סיפור בהמשכים

[מורן א]

../images/Emo185.gif המשך

"אני מבינה את כאבך." אמרה לבסוף. "אני לא חושבת שאף אחד מבין או יוכל אי פעם להבין. לא את עוצמת הרגשות שהיו בינינו. היא הייתה כל חיי." נעמה לא הפסיקה לבכות. נטע שלחה יד מלטפת, מנסה להרגיע. "אני באמת מבינה. יותר ממה שנדמה לך." נעמה התרוממה, לגמה מהתה ונתנה מבט תוהה. נטע המשיכה. "גם אני אהבתי כך." "כך? אני לא מבינה?" "כלומר..גם אני אהבתי אישה." "את?" "כן. למה את כל-כך מופתעת?"

 

[Pixy led]

סיפור בהמשכים

הממ, פרוייקט פורום: הייתם רוצים לכתוב סיפור גאה בהמשכים, יחד?

 

[dyke it]

נו... ממשיכים

"למה אני מופתעת? אולי בגלל שתמיד היתה לך איזו הערה צינית על כל מה שקשור להומואים לסביות ומה שבינהם? אולי בגלל שמעולם לא היית בקירבתה של אישה? ואנחנו מדברות פה על רדיוס של 14 ק"מ...לפחות!" "הייתי צריכה להסוות זאת בצורה כלשהי. ובכלל,למה אנחנו מדברות עלי ומי זו כנרת?" "ניסיון יפה" "מה?" להתחמקות. אני רוצה פרטים! זאת אומרת שמות, תאריכים ואם אפשר גם תנוחות. תתחילי לשפוך". "אנחנו שכחנו שלפני דקה הזלת דמעות בשביל כל מדינות העולם השלישי, מה קרה? ומה זאת השימלה הזאת?" "ניסיון שני...את טובה. אוקיי, נעשה עסק, שאלה תמורת שאלה". "את נורמלית? מה זה שתיקת הכבשים פה?" "strike three and you´re out.נטע בבקשה, אני צריכה להרגיש אומללות של מישהו אחר פה. למה שרק אני אסבול?" נעמה התחננה בליווי החיוך הזה שלה. עכשיו נראתה כמו ציור של פיקאסו מתקופת הקוביזם שלו: שיער פזור, עיניים נפוחות, אף נוזל, שובלי דמעות נוצצות על הלחיים והחיוך...אך, החיוך...

 

[פיצפיצון]

לי בא!!!!../images/Emo8.gif

 

[חלק מהטבע]

../images/Emo13.gif

נטע נכנעה. "זה הייה חד פעמי, אבל הייה משהו. ועוד איך הייה. קראו לה... ליאורה. הבת הכי יפה שראיתי בחיים שלי. זה הייה סכיתה י"א, היא הייתה בכיתה שלי. זה הייה מדהים. היא פשוט... פיתתה אותי. אותי, שהייתי הסטרייטית של השכבה...

. תמיד יצאתי עם בנים ומה לא... והיא באה ומשכה אותי מהעולם הסטרייטי הזה ולקחה אותי לגן עדן. עכשיו אני עדיין כועסת, ובגלל זה אני ´מתעבת´ הומואים/לסביות ומנסה לברוח מהזכרונות האלה. זה סתם משחק. משחק מייגע." םתאום נזכרה נטע כי נעמה לידה, מקשיבה ומפנימה כל מילה ומילה שלה. "תורך" אמרה. "רגע, רגע, רגע! על מה את כועסת?" שאלה נעמה. "קבענו, שעכשיו תורך!" קבעה בהחלטתיות נטע.

 

[פיצפיצון]

ממשיכה!../images/Emo8.gif

"לא... תמשיכי לספר!" התחננה נעמה שוב. נטע הסתכלה עליה במבט רוגז ואף מופתע "מה פתאום! הרי סיכמנו... שאלה תמורת שאלה!" גשם החל לנזול על גג החדר הצפוף וחדר פנימה בטיפות קטנות. "אז... תספרי לי על כינרת" ביקשה נטע, מילותי נגעו ברכות בה יצא מפיה של נטע אל אוזניה העדינות של נעמה. "כינרת...." נעמה מלמלה בשקט ומדעות קטנות של עצב ויגון החלו לנזול בעיניה בחרישות. נטע ליטפה את ראשה העדין של נעמה, משם קיבלה נעמה את כוחה "כינרת, היא הייתה החברה שלי, כול יום היינו ביחד משחקות... צוחקות... מנשקות מספרות מה לא? היינו כול כך קרובות- מכול הכיוונים" היא סיימה לדבר ופרץ דמעות הגיעה לעיניה ונזל מהר מהר. נטע הביטה בה בשקט "ומה קרה לה? איך היא....?" שאלה נטע.

 

[addk]

המשך

איך מה? איך זה נגמר? הייתי חייבת לתת לה ללכת. היא היתה כמו נמר בכלוב. כ"שלכדתי" אותה אף אחד לא האמין שזה יחזיק מעמד, כולם חשבו שזה עוד סטוץ שלה במסגרת כבישת כל העולם. אבל אני עמוק בתוך עצמי ידעתי שלא. שהפעם זה זה. חודשים השקעתי בה, מתקרבת כל פעם צעד ועוד צעד ממש כמו לחיית טרף. ידעתי שהיא תשבה אותי. ידעתי שלא תהיה לי דרך חזרה, אבל לא יכולתי. זה היה ממש כמו שיהונתן גפן כתב פעם שכהוא היה ילד הוא נגע במדוזה למרות שהוא ידע שזה יצרוב. סתם בשביל ההרגשה.

 

[addk]

אחלה ../images/Emo99.gif

זה נשמע ממש אחלה. אני אשמח. אני גם חייבת לציין שכל הכבוד על כל הרעיונות שלך. עדי

 

[Pixy led]

אוקיי, אז הנה הפסקה הראשונה:

תמשיכו מכאן... ונא לדבוק בנושא הפורום, בכל מקרה. *חיוך* ---------------------------------------------------------------------------------------- נעמה נדחקה בחדר-הארונות הצר, נשנקת מן האבק שכיסה בשכבות עבות פיסות של זיכרון. זה היה חייב להיות שם. הנורה הישנה בתקרה שלחה קרני-אור מזהיבות ומהבהבות אל המדפים המתים, הקולבים. שם היא הייתה. עדיין עטופה בשקית של ניילון צהבהב, השמלה. כבר לא לבנה, פשוטה מכל פשוטות. מעניין מה אחותה תחשוב... נעמה התרוממה על קצות-בהונותיה כדי להסיר את השמלה מעל הקולב, משתדלת שלא למעוד אל תוך ערמות של חפצים שאבד עליהם הקלח.

 

[חלק מהטבע]

אהבתי ת´התחלה ../images/Emo20.gif כעת המשך...

נעמה מורידה ממנו בעדינות את השמלה ורסיסי אבק מתנופפים על ראשה העדין, על שערותיה הבהירות והרכות. היא מצמצה בעיניה הכחולות ככינרת אשר דמעות החלו לזלוג מהן, החלה להתפשט לאט, כאילו כל הזמן בעולם ברשותה. הוציאה את השמלה מהניילון ושוב החלה לבכות. אפילו את תחתוניה הורידה, כי רצתה להכנס רק לעבר, בלי נוכחות ההווה. אך זה בלתי אפשרי, ידעה. בזהירות עצומה, כאילו ברשותה כל רכושה-לבשה את השמלה. השמלה עודנה מתאימה לה כמו נעשתה במטה קסם-במיוחד בשבילה. נעמה מחתה את דמעותיה והחלה ללטף את שמלתה אשר על גופה.

 

[חלק מהטבע]

יאללה תמשיכו ../images/Emo13.gif

בינתיים אתן עוד קטע... ___________ לפתע אחותה המאומצת נכנסה, בליווי צעקות של "נעמה? איפה את?" ונדהמה מאוד לראותה בוכה בתוך שמלתה הישנה. "חיפשתי אותך בכל הבית! פה לא הייתי כבר שנים... מה אתה עושה עם השמלה הזאת?" שאלה. אך נעמה לא יכלה לענות. נטע אחותה, חיבקה אותה ומחתה את דמעותיה שפרצו שנית. "מה קרה לך?" והבחינה בבגדיה אשר על הרצפה המאובקת. "תתלבשי, נלך למטבח, אכין לך כוס תה ותספרי לי מה קרה לך, טוב?" אמרה. אך נעמה להגיב-לא יכלה. נטע הפשיטה את אחותה ונשימתה נעתקה לנוכח חמוקיה העדינים... ___________________ יאללללההההה תמשיכו

חשבתי שאלה אתם רציתם לכתוב סיפור בהמשכים...

 

[Pixy led]

אין הענות. ../images/Emo10.gif

שיהיה... עוד פסקה: נטע ניערה את ראשה. נעמה תמיד הייתה הנאה מביניהן, אך ככל שהיו תויה רכים, וככל שעורה משיי - הייתה היא גם החלשה מביניהן, ותדיר הזילה דמעות שקופות מתוך עיניה, כמו נזלו אלה. שוב, נטלה נטע את ידה של נעמה בידה והובילה אותה לחדרה, מלבישה אותה מחדש בבגדיה הרחבים, שלא הלמו עלמה.

 

[מורן א]

../images/Emo45.gif מצויין

ותודה על הרעיון. מקווה שתמשיכו בסיפור, אני מבטיחה להצטרף בהמשך. מורן

 

[מורן א]

סיפור בהמשכים

מתבקשים להמשיך