סיפורי אגדות..

[פלגיה]

סיפורי אגדות..

והפעם "עוץ לי גוץ לי" קיבלנו מחמותי את ה-DVD של ההצגה הזאת, והילדים צופים בהנאה. אני מקשיבה מהצד ומבינה למה אף פעם לא אהבתי את הסיפור. אז מה יש לנו? יש לנו טוחן תאב כבוד שרוצה שביתו תינשא למלך. יש לנו מלך רודף בצע שמוכן לקבל את ההצעה כי הוא שמע מהטוחן (שבנוסף לכך הואשקרן) שביתו טווה זהב מקש. המלך הוא לא רק תאב בצע אלא גם אכזר, ולכן מושיב את הנערה המסכנה בחדר סגור כדי שתטווה לו זהב, או שתמות. מציל את המצב יצור מכושף ומכוער, שאכן טווה לנערה זהב מכל הקש בחדר ובכך מציל את חייה. ביום הראשון הוא מקבל בתמורה שרשרת. ביום השני - טבעת, וביום השלישי, משתמו לנערה כל נכסיה הוא סוחט ממנה הבטחה על כך שתביא לו את הילד הראשון שלה. אז הכל מסתדר על הצד הטוב ביותר, והמלך מתחתן עם טוות הזהב היקרה שלו (שבנוסף לכל היא גם יפה) וכעבור שנה - נולד ילד. הזוכרת המלכה את הבטחתה משכבר הימים? לא. אז היצור מגיע ונותן צ'אנס אחרון - האם תקבל חנינה אם תצליח לנחש את שמו. טוב ויפה רק שאותה אם מפרה את הכללים - ובדרכי מרמה משיגה את שמו של היצור (עוץ לי גוץ לי או בגירסה המקורית רמפלסטילסקין) ובכך משתמטת מקיום ההבטחה. אז מי כאן חיובי? עם מי אני יכולה להזדהות? עם רודף הכבוד? עם רודף הבצע? עם זאת שלא מכירה טובה? או עם הסחטן (שהוא בכל זאת היחיד שעבד כאן ובחינם)? אני לא מחפשת חינוכיות כמו שחסר לי בסיפור הזה צדק בסיסי.

 

[noa_f]

בעקרון את צודקת, אבל המחזה של

שלונסקי והמוסיקה ממש נהדרים, לא?

 

[נועה לביא]

לא יודעת מה איתך,

אבל אני בהחלט מזדהה עם בת הטוחן המסכנה. הרי הסחטן ניצל את מצוקתה והיא עשתה כל שביכולתה על מנת לשרוד ולאחר מכן על מנת להחזיק בבנה (ואיזה אם הייתה מוותרת על בנה רק על מנת שלא תתקרא "רמאית"?).

 

[פלגיה]

אני לא מזדהה איתה

אולי כי בניגוד, נניח, לסינדרלה, אין לה שום אופי משלה בסיפור. היא דמות פסיבית שנגררת אחרי המאורעות.

 

[נועה לביא]

נכון, אבל היא מסכנה סה"כ

 

[אור2221]

אין לי מושג

אני רק יודעת שיש לי תמונה מדהימה עם אחותי הקטנה עושות הצגות על יסוד ההצגה הזו...לאחותי היתה את הקלטת, ועד היום אני יכולה לשיר... "או אבא, אבא מי יגאל? כי לא אוכל... כי לא אוכל..." אה, זכרונות ילדות.

 

[ע ל ו מ ה]

נראה לי שפעם עשו דברים "מהבטן"

לעומת היום שכל דבר הוא מחושב ולצורך מטרה (חינוכית במקרה של סיפורי ילדים). כיום יש לפעמים ספרים שמרוב המטרה החינוכית לא נשאר בכלל סיפור, רק מטרה. פעם, היו גם אגדות ושירים ללא מוסר השכל, פשוט אגדות להעברת הזמן או שירים להרגעת הילד לפני השינה. חלק מהאגדות שסופרו לנו נתפסות היום כבלתי "נכונות"(?) - בטוח שלא פוליטיקלי קורקט, אבל חלקן מכילות דברים מפחידים ומלחיצים שאנחנו בוחרים לחסוך מילדינו (כיפה אדומה והזאב הרע, עמי ותמי עם האפשרות שהורים נפטרים מהילדים שלהם, וכו'). בשירי הערש הדבר בולט עוד יותר - עד כמה מטרתם היתה אחת, להרגיע את הילד, ולא היתה בהם מטרה חינוכית כלשהי. שירי הערש הרגיעו את הילדים בכך שהושרו בפיהן של אמהות תשושות, בקול לוחש ונעים ובקצב קבוע. הילד נרדם. מה אמא שרה בינתיים? את מאווי ליבה הכמוסים ביותר של אמא שנשבר לה מתלאות היום...

When the bough breaks, the cradle will fall And down will come baby, cradle and all​

 

[אמאשלרננה]

קמת מסכימה עם עלומה ובכל זאת

מצד אחד, אני גדלתי על כל סיפורי האגדות הללו וכמה שנהנתי, וחלמתי ורקדתי אותן ומצד שני המסרים של רובן מזעזעות. אני לא בטוחה שאני רוצה שילדיי ידעו בגיל צעיר את עמי ותמי או את כיפה אדומה...שלא לדבר על כל הנסיכות היפות שזקוקות לנסיך שיציל אותן...

 

[ע ל ו מ ה]

גם אני לא רוצה ../images/Emo13.gif

וכשכתבתי "נתפסות כבלתי נכונות" התכוונתי בהחלט שנתפסות ככאלה גם אצלי, ונחסכו מילדי. את ההודעה כתבתי לא כדעתי האישית שכך צריך, אלא רק כדי לנסות להסביר (אולי) גם את עוץ-ל-גוץ-לי באותו אופן - שזו פשוט אגדה ישנה ולכן לא היתה לה מטרה חינוכית.

 

[Kalla]

ככה זה סיפורי אגדות.

לא חינוכיות ולא פוליטיקלי קורקט. מתה עליהן.

 

[Kalla]

אוף, אלה סיפורים, לא אגדות. זכר.

לא חינוכיים ומתה עליהם.

 

[פלגיה]

לא הפריע לי "חוסר חינוכיות"

גם סינדרלה לא חינוכית, אני אוהבת אותה. עמי ותמי לא חינוכי ולא פוליטקלי קורקט - אני אוהבת אותה. כי יש שם דמויות שמעוררות בי הזדהות על אף שהן לא תמיד עושות "מה-שילדים-טובים-צריכים-לעשות". יש בהן עירבוב של חיוב ושלילה, וזה מה שעושה אותן כל כך אמיתיות על אף שהן דימיוניות. אין את זה בעוץ לי גוץ לי.

 

[Kalla]

לא בכל סיפור בחיים יש דמויות

טובות או מעוררות הזדהות. אני לא מחפשת דמויות להדהות איתן.

 

[פלגיה]

לא בכל סיפור בחיים

אבל בכל סיפור שהוא "ספרות" - אם לא יהיה לי לפחות מישהו אחד להזדהות איתו (או לפחות עם חלק מדמותו) - לא אצליח לקרוא את הספר. הוא לא חייב להיות כמוני, או לחשוב כמוני או להיות כליל השלמות (להיפך, אסור לו להיות כליל השלימות. לא נראה לי שאפשר להזדהות עם האחות תרזה). צריך משהו מחבר לדמות.

 

[Kalla]

אני דווקא מוצאת גדולה רבה

ביצירות ספרותיות שבהן אני לא מתחברת עם אף דמות, אולי אפילו לא סובלת אף דמות, אולי כי זה קורה כל כך הרבה גם בחיים.

 

[פלגיה]

אז את מיוחדת ../images/Emo13.gif

 

[3בובות]

גם אני../images/Emo8.gif

אולי כי זה מסקרן יותר ומעניין יותר לראות מישהו שיכול לחשוב אחרת לגמרי ממך , ולהתנהג באופן שונה לחלוטין

 

[r i n i]

אבל אין על העברית של שלונסקי

כמה חוכמה ושנינות, משחקי המילים... קניתי לעצמי את הספר לפני כמה שנים והתמוגגנו ממנו בבית הילדים ואני. באמת הפסקתי לחפש את ה"חינוכי" בהצגות או הסרטים שהילדים רואים, אין לזה סוף. סרטי וולט דיסני מלאי רשע וסטריאוטיפים ועל סיפורי האחים גרים לא נרחיב, טום וג'רי זה הרוע בהתגלמותו - אין לזה סוף. הילדים יודעים לסנן טוב ורע כשזה במינון הנכון. וחוץ מזה, אנחנו שגדלנו על עוץ לי עוץ לי ושאר מרעין בישין גדלנו לא רע, ויש לנו יכולת אבחנה בין טוב ורע ולא תמיד צריך להכנס לנבכי נפשה של הדמות ורק להנות מחגיגה של שירים וצבעים.

 

[פלגיה]

העברית של שלונסקי באמת מיוחדת

והיום כבר הרבה צריכים "תרגום" כדי לקרוא ולהבין אותה. ושוב - לא חיפשתי "חינוכיות" בסיפור שאני מביאה לילדים שלי. חיפשתי הזדהות, וצדק פואטי בסיפור שאני קוראת כמבוגר. ההזדהות הזאת וחוש הצדק הזה מקבלים מענה סביר באגדות של גרים, בסרטי וולט דיסני ובשאר המקומות. לא בעוץ לי גוץ לי.

 

[ע ל ו מ ה]

אגב תרגום...

אנחנו "שברנו את השניים" בתחילת תום סויר - התחלתי להקריא אותו לבן העשר שלי והרגשתי שזה ממש קשה, שממש כל משפט מצריך הסבר/תרגום (כתבתי על זה באחד הפורומים כשהתחלנו). היום אנחנו כבר קרובים לסוף הספר, וזה קולח. כנראה שהתרגלנו לשפה, גם אני וגם הילד. לפעמים אני לא בטוחה שהוא ממש ירד לסוף דעתו של הסופר, אבל לי נעשה פחות דחוף להסביר כל פרט קטן, והוא התרגל לשפה וכבר עוקב בקלות.