"סיפורים"

[שרון של אייל]

"סיפורים"

אייל בן שנתיים ושבעה חודשים. ילדון מתוק (אני ממש אובייקטיבית, מה?

), חכם, בעל יכולת דיבור והבעה מופלאות, לא מאוד חברותי (כלומר - לא ישר "נותן את עצמו", לוקח לו זמן להרגיש בנוח עם זרים, עד שמדבר איתם ומשחק איתם. כמה זמן? תלוי במבוגר.. בד"כ כמה רגעים אם המבוגר "צ'ילד פרינדלי"). קרה לנו כמה פעמים שהוא מספר לנו על דברים שכביכול קרו, למרות שאני יודעת שהם לא קרו, וגם הוא יודע שהם לא קרו. יש פעמים שהוא בודק את התגובה שלי, לדוגמא: נסענו חזרה מהגן ובדרך הורדנו מטפלת מחליפה בביתה. אחרי שירדה שאלתי איך היה איתה והוא אמר בחיוך מתחת לשפם, שהיא הרביצה לו. אני אמרתי: ומה דליה (הגננת) אמרה על זה? והוא אמר: "את צריכה להגיד על זה. מה את חאמרת על זה?" אין ליספק שהיא לא היכתה אותו. קודם כל - אני סומכת על דליה מאוד. אני מקבלת דיווח מפורט על מה שקרה במשך היום. אם יש פעמים שהוא נשרט ממשהו והן לא יודעות ממה - הן אומרות. הגן עצמו הוא חלל פתוח והחצר היא פתוחה. אני לא מאמינה שיכול להיות מצב שבו ילד או מטפלת מכים ילד ודליה לא רואה, או אם היא לא רואה - שלא תשמע שילד בכה ותשאל אותו אח"כ מה קרה. היום הוא היה איתי בביה"ס. באמצע היום הילדים סיימו שיעורים פתוחים להורים והיו צריכים לעלות לאוטובוס שיקח אותם לקיבוץ סמוך להופעה. אני הגעתי לאולם שבו נערך השיעור הפתוח עם אייל ועם מורה נוספת באוטו. הם נשארו שניהם באוטו בזמן שירדתי לודא שכל הילדים ישנם ועולים לאוטובוס. סה"כ הם היו באוטו כעשר דקות, שהן הייתי כל הזמן בסביבת הרכב, החלונות היו פתוחים וראיתי שהם משוחחים ומשקחים בדמויות פליימוביל שהבאנו איתנו מהבית. בדרך הביתה שאלתי אותו במה שיחק עם נעמה והוא סיפר. אח"כ שאלתי "היה לך נחמד?" אז הוא אמר "לא היא נתנה לי מכה גדולה פה (הראה את הרגל שלו שעליה יש שפשוף מלפני כמה ימים)". אני שאלתי "ממה יש לך פה שפשוף?" אז הוא ענה "ספוקי (החתול שלנו) שרט אותי". מה דעתכן המלומדה אומרת? משהו מחשיד? עניין של גיל/תקופה? משום מה זה נסוג סביב עניין המכות/האלימות. עד כמה שידוע לי לא היה אירוע יוצא דופן של אלימות. אין גילויי אלימות של הצוות בגן כלפי הילדים (שוב - עד כמה שידוע לי). הצוות מאוד טוב בעיני, מאוד מקבל ומכבד (לפעמים יש "התחלקויות", אבל באופן כללי..). אין בגן ילד שמכה או שמגלה סימני אלימות אחרים (בתחילת השנה היה ילד שנשך אבל א. זה נגמר מזמן. ו- ב. אייל לא היה מחביבי הנשיכות שלו).

 

[לאה_מ]

מאתמול אני חושבת על השאלה שלך, שרון

אני חושבת שאייל עדיין מאד צמוד אליך, צמוד באופן שנראה לי כמעט לא סביר לחלוטין שיתכן שקרה לו משהו ואת לא יודעת מזה. אם זה היה ילד גדול יותר, הייתי יותר מוטרדת, אבל מכיוון שהוא עדיין כל כך קטן, לא נראה לי שהוא מנסה לספר לך מקרה שקרה באמת. מהיכרותנו הוירטואלית, אני גם מאד סומכת על ההכרה שלך, כלומר - אם את אומרת שהצוות נראה לך טוב, שאין גילויי אלימות בגן - אני מאמינה שזה נכון. למה הוא כל כך עסוק באלימות? ולמה דוקא אלימות של מבוגרים? אני באמת לא יודעת. אני יודעת שילדים הרבה פעמים בוחנים את הכח המאגי של המילים - כאילו אם הם יאמרו משהו עצם האמירה תהפוך אותו למציאות, לאמת. אבל למה הוא בחר דוקא באלימות? אני באמת לא יודעת. אני גם לא בטוחה איך כדאי להגיב לסיפורים האלה שלו, כי מצד אחד אני בטוחה שלא כדאי לומר לו שהוא לא אומר אמת, אבל מצד שני את גם לא רוצה להגיב בצורה לא נכונה על סיפורים שאת יודעת שאין להם כל אחיזה במציאות... נראה לי שאולי כדאי לנסות לשחק איתו במן משחק הקצנה כזה, כלומר לקחת את הדברים למחוזות הדמיון (כמו הברון מינכהאוזן) - למשל, אם הוא אומר שהמטפלת הרביצה לו (ואת בטוחה שזה לא נכון) לומר לו "ואז שניכם עפתם באוויר כמו בלונים, והרבצתם אחד לשני עד שכל האוויר יצא, ואז נחתתם על הצמרת של העץ הכי גבוה בחצר, וכל הילדים היו צריכים לקפוץ גבוה בטרמפולינה עד שהם הצליחו להוריד אתכם...". אני קצת מתלבטת האם תגובה כזו היא לא דרך אחרת לומר "אני יודעת שאתה משקר". בכל מקרה, אשמח לשמוע עוד דעות, וגם אני אמשיך לחשוב.

 

[אמא של ים]

גם הבת שלי "מספרת סיפורים"

מגיל מאוד צעיר, אבל אצלה זה נסב סביב "לא שחקו איתי היום בגן" וכיו"ב. כאשר עובדתית, מבדיקה מול הגננות וגם מתצפיות שהייתי עושה מדי פעם על הגן - זה לא היה נכון. לפחות אצלי, העניין החברתי היה מאוד רגיש כילדה וגם לגבי הבת שלי - זו בהחלט נקודה רגישה. אני חושבת שהבת שלי הבינה את זה מהר מאוד וידעה שככה היא מקבלת תשומת לב "אינסטנט" ממני (למשל, כשהייתי חוזרת מהעבודה הייתי נותנת לה נשיקות וחיבוק ואחר כך פורשת לחצי שעה של התאווררות, מקלחת וכו', מה שנתן לי כוחות להמשיך את היום איתה. אמירה כזו הייתה גורמת לי לפתוח איתה בשיחה מיד, להבדיל מאמירות אחרות שלגביהן הייתי אומרת "תיכף נדבר על זה"). כשהבנתי את זה, התחלתי להתייחס לאמירות האלה כמו לכל אמירה אחת והן באמת חלפו... לא יודעת אם עזרתי, אבל זה הכיוון אותו הייתי בודקת.

 

[Shellylove]

ממשיכה בכיוון של אמא של ים

כלומר האם זה באמת קשור לתגובה שלך לגילויים של אלימות שדרך ה"סיפור" אייל רוצה לקבל ממך? זה אולי יישמע פשטני כ"בקשה לתשומת לב", מה גם שאני יודעת ובטוחה שאייל מקבל המון תשומת לב, אבל אולי זה קשור בצורה כלשהי לליאור?

 

[כרמית מ.]

קצת דמיון, קצת ראיה מוגזמת

לבתי היתה סריטה בפנים (עדות להורים שלא זוכרים לקצוץ צפרניים בזמן, והילדה שלהם סורטת את עצמה מתוך שינה...). כשנשאלה בגן ממה זה, ענתה שמקיפוד. לא בובה. אמיתי. אחיה התאום חיזק את עמדתה עד כדי כך שהמטפלות (הספקניות תחילה) האמינו. אין לי שום הסבר לכך (זה היה לפני יותר משנה) מלבד דמיון. היא היתה משוכנעת שאכן קיבלה את הסריטה מקיפוד (ולא פגשנו שום קיפוד באותה תקופה). בפעמים אחרות, סיפורים שהם סיפרו לי (ו/או למטפלת) הובנו כהגזמה של מצב קיים - למשל, מכה קלה של התקלות, יכלה להפוך בקלות למכה גדולה. יתכן שהמטפלת ה"מכה" נתקלה בו, או פגעה בו בטעות - באופן שהיא אפילו לא שמה לב אליו מספיק בשביל לדווח (מסוג הדברים שאומרים סליחה, ושוכחים). שוב, הם עצמם לא מודעים להגזמה. לא מדובר על שקר. בקיצור - אם את אכן משוכנעת שאין בסיס לדברים, או שהוא לא רציני, לא הייתי מתייחסת לנושא יותר מאשר לסיפור אחר מהגן (שיחקתי עם שי באוטובוס). בלי לפסול את דבריו, אבל גם בלי להתייחס אליהם באופן מיוחד (שלא יווצר רווח משני, ורצון שלו לספר לך דווקא דברים כאלו, כי זה מה שהוא חושב שאת מצפה לשמוע). כמובן, שאם הדיווחים מתרבים, שווה להטיל ספק אפילו בצוות האמין ביותר...

 

[שרון של אייל]

תודה לכולכן../images/Emo24.gif

כרגיל, נתתן לי חומר למחשבה