סיפורו של אגלי ג'ו
סיפורו של אגלי ג'ו-חלק א' היה יום אביב בהיר ונעים מזג כשהובלה אימי בבהילות לבי"ח ללדת אותי , כבר שנולדתי ניתן היה להבחין בחזות היוצאת דופן שלי, שכן הייתי "תינוק מכוער להחריד" תספר לי אימי פעמים רבות בעתיד. גדלתי בבית רגיל מהמעמד הבינוני, בן יחיד לזוג הורים עובדים שדי עסוקים בקריירה שלהם, מעין ילד מפתח שכזה. בשנים הראשונות לחיי חזותי יוצאת הדופן וכיעורי הבולט לא השפיעו והייתי ילד בריא ושמח ככל הילדים, התפנית לרעה החלה בגיל 7 לערך אחרי שהורי החליטו לעקור ועברנו לגור בשכונה חדשה, שם מצאתי את עצמי מתקשה מאוד להתאקלם ולהשתלב בחיי החברה החדשים, קבלת הפנים "שזכיתי" לה היתה של בוז ולעג מצד החברים החדשים עם כינויי גנאי לא מעטים על מראי החיצוני, אפילו הוצמד לשמי הפרטי ג'ו שם תואר חדש, מעתה ואילך נקראתי אגלי ג'ו בפי הילדים, לראשונה בחיי הרגשתי בודד ומושפל כשעלבון צורב חורך את נשמתי…. בשנים שלאחר מכן המצב לא השתפר אלא אף הורע, הן בשכונה והן בבית הספר ספגתי מצד הילדים התנכלויות מילוליות ופיזיות על רקע כיעורי הבולט, הייתי אאוט-סיידר מוחלט, באיזשהו שלב הגיעו מים עד נפש והחלטתי להתנתק, הסתגרתי בבית ,הפסקתי לצאת ולהתרועע בחברה ובבקרים ברחתי בדר"כ מבית-הספר ושוטטתי במשך שעות בשדות שליד הבית מכלה שם את זמני עד שעת החזרה מהלימודים, יותר מכל העיקה עלי אותה תקופה תחושת הבדידות העמוקה… כך גדלתי בעצם והפכתי לאדם בוגר, הכאב של הבדידות והדחיה מהחברה הפכו לזעם ושנאה עמוקה לסביבה לעצמי ובעיקר לחיים שלי, רציתי לבטא את השנאה הזו, לפגוע ולהזיק כמה שיותר, ספרים שקראתי על חיי מאפיונרים עיצבו בי את הרצון העז לחיות כך…. וכך בגיל עשרים עזבתי את בית הורי ופניתי למשפחת הפשע הידועה קלדרון בבקשת עבודה, בתום ראיון העבודה עם ראש המשפחה מישל קלדרון, הוצע לי להיות גובה דמי חסות באיזור מרכז "אני אוהב את המראה שלך אתה תפחיד את האנשים" הוא אמר לי… ואכן כבר למחרת נשלחתי לאיזה מועדון שסירב לשלם דמי חסות, נכנסתי למשרדו של בעל המקום, הוא היה איש מבוגר כבן חמישים לערך בעל שיער לבן,הצגתי עצמי כאיש משפחת קלדרון ודרשתי את הכסף, נעניתי בשלילה תוך איום מצידו לקרוא למשטרה… "אוקיי" אמרתי כשאני מסתובב ומפנה לו את גבי עושה עצמי פונה ללכת בעוד שהוצאתי מביטנת מעילי אלת-אלומיניום, הסתובבתי אליו חזרה בתנועה חדה והטחתי את האלה חזק בפרצופו, הוא נפל מוכה הלם עם הכיסא לריצפה , התישבתי עליו והמשכתי לחבוט בו באלה בהנאה לא מוסתרת כשהוא לא מפסיק להתחנן שאפסיק ולקול תחנוניו התשוקה להמשיך רק גוברת בי, תחושת אקסטזה פיעמה בי. "אוקיי, אוקיי אני אשלם" הוא צעק אלי בכוחותיו האחרונים "תפתח את המגירה התחתונה בשולחן שלי, יש שם עשרת אלפים שקל בקש" קמתי מעליו והוצאתי את חבילת השטרות מהמגירה, הוא נשאר שרוע על הריצפה מתנשם בכבדות מילל ומייבב.... הוצאתי את אקדחי מהנרתיק ויריתי לו ברגל, הוא צרח כמו משוגע מהכאבים " למה עשית זאת הרי נתתי לך את כסף?!".... "תחילת חודש הבא אני אהיה פה שוב, תדאג שהכסף יהיה מוכן" אמרתי ופניתי ללכת… כך עברו עלי הימים הבאים בעצם, המשכתי בעבודת הגביה ואף שכללתי את שיטות העינוי האכזריות בהן נקטתי, שמי נודע לשימצה והטיל מורא בכל העיר… כיליתי את כל זמני בעבודה, חזרתי הביתה רק לצורך לינה ומקלחת, הייתי מכור לגמרי לפעילות הסדיסטית ,זה היה הריגוש שלי ובעצם המפלט שלי מעצמי ומתחושת הריקנות והבדידות המעיקה, וכך העברתי ימיי בהרס אנשים והרס משפחות מבלי לחשוש מלהנות מזה, אף שעמוק בתוך תוכי ידעתי שאני לא בסדר ושנאתי את עצמי עוד יותר על כך, אך לא יכולתי להיגמל מזה… ביום מן הימים בדרכי לאחד המועדונים לגבות חסות, עברתי ליד חלון ראווה של חנות לכלי נגינה, בחלון עמד לו אחר כבוד חליל בארוק חום שלכד את עיני ושבה את ליבי ביופיו, בלי להסס הרבה נכנסתי לחנות ורכשתיו, חזרתי אותו יום לדירתי כשרוח חיים חדשה מפעמת בי, מעת זו ואילך הקדשתי כל רגע פנוי שהיה לי ללימוד ואימון בנגינה בכלי זה, אף דאגתי ערב-ערב לחזור הביתה מוקדם יותר לצורך כך, קניתי כל תקליט אפשרי כמעט שהיתה בו איזושהי יצירה של נגינת חליל, הייתי כאחוז אובססיה ללמוד ולהתקדם, ואכן ככל שנקפו הימים נגינתי הלכה והשתפרה לה, התמקצעתי יותר ויותר באומנות זו, הנגינה נתנה משמעות חדשה לפעילותי בעבודה, שכן בזמן החילול בחליל, שחזרתי בעיני רוחי את רגעי הסדיזם בעמל יומי, השילוב של צלילי החליל הענוגים וסצינות אלימות בניצוחי, הרטיטו והביאו אותי לרמות חדשות של הרגשת התעלות אקסטטית….
סיפורו של אגלי ג'ו-חלק א' היה יום אביב בהיר ונעים מזג כשהובלה אימי בבהילות לבי"ח ללדת אותי , כבר שנולדתי ניתן היה להבחין בחזות היוצאת דופן שלי, שכן הייתי "תינוק מכוער להחריד" תספר לי אימי פעמים רבות בעתיד. גדלתי בבית רגיל מהמעמד הבינוני, בן יחיד לזוג הורים עובדים שדי עסוקים בקריירה שלהם, מעין ילד מפתח שכזה. בשנים הראשונות לחיי חזותי יוצאת הדופן וכיעורי הבולט לא השפיעו והייתי ילד בריא ושמח ככל הילדים, התפנית לרעה החלה בגיל 7 לערך אחרי שהורי החליטו לעקור ועברנו לגור בשכונה חדשה, שם מצאתי את עצמי מתקשה מאוד להתאקלם ולהשתלב בחיי החברה החדשים, קבלת הפנים "שזכיתי" לה היתה של בוז ולעג מצד החברים החדשים עם כינויי גנאי לא מעטים על מראי החיצוני, אפילו הוצמד לשמי הפרטי ג'ו שם תואר חדש, מעתה ואילך נקראתי אגלי ג'ו בפי הילדים, לראשונה בחיי הרגשתי בודד ומושפל כשעלבון צורב חורך את נשמתי…. בשנים שלאחר מכן המצב לא השתפר אלא אף הורע, הן בשכונה והן בבית הספר ספגתי מצד הילדים התנכלויות מילוליות ופיזיות על רקע כיעורי הבולט, הייתי אאוט-סיידר מוחלט, באיזשהו שלב הגיעו מים עד נפש והחלטתי להתנתק, הסתגרתי בבית ,הפסקתי לצאת ולהתרועע בחברה ובבקרים ברחתי בדר"כ מבית-הספר ושוטטתי במשך שעות בשדות שליד הבית מכלה שם את זמני עד שעת החזרה מהלימודים, יותר מכל העיקה עלי אותה תקופה תחושת הבדידות העמוקה… כך גדלתי בעצם והפכתי לאדם בוגר, הכאב של הבדידות והדחיה מהחברה הפכו לזעם ושנאה עמוקה לסביבה לעצמי ובעיקר לחיים שלי, רציתי לבטא את השנאה הזו, לפגוע ולהזיק כמה שיותר, ספרים שקראתי על חיי מאפיונרים עיצבו בי את הרצון העז לחיות כך…. וכך בגיל עשרים עזבתי את בית הורי ופניתי למשפחת הפשע הידועה קלדרון בבקשת עבודה, בתום ראיון העבודה עם ראש המשפחה מישל קלדרון, הוצע לי להיות גובה דמי חסות באיזור מרכז "אני אוהב את המראה שלך אתה תפחיד את האנשים" הוא אמר לי… ואכן כבר למחרת נשלחתי לאיזה מועדון שסירב לשלם דמי חסות, נכנסתי למשרדו של בעל המקום, הוא היה איש מבוגר כבן חמישים לערך בעל שיער לבן,הצגתי עצמי כאיש משפחת קלדרון ודרשתי את הכסף, נעניתי בשלילה תוך איום מצידו לקרוא למשטרה… "אוקיי" אמרתי כשאני מסתובב ומפנה לו את גבי עושה עצמי פונה ללכת בעוד שהוצאתי מביטנת מעילי אלת-אלומיניום, הסתובבתי אליו חזרה בתנועה חדה והטחתי את האלה חזק בפרצופו, הוא נפל מוכה הלם עם הכיסא לריצפה , התישבתי עליו והמשכתי לחבוט בו באלה בהנאה לא מוסתרת כשהוא לא מפסיק להתחנן שאפסיק ולקול תחנוניו התשוקה להמשיך רק גוברת בי, תחושת אקסטזה פיעמה בי. "אוקיי, אוקיי אני אשלם" הוא צעק אלי בכוחותיו האחרונים "תפתח את המגירה התחתונה בשולחן שלי, יש שם עשרת אלפים שקל בקש" קמתי מעליו והוצאתי את חבילת השטרות מהמגירה, הוא נשאר שרוע על הריצפה מתנשם בכבדות מילל ומייבב.... הוצאתי את אקדחי מהנרתיק ויריתי לו ברגל, הוא צרח כמו משוגע מהכאבים " למה עשית זאת הרי נתתי לך את כסף?!".... "תחילת חודש הבא אני אהיה פה שוב, תדאג שהכסף יהיה מוכן" אמרתי ופניתי ללכת… כך עברו עלי הימים הבאים בעצם, המשכתי בעבודת הגביה ואף שכללתי את שיטות העינוי האכזריות בהן נקטתי, שמי נודע לשימצה והטיל מורא בכל העיר… כיליתי את כל זמני בעבודה, חזרתי הביתה רק לצורך לינה ומקלחת, הייתי מכור לגמרי לפעילות הסדיסטית ,זה היה הריגוש שלי ובעצם המפלט שלי מעצמי ומתחושת הריקנות והבדידות המעיקה, וכך העברתי ימיי בהרס אנשים והרס משפחות מבלי לחשוש מלהנות מזה, אף שעמוק בתוך תוכי ידעתי שאני לא בסדר ושנאתי את עצמי עוד יותר על כך, אך לא יכולתי להיגמל מזה… ביום מן הימים בדרכי לאחד המועדונים לגבות חסות, עברתי ליד חלון ראווה של חנות לכלי נגינה, בחלון עמד לו אחר כבוד חליל בארוק חום שלכד את עיני ושבה את ליבי ביופיו, בלי להסס הרבה נכנסתי לחנות ורכשתיו, חזרתי אותו יום לדירתי כשרוח חיים חדשה מפעמת בי, מעת זו ואילך הקדשתי כל רגע פנוי שהיה לי ללימוד ואימון בנגינה בכלי זה, אף דאגתי ערב-ערב לחזור הביתה מוקדם יותר לצורך כך, קניתי כל תקליט אפשרי כמעט שהיתה בו איזושהי יצירה של נגינת חליל, הייתי כאחוז אובססיה ללמוד ולהתקדם, ואכן ככל שנקפו הימים נגינתי הלכה והשתפרה לה, התמקצעתי יותר ויותר באומנות זו, הנגינה נתנה משמעות חדשה לפעילותי בעבודה, שכן בזמן החילול בחליל, שחזרתי בעיני רוחי את רגעי הסדיזם בעמל יומי, השילוב של צלילי החליל הענוגים וסצינות אלימות בניצוחי, הרטיטו והביאו אותי לרמות חדשות של הרגשת התעלות אקסטטית….
