סיפורי סיפרייה
סיפרייה. שואה. בחיי איזה חומר משעמם.
עוד לפני שראיתי אותך הרגשתי את זה, עור ברווז בעורפי.
סובבתי את ראשי, וראיתי אותך, מהלכת בביטחון לכיוון השירותים, ולחלקיק שניה מסובבת את הראש לכיווני. קשר עין. המשכת בדרכך.
לא ממש הספקתי לבחון אותך לפרטים, שיער בהיר, עיניים גדולות וגוף צנום, לא החלטתי אפילו אם את הטעם שלי או לא, אבל לראש שלי לא אכפת, הוא יודע שהוא רוצה ממך עוד.
חזרת מהשירותים והלכת לכיווני. הלב שלי עשה קולות של גסיסה.
"יש לך נייר טואלט במקרה?" בלי להוציא מילה הבאתי לך את הגליל שהבאתי מהבית.
הלכת. חזרת. לא המשכתי את הסיכום בכלל. את יותר מעניינת מהמבחן הזה.
החזרת לידיי את מה שנשאר מהגליל נייר הטואלט ואמרת "תודה".
"אף פעם אין שם נייר טואלט, אה?" אמרתי.
"אני אדע לפעם הבאה, זה פעם ראשונה שלי פה, והאמת חוץ מהשירותים הסיפרייה דיי בסדר"
השיחה המשיכה עוד מספר דקות, אני קפצתי על ההזדמנות להתחמק מהלימודים, וגם את כנראה רצית להתחמק ממשהו, או ממישהו, או שסתם היית חברותית. לא שאלתי.
החלטתי שאני רוצה לקנות בקבוק מים, הצעתי לך לבוא איתי ולראות איפה המכונות האוטומטיות.
מטבעות. 42. בום. בקבוק. לא פתחתי אותו עדיין כי בדיוק דיברנו על נושא כלשהו שאני לא זוכרת. אולי כי הייתי מרוכזת בשפתיים שלך.
זה קרה בשניה, בלי לחשוב, כמו עוגת שוקולד חמה שיושבת לך מול הפרצוף ואת חייבת לטעום ממנה, הייתי חייבת לטעום ממך. נישקתי אותך.
שניה אחרי הבנתי מה עשיתי, ציפיתי לתהדמה, צעקה, אולי לסטירה.
בטח לא ציפיתי שתנשקי אותי חזרה, תצמידי אותי לקיר ותתני לי להבין שאת רוצה אותי כמו שאני רוצה אותך.
נבלעתי לתוך הנשיקה, עיניים עצומות, ידיים אוחזות, הבקבוק נפל לריצפה, דופק מהיר עד שהוא כבר לא מורגש.
כשפתחתי את העיניים, לחי שמאל הייתה מודבקת לסיכום בעט הירוק שהרגע כתבתי. איזה חומר משעמם, אני לא מאמינה שנרדמתי.
קמתי ואספתי את דבריי, דיי ברור שהלמידה כבר לא אפקטיבית, וגם ככה הסיפרייה נסגרת עוד 10 דקות.
בדרך החוצה עברתי ליד השולחן שלך. חייכתי אליך. את חייכת אליי בחזרה.
אילו ידעת.
סיפרייה. שואה. בחיי איזה חומר משעמם.
עוד לפני שראיתי אותך הרגשתי את זה, עור ברווז בעורפי.
סובבתי את ראשי, וראיתי אותך, מהלכת בביטחון לכיוון השירותים, ולחלקיק שניה מסובבת את הראש לכיווני. קשר עין. המשכת בדרכך.
לא ממש הספקתי לבחון אותך לפרטים, שיער בהיר, עיניים גדולות וגוף צנום, לא החלטתי אפילו אם את הטעם שלי או לא, אבל לראש שלי לא אכפת, הוא יודע שהוא רוצה ממך עוד.
חזרת מהשירותים והלכת לכיווני. הלב שלי עשה קולות של גסיסה.
"יש לך נייר טואלט במקרה?" בלי להוציא מילה הבאתי לך את הגליל שהבאתי מהבית.
הלכת. חזרת. לא המשכתי את הסיכום בכלל. את יותר מעניינת מהמבחן הזה.
החזרת לידיי את מה שנשאר מהגליל נייר הטואלט ואמרת "תודה".
"אף פעם אין שם נייר טואלט, אה?" אמרתי.
"אני אדע לפעם הבאה, זה פעם ראשונה שלי פה, והאמת חוץ מהשירותים הסיפרייה דיי בסדר"
השיחה המשיכה עוד מספר דקות, אני קפצתי על ההזדמנות להתחמק מהלימודים, וגם את כנראה רצית להתחמק ממשהו, או ממישהו, או שסתם היית חברותית. לא שאלתי.
החלטתי שאני רוצה לקנות בקבוק מים, הצעתי לך לבוא איתי ולראות איפה המכונות האוטומטיות.
מטבעות. 42. בום. בקבוק. לא פתחתי אותו עדיין כי בדיוק דיברנו על נושא כלשהו שאני לא זוכרת. אולי כי הייתי מרוכזת בשפתיים שלך.
זה קרה בשניה, בלי לחשוב, כמו עוגת שוקולד חמה שיושבת לך מול הפרצוף ואת חייבת לטעום ממנה, הייתי חייבת לטעום ממך. נישקתי אותך.
שניה אחרי הבנתי מה עשיתי, ציפיתי לתהדמה, צעקה, אולי לסטירה.
בטח לא ציפיתי שתנשקי אותי חזרה, תצמידי אותי לקיר ותתני לי להבין שאת רוצה אותי כמו שאני רוצה אותך.
נבלעתי לתוך הנשיקה, עיניים עצומות, ידיים אוחזות, הבקבוק נפל לריצפה, דופק מהיר עד שהוא כבר לא מורגש.
כשפתחתי את העיניים, לחי שמאל הייתה מודבקת לסיכום בעט הירוק שהרגע כתבתי. איזה חומר משעמם, אני לא מאמינה שנרדמתי.
קמתי ואספתי את דבריי, דיי ברור שהלמידה כבר לא אפקטיבית, וגם ככה הסיפרייה נסגרת עוד 10 דקות.
בדרך החוצה עברתי ליד השולחן שלך. חייכתי אליך. את חייכת אליי בחזרה.
אילו ידעת.
