה פתאום! כל אחד נופל... אני במיוחד" עניתי לה והראתי לה צלקות על ידי מהנפילות הרבות של, השתדלתי שלא להראות את גל הקור שתקף אותי באותו הרגע. "לא לזה התכוונתי" היא לחשה לי וחיוך חושני עלה על שפתיה. היא עצרה ליד מצבת אבן, שצורתה הזכירה לי נורא דרקון סיני שראיתי מצויר על אחד מקירותיה של דודתי, כאשר הייתה עוד בין החיים.
