סיפורה של קטיה...
שלום.
אני קטיה ולפני כמה זמן אני ומשפחתי עלינו לישראל. לא רציתי, התנגדתי. לא רציתי לעזוב את חברותיי, את בית הספר ובכלל את מוסקבה.
בכי, צעקות, מריבות, פחד ועצב –כל אלה ליוו אותי כל התקופה הזאת של העלייה לישראל.
שבועיים עברו, אני יודעת כבר כמה מילים כמו "שלום,""סבבה..." אני עדיין לא יודעת הרבה אבל המילים המעטות עוזרות לי קצת להבין משהו.
היום יום שישי!יש! מחר לא הולכים לבית הספר הזועתי הזה.
למה זוועתי שאלתם, אז ככה:
כל בוקר מחכות לי הבנות השוויצריות מהכיתה. יום אחד צעדתי לעברן, ניסיתי להתיידד אתן, תמיד יש בי תקווה.
נורית, אחת מהבנות אמרה "שלום לך" בקול מתנשא.
דנה הוסיפה: "את רוצתה שנעזור לך לסחוב את התיקה שלך?"
היא חיקתה אותי... כולם צחקו.
עליתי לכיתה. כולם קראו לי 'רוסקי פרוסקי' במבטא רוסי. צחקו עליי, על המבטא שלי, על הדיבור שלי, על המראה שלי, הייתי עם שתי צמות שאימא קלעה לי וחצאית משובצת, גרביים וסנדלים...
התעלמתי מכל הלחשושים וצעדתי למקומי.
דנה ונורית ניגשו אליי ואמרו: 'אם לא הבנת זה חרם וכולם כולל כולם מחרימים אותך."
שוב הן צחקו בקול המגעיל הזה.
"חרם", איזה מילה נוראית. זה מרגיז נורא. הבנתי שזה מה שסבלתי במשך שבועיים. רתחתי מעצבים וצעקתי בקול כדי שכולם ישמעו "במוסקבה זה לא היה קורה!" – וברחתי מהכיתה.
גל של בושה עבר על הכיתה. המורה נכנסה וביקשה הסבר.
היה שקט.
המורה הוסיפה: "ככה מקבלים ילדה חדשה?"
וככה זה מתחיל, ההתעללות בשונה ובחלש. וזה עוד בחסד. אלו רק מדקרות סכין במילים.
עדיין לא בסכין ממש.
שלום.
אני קטיה ולפני כמה זמן אני ומשפחתי עלינו לישראל. לא רציתי, התנגדתי. לא רציתי לעזוב את חברותיי, את בית הספר ובכלל את מוסקבה.
בכי, צעקות, מריבות, פחד ועצב –כל אלה ליוו אותי כל התקופה הזאת של העלייה לישראל.
שבועיים עברו, אני יודעת כבר כמה מילים כמו "שלום,""סבבה..." אני עדיין לא יודעת הרבה אבל המילים המעטות עוזרות לי קצת להבין משהו.
היום יום שישי!יש! מחר לא הולכים לבית הספר הזועתי הזה.
למה זוועתי שאלתם, אז ככה:
כל בוקר מחכות לי הבנות השוויצריות מהכיתה. יום אחד צעדתי לעברן, ניסיתי להתיידד אתן, תמיד יש בי תקווה.
נורית, אחת מהבנות אמרה "שלום לך" בקול מתנשא.
דנה הוסיפה: "את רוצתה שנעזור לך לסחוב את התיקה שלך?"
היא חיקתה אותי... כולם צחקו.
עליתי לכיתה. כולם קראו לי 'רוסקי פרוסקי' במבטא רוסי. צחקו עליי, על המבטא שלי, על הדיבור שלי, על המראה שלי, הייתי עם שתי צמות שאימא קלעה לי וחצאית משובצת, גרביים וסנדלים...
התעלמתי מכל הלחשושים וצעדתי למקומי.
דנה ונורית ניגשו אליי ואמרו: 'אם לא הבנת זה חרם וכולם כולל כולם מחרימים אותך."
שוב הן צחקו בקול המגעיל הזה.
"חרם", איזה מילה נוראית. זה מרגיז נורא. הבנתי שזה מה שסבלתי במשך שבועיים. רתחתי מעצבים וצעקתי בקול כדי שכולם ישמעו "במוסקבה זה לא היה קורה!" – וברחתי מהכיתה.
גל של בושה עבר על הכיתה. המורה נכנסה וביקשה הסבר.
היה שקט.
המורה הוסיפה: "ככה מקבלים ילדה חדשה?"
וככה זה מתחיל, ההתעללות בשונה ובחלש. וזה עוד בחסד. אלו רק מדקרות סכין במילים.
עדיין לא בסכין ממש.
