אנסה למרות שהסיפור ארוך.אולי בגלל שהוא ארוך?
התרנגול הצרוד קרא לו להתעורר. משה שכב בדממה של טרם שחר וצף בה. זה היה הזמן האהוב עליו ביותר. החיבור שלו ליקום התרחש ברגעים האלה. לאט גלגל עצמו מהמיטה נעמד והקשיב. הדממה הרכה לא נעה. זה היה רק הוא שהרגיש מתח שנוצק לדממת יום השבת? האם הציפור צייצה בעצב עמוק, או שזה באמת הוא, אבל מדוע ולמה העצבות הזו? משה לא אהב מסתורין ושאלות שאין להן מענה, לכן בחש בשערותיו, מתח ידיו כמה פעמים והביט באישה הישנה בכבדות מיוגעת. כשנעל את נעלי הריצה, בחדר הסמוך השמיע התינוק בכי קצר ונדם. משה נדרך והקשיב, מנסה לקלוט באוזן שמאל, השומעת, את רחשי נשימתו של רמי, וידו כבר נשלחה להעיר את רוחמה. רמי בכה שוב ורוחמה התיישבה במיטה, "תהייה נחמד ותביא אותו אלי ." ביקשה ונשכבה שוב. בשתי ידיה שפשפה את פניה, ופתחה וסגרה את פיה כמו דג שהוטל ליבשה ומבקש על חייו. "את בטוחה, אני יוצא לריצה, סיכמנו שאני חייב לחזור לרוטינה, אני לא רוצה שתירדמי, בשביל זה קניתי לך את כיסא הנדנדה שנתקלים בו כל הזמן." באפלולית הבוקר היא נראתה ישנונית ומטושטשת. אגרופיה הכו על השמיכה, "עוד לא התחיל הבוקר ואתה מקטר? לא איכפת לך שאני מרגישה כמו מחלבה אנושית, שכל שעה וחצי אני מתחברת לרמי שלך, אבל מי חשוב? מויש'לה. לך. התעוררתי, משוחרר, רוץ. רוץ. כאילו שאני לא יודעת על מה ולמה "הרוטינה " הזאת." יצאה מהמיטה וחלפה לידו מתעלמת . משה הביט אחריה, מצבי הרוח שלה בלבלו אותו. מאחור היא נראית כמו אמא ענקית, עדיין גדולה, כאילו לא הוציאה את הבן שרצה כל כך, למה היא לא מתכווצת בחזרה? רונה, ילדה ארבע בנות, ולא ראו עליה. עור ועצמות, חשב, רונה הייתה עור ועצמות. לא ידעתי שמשהו אוכל אותה. טוב היא לא הניקה, יש מטרנה ובקבוקים, אבל בשביל הבן שלי, מה שהכי בריא. יניקה אמר הרופא, אז יניקה. רוחמה לא התנגדה, להיפך, היא התלהבה מהתינוק המושלם, ילד שלה! אם לא הוא, והנדנוד שלו, גם את זה לא היה לה. רוחמה נכנסה והתינוק צמוד לפטמה הענקית, מעורסל בזרועה ויונק בחוזקה. "הוא רעב כאילו לא אכל לפחות שבוע. היי, אתה מכאיב לי! " משה הזדעזע מהטינה העמוקה שבקולה, "השתגעת, איך את נשמעת, את צריכה לשמוע את עצמך, אם את כועסת עלי, אל תוציאי עליו! הם מבינים מגיל אפס. " וניגש והעביר אצבע זהירה על הלחי . "לך. לך לריצת היופי שלך. אל תטיף לי. רוצה להאכיל אותו, בבקשה, קח. קח אותו. שינשוך אותך. אתה, מה איכפת לך, יש לך בן זכר בעריסה, מצאת אידיוטית שהסכימה להיכנס להריון וללדת לך צאצא, וגם לטפל בילדות הבכייניות, לנקות, לבשל, מה רע לך מויש'לה, מה אתה מתלונן! תסתכל עלי ותסתכל עליך. בוא, תעמוד לידי, אל תסתכל עלי כאילו אני פסיכית, כי אני בדרך, אתה מזהה את הלוויתן בראי? אני כן. תביט בך, אפילו לא קמט זעיר. לא כאבי שרירים, לא עור מקומט כמו עלה בסתיו, אני מביטה בעצמי שעות, העור קרוע בבטן, השדיים שלי, קיבלו מימדים מפלצתיים, הפנים שלי, השערות, תגיד, אתה בטוח שזאת אני? הא? למה אתה שותק, הא? אני אגיד לך למה, אני מכירה אותך, כי אתה מאושר שזה לא אתה. אופייני לגברים, רוצי, שמוליק מחכה לך. מכיר את השיר? ככה אני מרגישה. אבל השמוליק שלי כמו החשבון עובר ושב שלי בבנק, ריק, אנוכי, שקרן. אל תגיד לי כלום. לך. רוץ. רוץ. רק תגיד לי את שמה של ממלאת המקום שלי. " התינוק ינק בשלווה ושביל דקיק של חלב נזל מקצה פיו. רוחמה עצמה את עיניה, ומשה זז בשקט. "את השם של הנקבה, אם לא איכפת לך. אם היא מתחלקת איתי בך , אז יש לי עוד כמה דברים שאפשר לה שתתחלק איתי. " פקחה עיניים פקחיות, "לפחות תודה שאני צודקת. " התינוק שמט את הפיטמה וגנח, בזהירות הרימה אותו אל הכתף וטפחה על גבו. "אתה יכול ללכת. את שלי אמרתי. אני הבהרתי לך מההתחלה, אני לא אשתך המנוחה. אותי לא תקנה במילים יפות, מתנות קטנות, חיוכים מזויפים." אצבעה נעה כמו חרב מול פניו. "אל תגיד. אני יודעת מי היא. כבר דיברתי אתה. הסברתי לה הכל. " בחיוך קטן ולאט קמה מהכיסא מחזיקה את העולל צמוד לגופה. "מה אמרת לה, אני רוצה לשמוע כל מילה שאמרת לה." כל שריר בגופו נמתח . "משה גלאון, מוטב שתלך לפני שתעשה משהו שתתחרט עליו. לך. " בזהירות הניחה את התינוק על שידת הטיפולים, והוא עמד מאחוריה ופניו, מסכת מוות. "אני לא אוהבת שנושפים על צווארי. למה לא יצאת? הציפורים התעוררו. " והחלה לזמר בלחישה שיר ילדים, מלטפת את הגוף הזעיר. משה הקשיב לזמזום והתקרב אליהם, והיא והניחה לו לסיים את ההחתלה. "נרגעת? " משה נד בראשו, מלביש את התינוק בזהירות מרובה, מונה את האצבעות ונושק להן, לוחש לו לחישות שבין גבר לגבר ומצחקק. הרים אותו אל כתפו וטפח בעדינות על הגב הזעיר. אלו היו רגעי האושר של הבוקר. עדיין סירב להיפרד ממנו. רוחמה עמדה בצד והביטה בו בחיוך קטן ונוהר. " את חושבת שאכל מספיק, בקושי עשר דקות, לא צריך לשבת איתו לפחות חצי שעה? " והתאפק ולא אמר שככה הייתה רונה הייתה נוהגת. זמן איכות עם התינוק. רוחמה יצאה מחדר התינוק וגבה המתוח אמר לו הכל. "שתתרגז. לא איכפת לי. " לחש לרמי והניח אותו בעריסה בחיוך אוהב. פתח את דלת חדרם כחריץ ואמר, "אני הולך. שעה, ואני בחזרה. " ידע שהקשיבה כמו תמיד. "יופי. תשמע, אני הולכת לישון קצת . אל תדאג לו. לפעמים נדמה לך שאני לא בפוקוס, מפורקת, מתפרקת, אל תדאג. אני אהיה בסדר גמור, תן לי ולגוף שלי להתרגל למצב החדש. " הדלת נפתחה לגמרי, " את חושבת שאני לא מבין? אני יוצא. להתראות. " הרימה יד לברכה והוא הלך.
