R a z i e l
New member
סיפורו של וולוס (Volos)
סיפור הרקע לדמות חדשה שאני משחק (למעשה אמור לשחק, רק בניתי אותה) יום עשרים למלחמה נגד שבט הטאפו הבוקר עלה אך השמש לא זרחה בשמיים. שלושה חיילים מצבאו של ולאד נמצאו מתים באותו בוקר, קפאו בשנתם נאמר לי אך לדעתי ולאד היה אשם. הטיפש היה צריך לשים עין על חייליו. הוא חייל טוב, אבל חסר ניסיון וכה פזיז. עברו כבר עשרים יום למלחמה והגדוד שלי ואני עדיין לא ראינו דם. אבי החליט שעלינו לחכות לרגע המתאים. התוכנית הייתה פשוטה: לשמור עשרה גדודים כגיבוי שינצלו את עייפות האוייב ויטבחו בחייליו. זו הייתה תוכנית טובה אבל אותו בוקר המזל לא שיחק לנו. קיבלנו הוראה שהגדוד שלנו נכנס היום לקרב. אחד משליחיו של אבי העביר את המסר משדה הקרב. אבי אהב להיות בין חייליו בקרב. הוא תמיד אמר שמנהיג טוב מוביל את צבאו בשדה הקרב ולא מגבעה רחוקה. אז קיבלנו סוף סוף הוראה לצעוד. אחרי עשרים יום כולנו הינו צמאים לדם וחסרי סבלנות. לאחר ארוחת בוקר קלה – חייל לא נלחם טוב ללא אוכל בבטנו – התחלנו לצעוד. התפקיד שלנו היה לאגף את האוייב ולמנוע מתגבורת להגיע. אחרי שעה קלה הגענו ליעדינו. השמש כבר זרחה אבל חומה לא הורגש כלל. הקור חדר לעצמותינו והיינו מעט נוקשים. המפקד אמר כמה מילים להסעיר את רוחנו ויצאנו בריצה לקרב. היכינו באוייב בחוסר רחמים. הדם זרם כנהר אבל משהו לא הסתדר לי באותו הרגע. זה היה קל מדי. הטיפשים בקושי נלחמו. חיסלתי כתריסר אנשים בטרם שמעתי את זה. קול תרועה חזק מאד נשמע מאחורינו ואז הבנתי. הם חיכו לנו. זה היה מארב כדי למשוך אותנו למלכודת. גדוד לוחמי טאפו גדולים תקף מהעורף. פניהם צבועים וחרבותיהם באוויר. הם הסתערו עלינו. היינו לכודים. שבט הטאפו אולי טיפשים אבל היו להם לוחמים טובים. ניסינו לפלס מעבר דרכם כדי להתאחד עם שאר החיילים אבל המלכודת הייתה טובה מדי. איבדנו חיילים טובים באותו יום. השמש כבר הייתה במרכז השמיים ועדיין היינו לכודים בין חיילי הטאפו. ידם לחצה עלינו בחוזקה. גרזן המלחמה שלי ביד אחת ומגני בשניה. מכה לימין ולשמאל. גופות האוייב החלו להצטבר מתחת לרגליי. הופרדתי מחבריי והאוייב הקיף אותי. ראיתי את מותי קרב והחלטתי שאני לא אפול כה בקלות. איתרתי את מנהיג הגדוד אשר טמן לנו את המלכודת. בחור גבוה ורחב מימדים. צבעי המלחמה מעטרים את פניו ופטיש גדול בידו. הנפתי את גרזני בחוזקה מנפץ את שיריון החייל שעמד לימיני. גופו כמעט נחצה לשניים והגרזן נתקע עמוק בגופו ושיריונו לוחץ עליו. השארתי את נשקי והסתערתי, מגני מלפני, לכיוון המנהיג שלהם. נתקלתי בו בחבטה שהפילה אותו מרגליו. מבט הנצחון נמוג בין רגע ועיניו הראו את פחדנותו. טאפו עלוב, כבודו נמוג ממנו והוא החל להתחנן על חייו. ניפצתי את ראשו עם המגן ושלפתי גרזן קטן שהיה תלוי בחוגרתי. הצלחתי להוריד עוד חמישה לפני שהם היו עליי. ניסיתי להחלץ אבל כאב הכה בראשי ואיבדתי את ההכרה. המשך יבוא...
סיפור הרקע לדמות חדשה שאני משחק (למעשה אמור לשחק, רק בניתי אותה) יום עשרים למלחמה נגד שבט הטאפו הבוקר עלה אך השמש לא זרחה בשמיים. שלושה חיילים מצבאו של ולאד נמצאו מתים באותו בוקר, קפאו בשנתם נאמר לי אך לדעתי ולאד היה אשם. הטיפש היה צריך לשים עין על חייליו. הוא חייל טוב, אבל חסר ניסיון וכה פזיז. עברו כבר עשרים יום למלחמה והגדוד שלי ואני עדיין לא ראינו דם. אבי החליט שעלינו לחכות לרגע המתאים. התוכנית הייתה פשוטה: לשמור עשרה גדודים כגיבוי שינצלו את עייפות האוייב ויטבחו בחייליו. זו הייתה תוכנית טובה אבל אותו בוקר המזל לא שיחק לנו. קיבלנו הוראה שהגדוד שלנו נכנס היום לקרב. אחד משליחיו של אבי העביר את המסר משדה הקרב. אבי אהב להיות בין חייליו בקרב. הוא תמיד אמר שמנהיג טוב מוביל את צבאו בשדה הקרב ולא מגבעה רחוקה. אז קיבלנו סוף סוף הוראה לצעוד. אחרי עשרים יום כולנו הינו צמאים לדם וחסרי סבלנות. לאחר ארוחת בוקר קלה – חייל לא נלחם טוב ללא אוכל בבטנו – התחלנו לצעוד. התפקיד שלנו היה לאגף את האוייב ולמנוע מתגבורת להגיע. אחרי שעה קלה הגענו ליעדינו. השמש כבר זרחה אבל חומה לא הורגש כלל. הקור חדר לעצמותינו והיינו מעט נוקשים. המפקד אמר כמה מילים להסעיר את רוחנו ויצאנו בריצה לקרב. היכינו באוייב בחוסר רחמים. הדם זרם כנהר אבל משהו לא הסתדר לי באותו הרגע. זה היה קל מדי. הטיפשים בקושי נלחמו. חיסלתי כתריסר אנשים בטרם שמעתי את זה. קול תרועה חזק מאד נשמע מאחורינו ואז הבנתי. הם חיכו לנו. זה היה מארב כדי למשוך אותנו למלכודת. גדוד לוחמי טאפו גדולים תקף מהעורף. פניהם צבועים וחרבותיהם באוויר. הם הסתערו עלינו. היינו לכודים. שבט הטאפו אולי טיפשים אבל היו להם לוחמים טובים. ניסינו לפלס מעבר דרכם כדי להתאחד עם שאר החיילים אבל המלכודת הייתה טובה מדי. איבדנו חיילים טובים באותו יום. השמש כבר הייתה במרכז השמיים ועדיין היינו לכודים בין חיילי הטאפו. ידם לחצה עלינו בחוזקה. גרזן המלחמה שלי ביד אחת ומגני בשניה. מכה לימין ולשמאל. גופות האוייב החלו להצטבר מתחת לרגליי. הופרדתי מחבריי והאוייב הקיף אותי. ראיתי את מותי קרב והחלטתי שאני לא אפול כה בקלות. איתרתי את מנהיג הגדוד אשר טמן לנו את המלכודת. בחור גבוה ורחב מימדים. צבעי המלחמה מעטרים את פניו ופטיש גדול בידו. הנפתי את גרזני בחוזקה מנפץ את שיריון החייל שעמד לימיני. גופו כמעט נחצה לשניים והגרזן נתקע עמוק בגופו ושיריונו לוחץ עליו. השארתי את נשקי והסתערתי, מגני מלפני, לכיוון המנהיג שלהם. נתקלתי בו בחבטה שהפילה אותו מרגליו. מבט הנצחון נמוג בין רגע ועיניו הראו את פחדנותו. טאפו עלוב, כבודו נמוג ממנו והוא החל להתחנן על חייו. ניפצתי את ראשו עם המגן ושלפתי גרזן קטן שהיה תלוי בחוגרתי. הצלחתי להוריד עוד חמישה לפני שהם היו עליי. ניסיתי להחלץ אבל כאב הכה בראשי ואיבדתי את ההכרה. המשך יבוא...
