מתוך מאמרי הפורום - "מקום ביער"
העלתה לפורום הקוראת בקקאו
מתוך "מגילת העדות", הוצאת מוסד ביאליק, תשנ"ג, 1993 ע' ז'-ט': "... כשהרגיש הבעל שם טוב שצרה גדולה עומדת להתרגש על ישראל והגיעה השעה לחשבון נפש, היה נוטל את מקלו, לובש את פרוות הכבשים הגסה שלו והולך ליער. שם, במקום סודי, הדליק מדורה לרגלי עץ אלון עתיק ועמד שעה ארוכה בדממת היער בעצימת עיניים, מכוון את לבו בתפילה מיוחדת ובקשתו של הבעש"ט פתחה שערי השמיים והרחמים. דור אחרי הבעל שם טוב נתבקש צדיק אחר לפעול בעניין של פיקוח נפש גדול. היה זה בימיו של המגיד ממזריץ'. הוא לבש את הגלימה השחורה שלו ופנה לאותו יער, גם מצא את האלון העתיק ושם עמד ואמר: "אין אנו מסוגלים עוד להדליק את מדורתו של הבעש"ט אבל יש בכוחנו לומר אותה תפילה". עמד ואמר את התפילה וגם בקשתו נתקבלה. ושוב עבר דור אחד, והפעם נתבקש הרבי מסאסוב לפעול למען פיקוח נפש גדול. קם משה לייב מסאסוב ולבש את חלוק המשי החגיגי שלו, פנה ליער ובעומדו שם אמר:"אין בידינו להדליק את המדורה ההיא וכבר שכחנו את הכוונות המיוחדות של התפילה הקדושה, אבל עדיין אנו זוכרים את המקום ששם ארע הדבר - ואולי זה יספיק". ואכן, גם זה הספיק והגזירה נתבטלה. אבל הנה חלף עוד דור ורבי ישראל מרוז'ין נתבקש לפעול למנוע צרה גדולה. הרבי מרוז'ין היה, כידוע, מנהיג מורם מעם והיה יודע ערכו ונוהג בחצרו מעשה מלך. שמע הרבי הבקשה והבין שהגיעה שעה של חשבון נפש, התיישב בכסא המצופה זהב שבאמצע ארמונו המפואר, עצם עיניו וכה אמר:"בעוונותינו הרבים אין עוד בכוחנו ללכת לאותו יער ולהדליק את המדורה, גם את התפילה הישנה כבר שכחנו ואפילו אין אנו יודעים היכן המקום ששם אירעו הדברים. אבל את מה שארע עדיין יודעים אנו לספר"... והסופר ש"י עגנון מוסיף: והסיפור שסיפר דור אחרון פעל את פעולתו לא פחות ממעשי הצדיקים בדורות הקודמים.
