סיפור אהבה פשוט - פרק א' המשך באתר /gogay.co.il/
סיפור אהבה פשוט - פרק א'
איש חם
30/05/2011 00:00
ביום שמש בהיר וחמים אחד בתחילת פברואר דיווש הדוור על אופניו הרעועים, מפלס את דרכו בין המכוניות והמשאיות מבלי לדעת שהוא נושא בתיקו בין המכתבים, הפרסומות וההודעות על דואר רשום מכתב שעומד לשנות את חייו של בן אדם אחד - שלי.
המכתב נשלח אלי כתשובה למודעה שפרסמתי במדור ההיכרויות ולא בגלל שאני מרגיש בודד ומבקש שיצילו אותי, אלא מפני שאני אדם עם רגשות וצרכים - פעם חשבתי שאני סטרייט, אחר כך ביסקסואל, וכיום אפשר להגדיר אותי כסימן שאלה, הומו, אוכל בתחת, עליז, פרח בשדה או איך שלא תרצו לכנות אותי.
למה בכל זאת הלכתי ופרסמתי מודעה כזאת? זה לא שאין לי חברים, אבל לחברי יש די בעיות משלהם, ואני מעדיף לא לבקש טובות ולהציק להם. נוח לי יותר לחפש פתרון לבד, בלי להיות תלוי באף אחד.
ומי אני? אני אורי, בן עשרים ואחת. תמיד דמיינתי שהי פעם אהיה אבא לילדים, בעל לאישה כי רציתי להזדקן במשפחה נורמטיבית ושהמשיכה לבנים שכל כך מטרידה אותי תחלוף. היו לי קשרים עם נערות, ואחת מהן היא הנערה שאזכור תמיד, גם אחרי שהיא עזבה אותי והלכה לאחר בגלל מריבה טיפשית. אני משער, שאילו היינו פחות עקשנים עדיין היינו יחד אבל זה לא קרה וכיום אנחנו נשארנו ידידים. היא מכירה אותי ויודעת עלי ''כמעט'' הכול, גם שאני ביסקסואלי ואולי בגלל זה הפך הקשר בינינו לבלתי אפשרי (לפחות מבחינתה).
אחרי שנפרדנו נותרתי עם לב כבד, העדיפות לבנים התחזקה אחר כל אבל לא היה הכישלון הגורם שבגלל לו עברתי לצד השני, אלא משום שעמוק בתוכי תמיד הרגשתי נטייה לבנים, היה משהו שמשך אותי אליהם אם כי לא ידעתי מדוע ו לא חשבתי שזו משיכה רצינית עד שחוויתי אותה הלכה למעשה.
הדוור חלף על פני תיבות הדואר עוד לפני ארוחת הבוקר והשחיל משהו לתיבה שלי. התלבשתי מהר וירדתי למטה. הדואר שלי כלל הודעה על חבילה שמחכה לי במשרד הדואר, ומתחתיה מכתב קטן עם כתובתי, וכמובן נטול כתובת השולח. נכנסתי למעלית קראתי את תוכנו עוד לפני שהיא הגיעה לדירתי. הבחור שענה על המודעה שלי לא טרח לפרט וכתב רק מספר שורות שתיארו את שמו, גילו, העדפותיו ומספר הטלפון שלו. מכתבו השאיר בי רושם לא נעים של מישהו שמורגל בסוג כזה של קשר ולא מתאמץ להשקיע.
מאוכזב מעט הנחתי את המעטפה בין ספרי וישבתי לאכול ארוחת בוקר שכללה קערת דגנים בטעם שוקולד וטוסט מרוח בריבת שזיפים, תוך כדי אכילה האזנתי לרשת ג' וגם לדרשה היומית שהשאירה אימא בתיבה הקולית שלי, ''בן, אתה עצלן, כל היום יושב בלי לעשות כלום למען העתיד שלך.''
מה? בשביל זה יש לי כסף! לפני שנה הרווחתי מיליון וחצי שקל בהגרלה של הפיס, ומאז אני מתבטל במקום לעבוד. לשם מה לטרוח?
למרות הזכייה חיי לא השתנו, נשארתי אותו אדם שהייתי קודם ועדיין אני עושה את אותם דברים, ונפגש עם אותם אנשים. אני לא מבזבז על מותגים, לא מטייל סביב העולם, לא קניתי לי בית גדול ואיש לו יכול לטעון שהכסף השחית אותי, ולא בגלל שאני קמצן, אלא כי לדעתי הכסף משחית, ואם אתה לא נזהר אתה מוצא עצמך בביוב.
בזמן האכילה התבוננתי בנייד והיססתי אם לצלצל אליו. במכתבו הוא כתב שהוא נמצא רוב הזמן בבית. בין השוקולד, הטוסטים והמאפים, חייגתי אליו.
''שלום, אריאל נמצא?'' שאלתי, אף על פי שידעתי שהוא זה שענה.
''מדבר.'' השיב בטון אדיש.
''אני הבחור מהמודעה...''
''אה, זה אתה, מה שמך?'' פתאום הוא גילה התעניינות.
''אורי...'' התחלתי להשיב ונתקעתי. אלתור הוא לא הצד החזק שלי ומאחר ולא תכננתי קודם את השיחה השתררה בינינו שתיקה מגוחכת.
''טוב, אז מה קורה?'' הוא המשיך באופן מאולץ במקצת.
אני שונא את השאלה הזו. ''הכל בסדר, קיבלתי את המכתב שלך, ביקשת ממני להתקשר והנה התקשרתי.'' החזרתי את הכדור אליו.
''בא לך להיפגש?'' הוא שאל בחוסר סבלנות מפתיע. התברר שהוא לא אוהב לשוחח בטלפון, וכמוני הוא מעדיף מפגש פנים אל פנים.
''או. קי. מתי?'' עניתי בקרירות, מסווה את רצוני לפגוש אותו מיד.
הוא חשב רגע. ''אני פנוי כל אחר צהרים, מתאים לך שניפגש בערב?''
''כל זמן טוב עבורי, במילא אני לא עושה עכשיו כלום.'' אמרתי לאט, מוסיף ליתר רושם פיהוק מעושה, שלא יחשוב שבוער לי משהו.
''מה בנוגע להיום אתה יכול?''
בינגו! ניצחתי, הוא עשה את הצעד הראשון. לא נותר לי אלא לקבל הזמנתו באלגנטיות.
''היום בערב...'' השתהיתי בתשובתי, ''באיזה שעה ואיפה?'' שאלתי בטון משועמם, והיטבתי במקומה את החבילה שלי שהחרמנות הגואה הסיטה ממקומה.
''אני גר לא רחוק ממרכז העיר, אז מה דעתך על ארבע וחצי בכיכר רבין, מול בית העירייה ליד הפירמידה ההפוכה? יש שם הרבה פאבים שמתאימים לפגישה דיסקרטית.''
''בטח, אין בעיה.'' עניתי, ''אני אהיה שם.''
''טוב, להתראות אורי. אל תאחר.''
''להתראות, אריאל.''
''אם רק לקבוע פגישה מגרה אותי כל כך אני לא רוצה לדמיין מה יקרה, כשכבר אחכה לו במקום שקבענו.'' הרהרתי, ואת שארית הבוקר ביליתי בשכיבה על מיטתי, מדמיין לאן יכולה להוביל הפגישה הראשונה עם גבר זר. זר שידע עלי משהו שאף אחד אחר לא ידע.
פתאום תפסתי שלא החלפנו סימני זיהוי, הוא יכול להיות כל אחד מהגברים בקהל, נצטרך להפעיל את חוש הניחוש כדי לאתר זה את זה, מצד שני אם הבחור יתברר כמישהו מזעזע תמיד אוכל להכחיש הכול ולטעון שאני בעצם ממתין לחברה.
אני מחבב את מירי, אחותי הצעירה ממני בשנה, ומתייעץ איתה בכל עניין שקשור ליחסיי עם בנים. כשהיא חזרה הביתה בצהריים סיפרתי לה על הפגישה הצפויה, והיא שחשבה תמיד שאני ביישן הופתעה מהמהירות בה התגלגלו העניינים. מלבדה רק מעטים יודעים עלי הכול, לרבות ליאת, האקסית שלי, וחברי מהעבודה.
לפני היציאה מהבית השתהיתי במקלחת, מבשם את צווארי, פרקי ידיי, ומפשעתי, מורח את ישבני בקרם לחות חלבי ומפזר על עצמי טלק ריחני, וכמובן שאיחרתי לצאת ורק ברבע לחמש הגעתי לכיכר העירייה. עצרתי במקום סתר וצפיתי על מקום המפגש, מבחין בכמה בחורים מסתובבים אנה ואנה, מצפים. חסרי הסבלנות הציצו מידי כמה שניות בשעונם והשתוקקתי שהבחור שלי יהיה בנוי לתלפיות כמו אחד מהבחורים האלה שנשען על עמוד תאורה וחיכה.
''תהיה אתה עצמך. אל תיתן לו להבחין כמה אתה עצבני.'' אמרתי לעצמי, מישיר מבט בראש זקוף צעדתי לאיטי לעבר נקודת המפגש. המקום המה גברים שריריים ומרשימים, נשענתי על הקיר המעוטר מקפיד לא לזוע בעצבנות, ובחנתי את סביבותיי, תוהה אם הוא מסתתר ומציץ בי מרחוק.
איך יכול להיראות בחור שגר חמש דקות ממרכז העיר? שאלתי את עצמי.
צעיר גזעי, לובש מותגים שנהנה לטייל בין המוני אנשים אדישים הוא בטח יזמין אותי לקפה... הזמן עבר. עזבתי את הקיר, וצעדתי בשלווה בהמון, אחד מהם הסתכל עלי זמן ממושך מכפי שמקובל.
התקרבתי אליו. ''אתה אריאל?'' שאלתי בשוויון נפש.
''לא, אני דני.'' הוא ענה קצרות בקול ידידותי.
''סליחה,'' התנצלתי, ''טעיתי באדם.''
''יום טוב לך.'' הוא השיב לי בחביבות.
''הלוואי שכולם יהיו ידידותיים כמוהו.'' חשבתי לעצמי והמשכתי להסתובב, לאחר זמן מה התיישבתי והחלטתי שאם הוא לא יגיע בתוך עשר דקות אני הולך הביתה. עוד כמה בחורים עברו בסך והגיעו גם בנות, אחת נתנה יד לבריון שנתמך בעמוד התאורה והשנייה אחזה בדני, הבחור שפניתי אליו קודם. הם עברו לידי, והוא חייך אלי ואמר לי שלום.
כשהוא התרחק התבוננתי ארוכות בעכוזו החטוב ואחר כך סקרתי את סביבותיי והבחנתי במישהו שלא היה שם קודם. הוא הסתכל בשעונו ושפשף את סנטרו בעודו מביט על סביבותיו.
לא רע - חתיך, רזה וחייכן, עם עיניים עליזות וערניות. קמתי והלכתי לקראתו חושב שאם זה לא הוא אני עוזב. ''אריאל?'' שאלתי.
הוא לא ענה, אבל הסתכל עליי מעביר עלי לאיטו את מבטו, בוחן אותי לאורך ולרוחב בלי שמץ בושה. לבסוף פגשו עיניו את עיני והוא הושיט לי את ידו,''אורי, נכון?'' שאל ביהירות. איזה שחצן! קודם בודק את הסחורה ואחר כך שואל מי אני. ''כן אני אורי.''
''כמה זמן אתה מחכה?''
''זה בסדר, הגעת בדיוק בזמן.'' שיקרתי בצורה אופיינית לי.
''סליחה על האיחור, אבל התעכבתי לשוחח עם החברה הכי טובה שלי. גם אחיה מהקהילה, הוא בסדר גמור.'' <br
סיפור אהבה פשוט - פרק א'
איש חם
30/05/2011 00:00
ביום שמש בהיר וחמים אחד בתחילת פברואר דיווש הדוור על אופניו הרעועים, מפלס את דרכו בין המכוניות והמשאיות מבלי לדעת שהוא נושא בתיקו בין המכתבים, הפרסומות וההודעות על דואר רשום מכתב שעומד לשנות את חייו של בן אדם אחד - שלי.
המכתב נשלח אלי כתשובה למודעה שפרסמתי במדור ההיכרויות ולא בגלל שאני מרגיש בודד ומבקש שיצילו אותי, אלא מפני שאני אדם עם רגשות וצרכים - פעם חשבתי שאני סטרייט, אחר כך ביסקסואל, וכיום אפשר להגדיר אותי כסימן שאלה, הומו, אוכל בתחת, עליז, פרח בשדה או איך שלא תרצו לכנות אותי.
למה בכל זאת הלכתי ופרסמתי מודעה כזאת? זה לא שאין לי חברים, אבל לחברי יש די בעיות משלהם, ואני מעדיף לא לבקש טובות ולהציק להם. נוח לי יותר לחפש פתרון לבד, בלי להיות תלוי באף אחד.
ומי אני? אני אורי, בן עשרים ואחת. תמיד דמיינתי שהי פעם אהיה אבא לילדים, בעל לאישה כי רציתי להזדקן במשפחה נורמטיבית ושהמשיכה לבנים שכל כך מטרידה אותי תחלוף. היו לי קשרים עם נערות, ואחת מהן היא הנערה שאזכור תמיד, גם אחרי שהיא עזבה אותי והלכה לאחר בגלל מריבה טיפשית. אני משער, שאילו היינו פחות עקשנים עדיין היינו יחד אבל זה לא קרה וכיום אנחנו נשארנו ידידים. היא מכירה אותי ויודעת עלי ''כמעט'' הכול, גם שאני ביסקסואלי ואולי בגלל זה הפך הקשר בינינו לבלתי אפשרי (לפחות מבחינתה).
אחרי שנפרדנו נותרתי עם לב כבד, העדיפות לבנים התחזקה אחר כל אבל לא היה הכישלון הגורם שבגלל לו עברתי לצד השני, אלא משום שעמוק בתוכי תמיד הרגשתי נטייה לבנים, היה משהו שמשך אותי אליהם אם כי לא ידעתי מדוע ו לא חשבתי שזו משיכה רצינית עד שחוויתי אותה הלכה למעשה.
הדוור חלף על פני תיבות הדואר עוד לפני ארוחת הבוקר והשחיל משהו לתיבה שלי. התלבשתי מהר וירדתי למטה. הדואר שלי כלל הודעה על חבילה שמחכה לי במשרד הדואר, ומתחתיה מכתב קטן עם כתובתי, וכמובן נטול כתובת השולח. נכנסתי למעלית קראתי את תוכנו עוד לפני שהיא הגיעה לדירתי. הבחור שענה על המודעה שלי לא טרח לפרט וכתב רק מספר שורות שתיארו את שמו, גילו, העדפותיו ומספר הטלפון שלו. מכתבו השאיר בי רושם לא נעים של מישהו שמורגל בסוג כזה של קשר ולא מתאמץ להשקיע.
מאוכזב מעט הנחתי את המעטפה בין ספרי וישבתי לאכול ארוחת בוקר שכללה קערת דגנים בטעם שוקולד וטוסט מרוח בריבת שזיפים, תוך כדי אכילה האזנתי לרשת ג' וגם לדרשה היומית שהשאירה אימא בתיבה הקולית שלי, ''בן, אתה עצלן, כל היום יושב בלי לעשות כלום למען העתיד שלך.''
מה? בשביל זה יש לי כסף! לפני שנה הרווחתי מיליון וחצי שקל בהגרלה של הפיס, ומאז אני מתבטל במקום לעבוד. לשם מה לטרוח?
למרות הזכייה חיי לא השתנו, נשארתי אותו אדם שהייתי קודם ועדיין אני עושה את אותם דברים, ונפגש עם אותם אנשים. אני לא מבזבז על מותגים, לא מטייל סביב העולם, לא קניתי לי בית גדול ואיש לו יכול לטעון שהכסף השחית אותי, ולא בגלל שאני קמצן, אלא כי לדעתי הכסף משחית, ואם אתה לא נזהר אתה מוצא עצמך בביוב.
בזמן האכילה התבוננתי בנייד והיססתי אם לצלצל אליו. במכתבו הוא כתב שהוא נמצא רוב הזמן בבית. בין השוקולד, הטוסטים והמאפים, חייגתי אליו.
''שלום, אריאל נמצא?'' שאלתי, אף על פי שידעתי שהוא זה שענה.
''מדבר.'' השיב בטון אדיש.
''אני הבחור מהמודעה...''
''אה, זה אתה, מה שמך?'' פתאום הוא גילה התעניינות.
''אורי...'' התחלתי להשיב ונתקעתי. אלתור הוא לא הצד החזק שלי ומאחר ולא תכננתי קודם את השיחה השתררה בינינו שתיקה מגוחכת.
''טוב, אז מה קורה?'' הוא המשיך באופן מאולץ במקצת.
אני שונא את השאלה הזו. ''הכל בסדר, קיבלתי את המכתב שלך, ביקשת ממני להתקשר והנה התקשרתי.'' החזרתי את הכדור אליו.
''בא לך להיפגש?'' הוא שאל בחוסר סבלנות מפתיע. התברר שהוא לא אוהב לשוחח בטלפון, וכמוני הוא מעדיף מפגש פנים אל פנים.
''או. קי. מתי?'' עניתי בקרירות, מסווה את רצוני לפגוש אותו מיד.
הוא חשב רגע. ''אני פנוי כל אחר צהרים, מתאים לך שניפגש בערב?''
''כל זמן טוב עבורי, במילא אני לא עושה עכשיו כלום.'' אמרתי לאט, מוסיף ליתר רושם פיהוק מעושה, שלא יחשוב שבוער לי משהו.
''מה בנוגע להיום אתה יכול?''
בינגו! ניצחתי, הוא עשה את הצעד הראשון. לא נותר לי אלא לקבל הזמנתו באלגנטיות.
''היום בערב...'' השתהיתי בתשובתי, ''באיזה שעה ואיפה?'' שאלתי בטון משועמם, והיטבתי במקומה את החבילה שלי שהחרמנות הגואה הסיטה ממקומה.
''אני גר לא רחוק ממרכז העיר, אז מה דעתך על ארבע וחצי בכיכר רבין, מול בית העירייה ליד הפירמידה ההפוכה? יש שם הרבה פאבים שמתאימים לפגישה דיסקרטית.''
''בטח, אין בעיה.'' עניתי, ''אני אהיה שם.''
''טוב, להתראות אורי. אל תאחר.''
''להתראות, אריאל.''
''אם רק לקבוע פגישה מגרה אותי כל כך אני לא רוצה לדמיין מה יקרה, כשכבר אחכה לו במקום שקבענו.'' הרהרתי, ואת שארית הבוקר ביליתי בשכיבה על מיטתי, מדמיין לאן יכולה להוביל הפגישה הראשונה עם גבר זר. זר שידע עלי משהו שאף אחד אחר לא ידע.
פתאום תפסתי שלא החלפנו סימני זיהוי, הוא יכול להיות כל אחד מהגברים בקהל, נצטרך להפעיל את חוש הניחוש כדי לאתר זה את זה, מצד שני אם הבחור יתברר כמישהו מזעזע תמיד אוכל להכחיש הכול ולטעון שאני בעצם ממתין לחברה.
אני מחבב את מירי, אחותי הצעירה ממני בשנה, ומתייעץ איתה בכל עניין שקשור ליחסיי עם בנים. כשהיא חזרה הביתה בצהריים סיפרתי לה על הפגישה הצפויה, והיא שחשבה תמיד שאני ביישן הופתעה מהמהירות בה התגלגלו העניינים. מלבדה רק מעטים יודעים עלי הכול, לרבות ליאת, האקסית שלי, וחברי מהעבודה.
לפני היציאה מהבית השתהיתי במקלחת, מבשם את צווארי, פרקי ידיי, ומפשעתי, מורח את ישבני בקרם לחות חלבי ומפזר על עצמי טלק ריחני, וכמובן שאיחרתי לצאת ורק ברבע לחמש הגעתי לכיכר העירייה. עצרתי במקום סתר וצפיתי על מקום המפגש, מבחין בכמה בחורים מסתובבים אנה ואנה, מצפים. חסרי הסבלנות הציצו מידי כמה שניות בשעונם והשתוקקתי שהבחור שלי יהיה בנוי לתלפיות כמו אחד מהבחורים האלה שנשען על עמוד תאורה וחיכה.
''תהיה אתה עצמך. אל תיתן לו להבחין כמה אתה עצבני.'' אמרתי לעצמי, מישיר מבט בראש זקוף צעדתי לאיטי לעבר נקודת המפגש. המקום המה גברים שריריים ומרשימים, נשענתי על הקיר המעוטר מקפיד לא לזוע בעצבנות, ובחנתי את סביבותיי, תוהה אם הוא מסתתר ומציץ בי מרחוק.
איך יכול להיראות בחור שגר חמש דקות ממרכז העיר? שאלתי את עצמי.
צעיר גזעי, לובש מותגים שנהנה לטייל בין המוני אנשים אדישים הוא בטח יזמין אותי לקפה... הזמן עבר. עזבתי את הקיר, וצעדתי בשלווה בהמון, אחד מהם הסתכל עלי זמן ממושך מכפי שמקובל.
התקרבתי אליו. ''אתה אריאל?'' שאלתי בשוויון נפש.
''לא, אני דני.'' הוא ענה קצרות בקול ידידותי.
''סליחה,'' התנצלתי, ''טעיתי באדם.''
''יום טוב לך.'' הוא השיב לי בחביבות.
''הלוואי שכולם יהיו ידידותיים כמוהו.'' חשבתי לעצמי והמשכתי להסתובב, לאחר זמן מה התיישבתי והחלטתי שאם הוא לא יגיע בתוך עשר דקות אני הולך הביתה. עוד כמה בחורים עברו בסך והגיעו גם בנות, אחת נתנה יד לבריון שנתמך בעמוד התאורה והשנייה אחזה בדני, הבחור שפניתי אליו קודם. הם עברו לידי, והוא חייך אלי ואמר לי שלום.
כשהוא התרחק התבוננתי ארוכות בעכוזו החטוב ואחר כך סקרתי את סביבותיי והבחנתי במישהו שלא היה שם קודם. הוא הסתכל בשעונו ושפשף את סנטרו בעודו מביט על סביבותיו.
לא רע - חתיך, רזה וחייכן, עם עיניים עליזות וערניות. קמתי והלכתי לקראתו חושב שאם זה לא הוא אני עוזב. ''אריאל?'' שאלתי.
הוא לא ענה, אבל הסתכל עליי מעביר עלי לאיטו את מבטו, בוחן אותי לאורך ולרוחב בלי שמץ בושה. לבסוף פגשו עיניו את עיני והוא הושיט לי את ידו,''אורי, נכון?'' שאל ביהירות. איזה שחצן! קודם בודק את הסחורה ואחר כך שואל מי אני. ''כן אני אורי.''
''כמה זמן אתה מחכה?''
''זה בסדר, הגעת בדיוק בזמן.'' שיקרתי בצורה אופיינית לי.
''סליחה על האיחור, אבל התעכבתי לשוחח עם החברה הכי טובה שלי. גם אחיה מהקהילה, הוא בסדר גמור.'' <br