חנוכייה בנכר
כתבה: שושנה חביב מתוך ספרה: מן הבלקן עד כאן (הסיפור מפורסם בפורום באישור המחברת) לפני מספר שנים נסעתי לארצות-הברית, לעיר סיאטל, לביקור ראשון אצל נכדי הראשון שנולד בנכר, לצערי. חיכיתי לסיום עבודתה של בתי, שלימדה עברית בבית-הספר של הקהילה היהודית. בית-הספר היה צמוד לבית-הכנסת, ואני ניצלתי את זמן ההמתנה; הסתובבתי והסתכלתי סביבי. ואז...ראיתי אותה! היא ניצבה בחלון, בכניסה לבית-הכנסת. אף פעם לא ראיתי לפני-כן חנוכייה שכזאת! עשוייה היתה אבן בהירה, שבתוכה, כאילו, צויירו חוטים אדמדמים, דקיקים. בתוך האבן היו חצובות תשע דמויות - כמספר הנרות והקנים בחנוכייה רגילה - אלא שכאן לא היו בכלל קנים: ממולי נצבו תשע דמויות-אדם, לבושות בלבוש הדומה לגלימה, ראשיהם ומבטיהם מופנים מעלה וידיהם מושטות אל-על, כמו בעת תפילה. על ראש כל דמות היתה מין כיפונת לנר. איזו חנוכייה משונה ומיוחדת! היבתטתי בה מוקסמת, והיא כאילו דברה אלי ללא מילים. "מעניין", אמרתי לעצמי בחצי קול, "מעניין מי פיסל חנוכייה יפהפייה שכזו באבן; דמויות שכאלה , שדמו בעיניי למכבים..." עוד אני ממלמלת לעצמי, עברה לידי אחת מעובדות המקום. שאלתי אותה על שם האומן, שעיצב את החנוכייה. "הא, זה? זה פסל צעיר, שהביא חנוכייה למכירה. מחירה 25 דולר, נדמה לי שהיא מישראל; אפילו האבן משם". הצטערתי שלא היו לי 25 דולר. המשכתי לעמוד מול החנוכייה. "אמן ישראלי? למה היה עליו לפסל באבן ירושלמית? החסרות כאן אבנים? ולמה הביא אבן משם?" הרהרתי בקול. "סליחה, גברתי", נשמע קול מאחוריי. הפניתי את פניי. לפני גבר צעיר, כבן 20 שנה. "כן, במה העניין?, שאלתי באנגלית. "הו לא, לא באנגלית! בעברית, אפשר?" "בבקשה!" עניתי מופתעת. "זה אני, אני הוא פסל החנוכייה הזאת". ??" "נולדתי בישראל. כן, זה סיפור עצוב וקצת ארוך, אבל אשתדל לקצר. הוריי הגרו מהארץ בילדותי וירדו לארצות הברית. לא רציתי לנסוע, לעזוב חברים, מקומות אהובים, משפחה מורחבת, אבל לא שאלו לדעתי. החפצים נארזו, המזוודות נשלחו לנמל התעופה, ולא הרבה אחריהם הופיעה המונית...אמי קראה לי - אבל אני נעלמתי לה ברגע האחרון... "איפה היית? נעלמת לנו ממש לפני הניסעה?! כעסה אצח. לא סיפרתי לאיש, שיצאתי להעיף מבט אחרון בחצר, בנוף שמסביב, נוף ילדותי, בגבעות הטרשים שמסביב...איך אסע וכל זה יישאר - ולא אראנו עוד? קולות הוריי דחקו בי. עיניי מלאו דמעות. ואז ראיתי אותה! אבן לבנבנת שטוחה, לא יפה במיוחד. אבל היא הייתה שלי! היא הייתה כאן מששת ימי בראשית! טמנתי את האבן במהירות בילקוט הצד שלי ורצתי חזרה. לא סיפרתי לאיש, מה בחיקי, שלא ילגעו ויגידו לי לזרוק את היקר לי מכל. כך בעתי עם הוריי לכאן, לארצות-הברית. השנים חלפו. אני בגרתי, וכל אותן השנים לא גיליתי את סודי. אף לא בקרתי מאז בישראל. עכשיו אני מסיים לימודי אומנויות ופיסול, ואוכל לעבוד ולעמוד ברשות עצמי - לחסוך כסף לכרטיס חזרה לישראל. החנוכייה הזו היא פסלי הראשון. יש עוד פסלים בתערוכה, אבל לא מן האבן ההיא. אני זקוק מאד לכסף, אך בסתר ליבי אני מבקש, שלא יימצא לה קונה. אני רוצה לקחת אותה איתי הביתה, לישראל. שם מקומה האמיתי. בשבילי הייתה האבן שלקחתי תזכורת של גבורת המכבים בזמנים ההם, ואילו עליי מוטלת משימה כבידה - לעשות מאמץ ולחזור לארץ מולדתי, ושם להדליק חנוכייה אמיתית לזכר גיבורי עמי שלי, מהם רקחתי כל-כך בשנות שהותי כאן בנכר", אמר בלחש. "ואת, את חוזרת עוד מעט לישראל, אולי עוד נזכה להדליק שם ביחד חנוכייה". חזרתי לביתי בגליל, בלי החנוכייה היפהפייה, ועדיין אני מחכה לאמן, שפיסל אותה. האם חזר למולדתו?
