נחשו מה??? פרק 15!!!!
תהנו......... פרק 15: כעבור בערך שעה של רכיבה מאומצת על שביל באמצע היער כשנחיל של מה שנראה כמו היתושים הכי גדולים שראיתי בחיים בעקבותיי, התחיל להימאס לי. "זהו זה, נשבר לי!" אמרתי ברוגזה. הידקתי את המושכות, דופקת בסוסי השחור בקרסוליי, תוך לחישה של מה שנשמע היה כ: "רוץ, בן זונה! או שאני שוברת לך את המפרקת!" הסוס שלי התחיל לדהור, חוצה את השביל במהירות, ואני יושבת על גבו, נהנית מכל רגע. "סוף סוף, קצת כיף!" אמרתי, מורידה את הכתר מראשי ומחזיקה אותו בידי כדי שלא ישבר. תוך כמה דקות אורלוק השיג אותי, תופס את המושכות של הסוס שלי ועוצר אותו. החיוך הגדול שעל פניי עומעם רק במקצת כשראיתי את הבעת החימה ששפוכה על פניו. "את-יכולת-לשבור-את-המפרקת!" הוא אמר, מתנשף. "אוי נו מה איתך? אל תהייה כזה כבד!" אמרתי בחיקוי די מוצלח של הפרחות מהכיתה שלי. זה לא עבד עליו. עד שהגענו הוא החזיק את המושכות של הסוס שלי בידיו, מכריח אותו ללכת בשלווה. לאחר כעשר דקות ראינו משהו שנראה כמו עיר בנויה אבן. עיר גדולה מאוד. אורלוק הוביל אותי בבטחה דרך רחובות העיר. מסביבי עמדו אנשים שהביטו בי ובאורלוק והתלחשו בינהם. אישה אחת זרקה לעבר הסוסים שלנו זר פרחים. הבטתי באנשים שנראו שמחים מאוד. מעניין למה הם כל כך שמחים? חשבתי. לאחר בערך חמש דקות של רכיבה דרך ההמון ופיזור חיוכים מבוישים לעברו הגענו למה שנראה כמו ארמון. משני צידי השביל שהוביל לחצר חיכו עוד אנשים, לבושים בבגדים מפוארים וחגיגיים למראה. בסוף השביל, על מדרגות שיש, עמדו זוג אנשים מלכותיים, על ראשיהם נחו כתרים. הגבר הגבוה היה בעל שער לבן וזקן ארוך וחזות גאה במיוחד, עיניו כחולות אפורות כשל אורלוק, לבוש טוגה ארוכה ולבנה. האישה לבשה מין שמלה ארוכה ויפה, אדומה כדם. שערה השחור הארוך (משם אורלוק לקח את השער שלו! חייכתי לעצמי) היה פזור על כתפייה והיא הייתה יפה מאוד. היה בה מין יופי פראי, כזה שלא ניתן לשבירה, כמו של אורלוק. כאשר הבחינו בבנם, הם חייכו, ואימו של אורלוק, המלכה נרליאה, אחזה בשולי שמלתה ורצה אלינו, חונקת את בנה הנבוך בחיבוק חזק, ואז, למרבה ההפתעה, גם אותי. "את כל כך יפה!" היא אמרה ברגש, מובילה אותי ואת אורלוק במעלה השביל. "את בוודאי תצילי אותנו." היא אמרה לבעלה יותר מאשר לי. "וכבר התחלנו לתכנן את החתונה ו..." עצרתי. "איזו חתונה?" שאלתי בחשש. "אוי, אורלוק! אל תגיד לי שלא סיפרת לה!" היא אמרה בתוכחה אל בנה. "סיפרת לי מה?" שאלתי בפחד הולך ומתגבר. "התחלנו לתכנן את החתונה שלכם! יקירתי." היא אמרה בקול נרגש. הדם אזל מפניי. נשכתי את שפתי התחתונה ואמרתי "אני לא מתחתנת איתו." אורלוק נראה כאילו היה מוותר על כל ממלכתו, בעצם ממלכתי, תמורת הזכות לא להיות שם. אביו של אורלוק הדף את כולנו לתוך הארמון, סוגר את הדלתות בחוזקה. "אני לא מתחתנת איתו!" צעקתי בגועל. אימו של אורלוק נראתה כאילו היא הולכת לבכות. "גם אני לא מאושר מהרעיון הזה!" אמר אורלוק בכעס. "למה שלא תתחתני איתו? את הנסיכה האמיתית, הוא הנסיך, אתם מתאימים, הכל בינכם מושלם!" אמר אביו של אורלוק. "חוץ מהעובדה שאנחנו לא סובלים אחד את השני!" אמרתי בכעס. אורלוק הביט בי במבט מאשים. "אל תסתכל עלי ככה, אתה שומע?" צעקתי עליו. "אני בת שש עשרה, אני צעירה מכדי להתחתן ואני שונאת אותך!" אימו של אורלוק פרצה בבכי. באותו רגע פשוט שנאתי את אורלוק, שנאה טהורה ופשוטה, ללא משיכה וללא האפשרות לסלוח. שנאתי אותו ואת הוריו על כך שהעמידו אותי בניסיון. זרקתי את הכתר שלי על הרצפה, מפזרת את שערי הפרוע במילא, עיניי מתמלאות דמעות. פתחתי את הדלתות בבעיטה ורצתי במורד השביל, מעבירה מבט מרפרף על הקהל ההמום. אורלוק רץ אחריי. תפסתי את המושכות של הסוס שלי, שבאותו הזמן רעה להנאתו במה שנראה כמו ערוגות פרחים אכולות למחצה, ועליתי על גבו במהירות, מצליפה בו ובועטת בו ברגלי. הסוס פתח בדהירה מהירה. מאחורי שמעתי את אורלוק זועק "עצרי! עצרי!" לא היה לי אכפת. צעקותיו נענו בתנועת אצבע גסה. "לך לעזאזל אורלוק, וקח את המשפחה שלך איתך!" בתוך ים של שער פרוע שהפריע לי לראות, עיניים מלאות דמעות, נתקעת ונשרטת מענפים טועים, דוהרת כמו שדה. הרגשתי את טעמו המתכתי של הדם בפי, ולא היה לי אכפת. לפתע התעקמה רגלי בתוך הארכובה ונאלצתי לבצע קפיצת חירום. ביצעתי את הקפיצה לא טוב, נוחתת על קרסול ימין כשקול קראק לא נעים נשמע. נהדר! זה מה שאני צריכה! לשבור את הקרסול באמצע יער, כשאני תקועה עם הבן אדם השני הכי שנוא עליי (הראשון הייתה המורה שלי למתמטיקה) צרחתי מכאב, מלווה את הצרחות בכמה קללות מאוד לא סימפטיות בדבר עיסוקיה של אימו של אלוהים. אורלוק עצר את סוסו, קפץ ממנו ורץ אליי. "את בסדר?!" הוא שאל, פרצופו חיוור. "אני נראית לך בסדר?" שאלתי אותו בבכי, מסיטה קצוות שער טורדנית מעיניי. אורלוק ניגש, נכון להרים אותי בידיו ולשים אותי על הסוס. השתחררתי מאחיזתו והתרוממתי במאמץ רב על רגליי, מחבקת גזע עץ רחב כדי לא ליפול. התחלתי לפסוע במאמץ, בוכה ומתאמצת להסוות את אנחות הכאב שלי. לאחר כמה מטרים כאובים במיוחד נפלתי על הקרקע בחוסר אונים, מוחה את דמעותיי. בלי מילים אורלוק בא והרים אותה בידיו, מעלה אותה על הסוס השחור שוב בעדינות. הוא טיפס מאחוריה, כורך את ידיו סביבה ומחזיק במושכות, מדרבן את הסוס. "את באמת לא רוצה להתחתן איתי?" שאל בשקט לאחר כמה דקות שקטות של רכיבה. "אני בת שש עשרה. אני לא רוצה להתחתן כרגע עם אף אחד, בטח שלא איתך" אמרתי בשקט, מעט מופתעת שהוא בכלל טרח לשאול מה דעתי. "כאן נהוג שבנות מתחתנות בגיל שש עשרה, אפילו מוקדם יותר." הוא אמר כהערת אגב. "אתה לא צריך לתרץ לי את ההחלטה של ההורים שלך, אתה יודע." אמרתי בשקט. אורלוק שתק. הנחתי לו, משעינה את ראשי העייף על כתפיו. "אתה בכלל לא רוצה להתחתן, נכון?" שאלתי לאחר מחשבה. "לא היה לי שום חלק בתהליך קבלת ההחלטות המפגר הזה." הוא אמר, עדיין לא עונה לי על השאלה, אבל לא הטרדתי אותו יותר בשאלות, הייתי עסוקה מדי בלרטון על המצב העגום של הקרסול שלי. "ראבק! אני שונאת להרגיש כל כך חסרת אונים!" צעקתי, מפחידה כמה ינשופים שנמנמו על ענפיי העצים. אורלוק התעלם מצרחות הכאב שלה, מכוון את הסוס לעבר הבית שנראה כבר באופק. כנראה שנפטה לא התעלמה מהצרחות של ליאנה, כי כעבור דקה היא הופיעה, פותחת את הדלתות הכבדות ועל פנייה הבעת דאגה וכתם גדול של תה. אורלוק קפץ מהסוס ותפס את ליאנה, נושא אותה בזרועותיו לעבר הבית. "מה קרה?" שאלה נפטה. "סוס...כועסת...רגל...אאוץ." אמרתי בקול חנוק. "היא שברה את הקרסול." אמר אורלוק באדישות. הנהנתי, הבעה מעוררת רחמים במיוחד שפוכה על פניי. "תביא אותה למעלה." אמרה נפטה. בחנתי את עצמי. שער פרוע עם עלים בתוכו, פנים רטובים מדמעות, שמלה קרועה, והקרסול שלי כבר התחיל להתנפח. אורלוק נשא אותה לחדר וזרק אותה על המיטה. "אאוץ!" צעקתי. "לך לעזאזל!" קראתי מאחוריו כאשר הסיט את ווילון ויצא מהחדר. אחרי כמה שניות נכנסה לחדר נפטה, בידיה קערה ואבקה ומים. היא שפכה את האבקה לתוך המים, מערבבת אותה, עד שנוצרה עיסה דביקה שחששתי שאני אצטרך לבלוע. נפטה התקרבה אליי, והתחילה למרוח את הקרסול שלי בחומר הדביק. צרחתי מכאבים, מתחננת שתפסיק. כעבור כמה מריחות וכמה מילות קסם התחלתי להרגיש יותר טוב. הרבה יותר טוב. נפטה מלמלה עוד כמה מילים והקרסול התרפא לגמרי. נשכבתי על המיטה בעייפות, אפילו לא טורחת להחליף לפיג'מה, ונרדמתי.
תהנו......... פרק 15: כעבור בערך שעה של רכיבה מאומצת על שביל באמצע היער כשנחיל של מה שנראה כמו היתושים הכי גדולים שראיתי בחיים בעקבותיי, התחיל להימאס לי. "זהו זה, נשבר לי!" אמרתי ברוגזה. הידקתי את המושכות, דופקת בסוסי השחור בקרסוליי, תוך לחישה של מה שנשמע היה כ: "רוץ, בן זונה! או שאני שוברת לך את המפרקת!" הסוס שלי התחיל לדהור, חוצה את השביל במהירות, ואני יושבת על גבו, נהנית מכל רגע. "סוף סוף, קצת כיף!" אמרתי, מורידה את הכתר מראשי ומחזיקה אותו בידי כדי שלא ישבר. תוך כמה דקות אורלוק השיג אותי, תופס את המושכות של הסוס שלי ועוצר אותו. החיוך הגדול שעל פניי עומעם רק במקצת כשראיתי את הבעת החימה ששפוכה על פניו. "את-יכולת-לשבור-את-המפרקת!" הוא אמר, מתנשף. "אוי נו מה איתך? אל תהייה כזה כבד!" אמרתי בחיקוי די מוצלח של הפרחות מהכיתה שלי. זה לא עבד עליו. עד שהגענו הוא החזיק את המושכות של הסוס שלי בידיו, מכריח אותו ללכת בשלווה. לאחר כעשר דקות ראינו משהו שנראה כמו עיר בנויה אבן. עיר גדולה מאוד. אורלוק הוביל אותי בבטחה דרך רחובות העיר. מסביבי עמדו אנשים שהביטו בי ובאורלוק והתלחשו בינהם. אישה אחת זרקה לעבר הסוסים שלנו זר פרחים. הבטתי באנשים שנראו שמחים מאוד. מעניין למה הם כל כך שמחים? חשבתי. לאחר בערך חמש דקות של רכיבה דרך ההמון ופיזור חיוכים מבוישים לעברו הגענו למה שנראה כמו ארמון. משני צידי השביל שהוביל לחצר חיכו עוד אנשים, לבושים בבגדים מפוארים וחגיגיים למראה. בסוף השביל, על מדרגות שיש, עמדו זוג אנשים מלכותיים, על ראשיהם נחו כתרים. הגבר הגבוה היה בעל שער לבן וזקן ארוך וחזות גאה במיוחד, עיניו כחולות אפורות כשל אורלוק, לבוש טוגה ארוכה ולבנה. האישה לבשה מין שמלה ארוכה ויפה, אדומה כדם. שערה השחור הארוך (משם אורלוק לקח את השער שלו! חייכתי לעצמי) היה פזור על כתפייה והיא הייתה יפה מאוד. היה בה מין יופי פראי, כזה שלא ניתן לשבירה, כמו של אורלוק. כאשר הבחינו בבנם, הם חייכו, ואימו של אורלוק, המלכה נרליאה, אחזה בשולי שמלתה ורצה אלינו, חונקת את בנה הנבוך בחיבוק חזק, ואז, למרבה ההפתעה, גם אותי. "את כל כך יפה!" היא אמרה ברגש, מובילה אותי ואת אורלוק במעלה השביל. "את בוודאי תצילי אותנו." היא אמרה לבעלה יותר מאשר לי. "וכבר התחלנו לתכנן את החתונה ו..." עצרתי. "איזו חתונה?" שאלתי בחשש. "אוי, אורלוק! אל תגיד לי שלא סיפרת לה!" היא אמרה בתוכחה אל בנה. "סיפרת לי מה?" שאלתי בפחד הולך ומתגבר. "התחלנו לתכנן את החתונה שלכם! יקירתי." היא אמרה בקול נרגש. הדם אזל מפניי. נשכתי את שפתי התחתונה ואמרתי "אני לא מתחתנת איתו." אורלוק נראה כאילו היה מוותר על כל ממלכתו, בעצם ממלכתי, תמורת הזכות לא להיות שם. אביו של אורלוק הדף את כולנו לתוך הארמון, סוגר את הדלתות בחוזקה. "אני לא מתחתנת איתו!" צעקתי בגועל. אימו של אורלוק נראתה כאילו היא הולכת לבכות. "גם אני לא מאושר מהרעיון הזה!" אמר אורלוק בכעס. "למה שלא תתחתני איתו? את הנסיכה האמיתית, הוא הנסיך, אתם מתאימים, הכל בינכם מושלם!" אמר אביו של אורלוק. "חוץ מהעובדה שאנחנו לא סובלים אחד את השני!" אמרתי בכעס. אורלוק הביט בי במבט מאשים. "אל תסתכל עלי ככה, אתה שומע?" צעקתי עליו. "אני בת שש עשרה, אני צעירה מכדי להתחתן ואני שונאת אותך!" אימו של אורלוק פרצה בבכי. באותו רגע פשוט שנאתי את אורלוק, שנאה טהורה ופשוטה, ללא משיכה וללא האפשרות לסלוח. שנאתי אותו ואת הוריו על כך שהעמידו אותי בניסיון. זרקתי את הכתר שלי על הרצפה, מפזרת את שערי הפרוע במילא, עיניי מתמלאות דמעות. פתחתי את הדלתות בבעיטה ורצתי במורד השביל, מעבירה מבט מרפרף על הקהל ההמום. אורלוק רץ אחריי. תפסתי את המושכות של הסוס שלי, שבאותו הזמן רעה להנאתו במה שנראה כמו ערוגות פרחים אכולות למחצה, ועליתי על גבו במהירות, מצליפה בו ובועטת בו ברגלי. הסוס פתח בדהירה מהירה. מאחורי שמעתי את אורלוק זועק "עצרי! עצרי!" לא היה לי אכפת. צעקותיו נענו בתנועת אצבע גסה. "לך לעזאזל אורלוק, וקח את המשפחה שלך איתך!" בתוך ים של שער פרוע שהפריע לי לראות, עיניים מלאות דמעות, נתקעת ונשרטת מענפים טועים, דוהרת כמו שדה. הרגשתי את טעמו המתכתי של הדם בפי, ולא היה לי אכפת. לפתע התעקמה רגלי בתוך הארכובה ונאלצתי לבצע קפיצת חירום. ביצעתי את הקפיצה לא טוב, נוחתת על קרסול ימין כשקול קראק לא נעים נשמע. נהדר! זה מה שאני צריכה! לשבור את הקרסול באמצע יער, כשאני תקועה עם הבן אדם השני הכי שנוא עליי (הראשון הייתה המורה שלי למתמטיקה) צרחתי מכאב, מלווה את הצרחות בכמה קללות מאוד לא סימפטיות בדבר עיסוקיה של אימו של אלוהים. אורלוק עצר את סוסו, קפץ ממנו ורץ אליי. "את בסדר?!" הוא שאל, פרצופו חיוור. "אני נראית לך בסדר?" שאלתי אותו בבכי, מסיטה קצוות שער טורדנית מעיניי. אורלוק ניגש, נכון להרים אותי בידיו ולשים אותי על הסוס. השתחררתי מאחיזתו והתרוממתי במאמץ רב על רגליי, מחבקת גזע עץ רחב כדי לא ליפול. התחלתי לפסוע במאמץ, בוכה ומתאמצת להסוות את אנחות הכאב שלי. לאחר כמה מטרים כאובים במיוחד נפלתי על הקרקע בחוסר אונים, מוחה את דמעותיי. בלי מילים אורלוק בא והרים אותה בידיו, מעלה אותה על הסוס השחור שוב בעדינות. הוא טיפס מאחוריה, כורך את ידיו סביבה ומחזיק במושכות, מדרבן את הסוס. "את באמת לא רוצה להתחתן איתי?" שאל בשקט לאחר כמה דקות שקטות של רכיבה. "אני בת שש עשרה. אני לא רוצה להתחתן כרגע עם אף אחד, בטח שלא איתך" אמרתי בשקט, מעט מופתעת שהוא בכלל טרח לשאול מה דעתי. "כאן נהוג שבנות מתחתנות בגיל שש עשרה, אפילו מוקדם יותר." הוא אמר כהערת אגב. "אתה לא צריך לתרץ לי את ההחלטה של ההורים שלך, אתה יודע." אמרתי בשקט. אורלוק שתק. הנחתי לו, משעינה את ראשי העייף על כתפיו. "אתה בכלל לא רוצה להתחתן, נכון?" שאלתי לאחר מחשבה. "לא היה לי שום חלק בתהליך קבלת ההחלטות המפגר הזה." הוא אמר, עדיין לא עונה לי על השאלה, אבל לא הטרדתי אותו יותר בשאלות, הייתי עסוקה מדי בלרטון על המצב העגום של הקרסול שלי. "ראבק! אני שונאת להרגיש כל כך חסרת אונים!" צעקתי, מפחידה כמה ינשופים שנמנמו על ענפיי העצים. אורלוק התעלם מצרחות הכאב שלה, מכוון את הסוס לעבר הבית שנראה כבר באופק. כנראה שנפטה לא התעלמה מהצרחות של ליאנה, כי כעבור דקה היא הופיעה, פותחת את הדלתות הכבדות ועל פנייה הבעת דאגה וכתם גדול של תה. אורלוק קפץ מהסוס ותפס את ליאנה, נושא אותה בזרועותיו לעבר הבית. "מה קרה?" שאלה נפטה. "סוס...כועסת...רגל...אאוץ." אמרתי בקול חנוק. "היא שברה את הקרסול." אמר אורלוק באדישות. הנהנתי, הבעה מעוררת רחמים במיוחד שפוכה על פניי. "תביא אותה למעלה." אמרה נפטה. בחנתי את עצמי. שער פרוע עם עלים בתוכו, פנים רטובים מדמעות, שמלה קרועה, והקרסול שלי כבר התחיל להתנפח. אורלוק נשא אותה לחדר וזרק אותה על המיטה. "אאוץ!" צעקתי. "לך לעזאזל!" קראתי מאחוריו כאשר הסיט את ווילון ויצא מהחדר. אחרי כמה שניות נכנסה לחדר נפטה, בידיה קערה ואבקה ומים. היא שפכה את האבקה לתוך המים, מערבבת אותה, עד שנוצרה עיסה דביקה שחששתי שאני אצטרך לבלוע. נפטה התקרבה אליי, והתחילה למרוח את הקרסול שלי בחומר הדביק. צרחתי מכאבים, מתחננת שתפסיק. כעבור כמה מריחות וכמה מילות קסם התחלתי להרגיש יותר טוב. הרבה יותר טוב. נפטה מלמלה עוד כמה מילים והקרסול התרפא לגמרי. נשכבתי על המיטה בעייפות, אפילו לא טורחת להחליף לפיג'מה, ונרדמתי.
אני מקווה שזאת טירחה... תודה מראש... הבלוג שלי----> http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=Sweet6teen כנסו ותגיבו...
