סיפור בלי שם
כשהייתי בת שנה חגגה השכונה. כל הילדים הוזמנו, כך מספרות התמונות הרבות שצילם בשחור לבן "פוטו רובינשטיין" האב. בתוך מסגרת של בלוקים לא מטוייחים המהווים את שלד המרפסת שלנו ההולכת ונבנית יושבים הילדים. הבנים שלובי ידיים, מסורקים למשעי, שביל בצד, לבושים חגיגת במכנסיים קצרים עם "שלייקס", גרבי כותנה לבנים מופשלים עד לקצה העליון של הנעלים הגבוהות המצוחצחות במשחה שהקפידו להבריקה היטב במברשת. הבנות בשמלות "קלוש" עם צווארון מלמלה רחב ובתסרוקת בקבוקים עם תלתל גדול במרכז. מאחוריהם בשורה עומדות כל הדודות שהן האמהות של כל הילדים. היו שם דודה שייבע, דודה גוטמן, דודה גולדה שאין לה ילדים, דודה שרה, וגם דודה רות ודודה דבורה. גם אני הייתי שם בתמונות של יום ההולדת שלי, ואפילו הורי, שלמרות החיוך נראו כאילו נקלעו לשם במקרה. הנה אני בידים של דודה דבורה, בידים של דודה רות, ושוב בידים של דודה דבורה, והנה אני הגולם שבמרכז המעגל, ורק לא בידים של אבא או של אמא שלי. כי דודה דבורה עשתה תמיד מה שהיא רצתה ומהר. הלכה מהר, עבדה מהר, דיברה מהר, כדי שתוכל להתפנות לסיגריה הבאה, אסקוט בלי פילטר, שכבר המתינה בחיבורי שפתיה, תמצית החיים. ובין סיגריה לסיגריה היא ידעה מה הכי טוב בשביל כולם, גם בשביל הורי שכבר התרגלו לכך עוד מהתקופה שהיו איתה בקפריסין ובבית העולים של שרה בורשטיין. דודה דבורה היתה ההיפך מכל מה שהיתה אמא שלי. היא היתה רזה מאד, שיער אפור אסוף בסיכות סבתא אל מאחורי האזניים, פנים מקומטות מסתירות חיוך מסויים, קול צרוד אפוף עשן מלווה בשיעול תמידי. דודה דבורה זייפה והתעקשה להשמיע לנו עד כמה. היתה תמיד פנויה. עיקר עיסוקה היה העישון ובין סיגריה לסיגריה היא הכינה כוס תה מהביל עם לימון מן העץ שבחצר שלה, עץ שמניב גםמבלי שמטפלים בו. אצלה בחצר היתה אדמה חלקה, אפשר היה לשחק קלאס או מורה לציור. אפשר היה לשבת על הספסל הצמוד לקיר בחצר הפנימית אליה עוברים מן המטבח דרך דלת הרשת, ולהתבונן בשובך היונים שבנה השכן על גג המחסן שלו. לשבת, לדבר, לשתוק ולהתבטל. אהבתי לבלות אצל דודה דבורה. שם שתו תה רותח עם קוביית סוכר אחת מתחת ללשון שהספיקה לשתי כוסות. משם אפשר היה לגנוב את ה"שש-שש" מהדומינו כדי להגדיל את הסיכוי לנצח, ושם זה היה כמו לנסוע רחוק לחופשה אצל דוד ודודה אמיתיים.
כשהייתי בת שנה חגגה השכונה. כל הילדים הוזמנו, כך מספרות התמונות הרבות שצילם בשחור לבן "פוטו רובינשטיין" האב. בתוך מסגרת של בלוקים לא מטוייחים המהווים את שלד המרפסת שלנו ההולכת ונבנית יושבים הילדים. הבנים שלובי ידיים, מסורקים למשעי, שביל בצד, לבושים חגיגת במכנסיים קצרים עם "שלייקס", גרבי כותנה לבנים מופשלים עד לקצה העליון של הנעלים הגבוהות המצוחצחות במשחה שהקפידו להבריקה היטב במברשת. הבנות בשמלות "קלוש" עם צווארון מלמלה רחב ובתסרוקת בקבוקים עם תלתל גדול במרכז. מאחוריהם בשורה עומדות כל הדודות שהן האמהות של כל הילדים. היו שם דודה שייבע, דודה גוטמן, דודה גולדה שאין לה ילדים, דודה שרה, וגם דודה רות ודודה דבורה. גם אני הייתי שם בתמונות של יום ההולדת שלי, ואפילו הורי, שלמרות החיוך נראו כאילו נקלעו לשם במקרה. הנה אני בידים של דודה דבורה, בידים של דודה רות, ושוב בידים של דודה דבורה, והנה אני הגולם שבמרכז המעגל, ורק לא בידים של אבא או של אמא שלי. כי דודה דבורה עשתה תמיד מה שהיא רצתה ומהר. הלכה מהר, עבדה מהר, דיברה מהר, כדי שתוכל להתפנות לסיגריה הבאה, אסקוט בלי פילטר, שכבר המתינה בחיבורי שפתיה, תמצית החיים. ובין סיגריה לסיגריה היא ידעה מה הכי טוב בשביל כולם, גם בשביל הורי שכבר התרגלו לכך עוד מהתקופה שהיו איתה בקפריסין ובבית העולים של שרה בורשטיין. דודה דבורה היתה ההיפך מכל מה שהיתה אמא שלי. היא היתה רזה מאד, שיער אפור אסוף בסיכות סבתא אל מאחורי האזניים, פנים מקומטות מסתירות חיוך מסויים, קול צרוד אפוף עשן מלווה בשיעול תמידי. דודה דבורה זייפה והתעקשה להשמיע לנו עד כמה. היתה תמיד פנויה. עיקר עיסוקה היה העישון ובין סיגריה לסיגריה היא הכינה כוס תה מהביל עם לימון מן העץ שבחצר שלה, עץ שמניב גםמבלי שמטפלים בו. אצלה בחצר היתה אדמה חלקה, אפשר היה לשחק קלאס או מורה לציור. אפשר היה לשבת על הספסל הצמוד לקיר בחצר הפנימית אליה עוברים מן המטבח דרך דלת הרשת, ולהתבונן בשובך היונים שבנה השכן על גג המחסן שלו. לשבת, לדבר, לשתוק ולהתבטל. אהבתי לבלות אצל דודה דבורה. שם שתו תה רותח עם קוביית סוכר אחת מתחת ללשון שהספיקה לשתי כוסות. משם אפשר היה לגנוב את ה"שש-שש" מהדומינו כדי להגדיל את הסיכוי לנצח, ושם זה היה כמו לנסוע רחוק לחופשה אצל דוד ודודה אמיתיים.
