סינקופה- חלק י
רוני יום ראשון 8:00 שרה התקשרה אתמול בלילה וביקשה שאבוא לפגוש אותה ואת אמא בדחיפות, וכך אחרי משמרת ארוכה של סוף שבוע, המשמרת האחרונה שלי, הגעתי בלי טיפת שינה לבית של אמא. כשהגעתי גיליתי להפתעתי שלא רק שרה נמצאת שם אלא גם אחי וגם מיכאל, הבן של שרה. אמא ושרה רוצות לספר לנו סיפור חשוב. עניין משפחתי, כך אמא אמרה ורמזה בצורה ברורה מאד שאגיע בלי נועה שלי. כולנו עומדים בסלון מסביב לפסנתר של אמא, מחכים לאיזה הודעה מרעישה. הציפייה הזו מזכירה לי קצת את הכינוס המשפחתי שעשיתי אני כשיצאתי מהארון. גם אז כולם עמדו מסביב לפסנתר, חייכו והחזיקו אצבעות, קיוו כנראה שאספר שזכיתי בפרס נובל, או לפחות שאספר שאני מתחתנת, ובמקום זאת הטלתי פצצה גדולה מאד וברחתי כדי לא להתמודד עם התגובות. אחי נעלב שלא ידע ראשון ואמא לא דיברה איתי שבועיים שלמים. כשחזרה לדבר איתי היא ציינה בכל הזדמנות שהחיים של כולנו משתנים כעת בגללי, ורק אחרי כמה חודשים הפסיקה להקניט ולפגוע בי עם הערות שכאלה. כשילד עומד כך מול המשפחה ומבקש לספר סוד יש אינספור תסריטים, אבל כשמבוגר מבקש לעשות זאת התסריט היחידי שעולה בראש כולם הוא נוראי. וכך גם אני ואחי סבורים כעת שאמא תספר על מחלה נוראית שגילו אצלה, ואולי היא אפילו תורשתית ולכן גם שרה נראית טרודה. ואם המחלה תורשתית ברור שגם אנחנו צריכים לדאוג. הפחד והעייפות משתלבים אצלי ביחד ואני כמעט צונחת לרצפה בהתעלפות דרמטית. אני מושיטה יד ונתמכת בכנף הפסנתר ומיד מזיזה את האצבעות כי אני רואה את האימה במבטה של אימי. בתוך שניות היא שולפת מטלית (נשקה של כל עקרת בית פולניה כפי שאומרת נועה) ומסירה את טביעות האצבעות שלי מהפסנתר הלבן היקר. אחר כך היא מוציאה כמה תמונות מאלבומים ישנים ואני מזהה את כולם, את סבא מישל ואת דודה שרה, את סבתא יונה ואפילו את עצמי בתור ילדה קטנה. ואפילו תמונה של סבתא עם מנחם, אבא של גילי. זו תמונה שכבר הכרתי מהחקירות של נועה ולא הרגשתי שהיא חריגה באלבום. התמונה היחידה שנראתה לא שייכת היא תמונה של אבא שלי. בפעם האחרונה שראיתי את אבא שלי הייתי בת 12, זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי או שמעתי ממנו ומכיוון שאמא לא הרבתה לדבר עליו גם לא שאלתי. אמא התחילה לספר על המלחמה ההיא כשסבתא יונה חזרה לצרפת למשפחה שלה. מסתבר שסבתא הייתה בהריון כשחזרה לצרפת ואביה דרש שתתחתן או תבצע הפלה. היא החליטה לשמור את הילד וחיפשה חתן שיהיה מוכן לקבל אליו אישה שהרה מגבר אחר, גבר שכנראה מת במחנות ההשמדה, לפחות כך חשבה יונה בפעם האחרונה שנפרדה ממנחם. כעבור תשעה חודשים אמא שלי נולדה וסבתא יונה עדיין לא התחתנה. אבא שלה הרשה לה לגור בביתו בסופו של דבר כיוון שהבין שאישה ותינוקת לא יסתדרו לבדן בצרפת של שנות המלחמה הארורה. הטלפון צלצל וקטע את הסיפור, נדמה היה לי ששרה רצתה להמשיך בסיפור מהנקודה שאמא הפסיקה אך בסוף שתקה. כשאמא ניתקה את השיחה וחזרה אלינו, עדיין עם הפלאפון ביד היא הסבירה שנועה באה לקחת אותה לבקר את מנחם, שהכיר את סבתא יונה לפני המלחמה. בליבי כבר הבנתי מה המשך הסיפור. -------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- לאה יום ראשון 10:20 גם היום לא נגעתי בארוחת הבוקר, בכלל נדמה לי שפיגוע זו דרך טובה לעשות דיאטה. כולם מכרכרים סביבי, ההורים והאחים, החברים מהעבודה ומהלימודים, אפילו השכנה הגיעה לבקר. וכמובן אבי. הוא משגע אותי, הוא לא מפסיק להסתובב לידי, נמצא כאן בין משמרת למשמרת, וכמובן בזמן המשמרת כאשר הוא מביא חולים למיון. רק רוני לא פה. החלטתי לספר לה. אני לא מסוגלת להמשיך לשתוק עוד, היא חייבת לדעת איך אני מרגישה. כשהיא תבוא אבקש ממנה לצאת איתי למרפסת, דמיינתי את זה כל הלילה. היא תעזור לי לעבור מהמיטה לכסא הגלגלים. היא תשים את הידיים שלי כרוכות סביב העורף והכתפיים שלה, ותקרב את הראש שלה לשלי. היא תהיה כל כך קרובה ואני אוכל להריח את הבושם שלה, ממש לנשום אותה אליי. היא תרים אותי בהנפה מהירה, ושוב אדע כמה שאני בטוחה בזרועותיה. ובאותה קלילות שתרים אותי היא תניח אותי בכסא. לא יפריע לי להיראות חלשה לידה. להיפך, אני רוצה שהיא תשלים אותי, שהיא תהיה חזקה בשבילי כמו שהיא חזקה בשביל נועה. אחר כך נצא למרפסת, היא תלך לפני ותפתח את הדלת, ואני אתגלגל עם הכסא המסורבל. אני אשלוף סיגריה אחת בשבילי ואחת בשבילה, אפילו שהיא לא מעשנת. אז היא תבקש ממני לא לעשן לידה ואני אסכים. אני אכבה את הסיגריה בשבילה וזו תהיה אחת ממחוות רבות שאעשה בשבילה בעתיד שלנו. אני רוצה שהיא תחבק אותי כשאספר לה כמה שאני מאוהבת בה ותגיד שלא לשווא דמיינתי וחלמתי. אני רוצה שרוני תגיד שכל הסיכויים לטובתנו, שכולה מוקדשת לי. שתלחש לי בצרפתית מילות אהבה שיהיו שמורות רק לי, שתבטיח לחבק אותי בכל לילה. שתבוא כבר לבקר אותי. ------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- נועה "מוזיקה מנחם" יום ראשון 14:53 ישבתי עם פסקל ומנחם וניסיתי לספוג כל מילה. אפילו העזתי להוציא פנקס ומדי פעם לרשום הערות, למרות שראיתי שזה קצת מפריע למנחם. פסקל היא הבת של מנחם, ללא ספק. הם יושבים אחד מול השני, וניתן לראות כיצד פסקל היא העתק מדויק שלו, אותה ישיבה ואותם גינונים. אותם הבעות פנים ואותן מחשבות. היא שאלה מעט שואלת והוא ענה תשובות קצרות, מדויקות. על יונה אהובתו סירב לספר מלבד פרט אחד- שגילו אחד את השנייה בישראל והתכתבו עד שנפטרה יונה ממחלה. מנחם סיפר רק את שידע על מישל. מישל, בעלה של סבתא יונה, סבא של רוני הוא בעצם מיכאל. יהודי שעבד יחד עם מנחם בחנות כלי נגינה וחלק עם מנחם את אהבתו לפסנתר. מנחם מנגד סיפר לו על יונה אהובתו. כשמנחם נלקח למחנה עבודה, נער בן 16 מאוהב, הוא לא שיער כיצד יתגלגל הסיפור. מיכאל החליט לברוח לצרפת ולאתר את יונה עליה שמע דברים כה רבים ממנחם. הוא נטש את משפחתו והתחבא בתוך תיבתו של פסנתר ישן שנמכר לאדון צרפתי מכובד וכך אחרי מסע מפרך כשהוא סגור בתוך הפסנתר חצה את הגבול. כאשר גילה האדון הצרפתי שהפסנתר חסר תיבה ובעצם פגום הוא רתח מכעס ודרש את כספו בחזרה. מיכאל שנאלץ לצאת ממחבואו התחנן על חייו והבטיח לתקן את הפסנתר ולשפצו חינם ובלבד שלא יוסגר לנאצים. הצרפתי ריחם עליו והסכים לעסקה. הוא הציע למיכאל להחליף את שמו, וסידר לו דרכון צרפתי כדי שיוכל להסתובב בחופשיות. כשהכיר מישל את יונה, שנתיים לאחר מכן, כבר שלט בצרפתית בצורה טובה מאד ורק לאחר שלוש שנות נישואים, כשנולדה להם שרה סיפר מישל את האמת על מוצאו.
רוני יום ראשון 8:00 שרה התקשרה אתמול בלילה וביקשה שאבוא לפגוש אותה ואת אמא בדחיפות, וכך אחרי משמרת ארוכה של סוף שבוע, המשמרת האחרונה שלי, הגעתי בלי טיפת שינה לבית של אמא. כשהגעתי גיליתי להפתעתי שלא רק שרה נמצאת שם אלא גם אחי וגם מיכאל, הבן של שרה. אמא ושרה רוצות לספר לנו סיפור חשוב. עניין משפחתי, כך אמא אמרה ורמזה בצורה ברורה מאד שאגיע בלי נועה שלי. כולנו עומדים בסלון מסביב לפסנתר של אמא, מחכים לאיזה הודעה מרעישה. הציפייה הזו מזכירה לי קצת את הכינוס המשפחתי שעשיתי אני כשיצאתי מהארון. גם אז כולם עמדו מסביב לפסנתר, חייכו והחזיקו אצבעות, קיוו כנראה שאספר שזכיתי בפרס נובל, או לפחות שאספר שאני מתחתנת, ובמקום זאת הטלתי פצצה גדולה מאד וברחתי כדי לא להתמודד עם התגובות. אחי נעלב שלא ידע ראשון ואמא לא דיברה איתי שבועיים שלמים. כשחזרה לדבר איתי היא ציינה בכל הזדמנות שהחיים של כולנו משתנים כעת בגללי, ורק אחרי כמה חודשים הפסיקה להקניט ולפגוע בי עם הערות שכאלה. כשילד עומד כך מול המשפחה ומבקש לספר סוד יש אינספור תסריטים, אבל כשמבוגר מבקש לעשות זאת התסריט היחידי שעולה בראש כולם הוא נוראי. וכך גם אני ואחי סבורים כעת שאמא תספר על מחלה נוראית שגילו אצלה, ואולי היא אפילו תורשתית ולכן גם שרה נראית טרודה. ואם המחלה תורשתית ברור שגם אנחנו צריכים לדאוג. הפחד והעייפות משתלבים אצלי ביחד ואני כמעט צונחת לרצפה בהתעלפות דרמטית. אני מושיטה יד ונתמכת בכנף הפסנתר ומיד מזיזה את האצבעות כי אני רואה את האימה במבטה של אימי. בתוך שניות היא שולפת מטלית (נשקה של כל עקרת בית פולניה כפי שאומרת נועה) ומסירה את טביעות האצבעות שלי מהפסנתר הלבן היקר. אחר כך היא מוציאה כמה תמונות מאלבומים ישנים ואני מזהה את כולם, את סבא מישל ואת דודה שרה, את סבתא יונה ואפילו את עצמי בתור ילדה קטנה. ואפילו תמונה של סבתא עם מנחם, אבא של גילי. זו תמונה שכבר הכרתי מהחקירות של נועה ולא הרגשתי שהיא חריגה באלבום. התמונה היחידה שנראתה לא שייכת היא תמונה של אבא שלי. בפעם האחרונה שראיתי את אבא שלי הייתי בת 12, זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי או שמעתי ממנו ומכיוון שאמא לא הרבתה לדבר עליו גם לא שאלתי. אמא התחילה לספר על המלחמה ההיא כשסבתא יונה חזרה לצרפת למשפחה שלה. מסתבר שסבתא הייתה בהריון כשחזרה לצרפת ואביה דרש שתתחתן או תבצע הפלה. היא החליטה לשמור את הילד וחיפשה חתן שיהיה מוכן לקבל אליו אישה שהרה מגבר אחר, גבר שכנראה מת במחנות ההשמדה, לפחות כך חשבה יונה בפעם האחרונה שנפרדה ממנחם. כעבור תשעה חודשים אמא שלי נולדה וסבתא יונה עדיין לא התחתנה. אבא שלה הרשה לה לגור בביתו בסופו של דבר כיוון שהבין שאישה ותינוקת לא יסתדרו לבדן בצרפת של שנות המלחמה הארורה. הטלפון צלצל וקטע את הסיפור, נדמה היה לי ששרה רצתה להמשיך בסיפור מהנקודה שאמא הפסיקה אך בסוף שתקה. כשאמא ניתקה את השיחה וחזרה אלינו, עדיין עם הפלאפון ביד היא הסבירה שנועה באה לקחת אותה לבקר את מנחם, שהכיר את סבתא יונה לפני המלחמה. בליבי כבר הבנתי מה המשך הסיפור. -------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- לאה יום ראשון 10:20 גם היום לא נגעתי בארוחת הבוקר, בכלל נדמה לי שפיגוע זו דרך טובה לעשות דיאטה. כולם מכרכרים סביבי, ההורים והאחים, החברים מהעבודה ומהלימודים, אפילו השכנה הגיעה לבקר. וכמובן אבי. הוא משגע אותי, הוא לא מפסיק להסתובב לידי, נמצא כאן בין משמרת למשמרת, וכמובן בזמן המשמרת כאשר הוא מביא חולים למיון. רק רוני לא פה. החלטתי לספר לה. אני לא מסוגלת להמשיך לשתוק עוד, היא חייבת לדעת איך אני מרגישה. כשהיא תבוא אבקש ממנה לצאת איתי למרפסת, דמיינתי את זה כל הלילה. היא תעזור לי לעבור מהמיטה לכסא הגלגלים. היא תשים את הידיים שלי כרוכות סביב העורף והכתפיים שלה, ותקרב את הראש שלה לשלי. היא תהיה כל כך קרובה ואני אוכל להריח את הבושם שלה, ממש לנשום אותה אליי. היא תרים אותי בהנפה מהירה, ושוב אדע כמה שאני בטוחה בזרועותיה. ובאותה קלילות שתרים אותי היא תניח אותי בכסא. לא יפריע לי להיראות חלשה לידה. להיפך, אני רוצה שהיא תשלים אותי, שהיא תהיה חזקה בשבילי כמו שהיא חזקה בשביל נועה. אחר כך נצא למרפסת, היא תלך לפני ותפתח את הדלת, ואני אתגלגל עם הכסא המסורבל. אני אשלוף סיגריה אחת בשבילי ואחת בשבילה, אפילו שהיא לא מעשנת. אז היא תבקש ממני לא לעשן לידה ואני אסכים. אני אכבה את הסיגריה בשבילה וזו תהיה אחת ממחוות רבות שאעשה בשבילה בעתיד שלנו. אני רוצה שהיא תחבק אותי כשאספר לה כמה שאני מאוהבת בה ותגיד שלא לשווא דמיינתי וחלמתי. אני רוצה שרוני תגיד שכל הסיכויים לטובתנו, שכולה מוקדשת לי. שתלחש לי בצרפתית מילות אהבה שיהיו שמורות רק לי, שתבטיח לחבק אותי בכל לילה. שתבוא כבר לבקר אותי. ------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- נועה "מוזיקה מנחם" יום ראשון 14:53 ישבתי עם פסקל ומנחם וניסיתי לספוג כל מילה. אפילו העזתי להוציא פנקס ומדי פעם לרשום הערות, למרות שראיתי שזה קצת מפריע למנחם. פסקל היא הבת של מנחם, ללא ספק. הם יושבים אחד מול השני, וניתן לראות כיצד פסקל היא העתק מדויק שלו, אותה ישיבה ואותם גינונים. אותם הבעות פנים ואותן מחשבות. היא שאלה מעט שואלת והוא ענה תשובות קצרות, מדויקות. על יונה אהובתו סירב לספר מלבד פרט אחד- שגילו אחד את השנייה בישראל והתכתבו עד שנפטרה יונה ממחלה. מנחם סיפר רק את שידע על מישל. מישל, בעלה של סבתא יונה, סבא של רוני הוא בעצם מיכאל. יהודי שעבד יחד עם מנחם בחנות כלי נגינה וחלק עם מנחם את אהבתו לפסנתר. מנחם מנגד סיפר לו על יונה אהובתו. כשמנחם נלקח למחנה עבודה, נער בן 16 מאוהב, הוא לא שיער כיצד יתגלגל הסיפור. מיכאל החליט לברוח לצרפת ולאתר את יונה עליה שמע דברים כה רבים ממנחם. הוא נטש את משפחתו והתחבא בתוך תיבתו של פסנתר ישן שנמכר לאדון צרפתי מכובד וכך אחרי מסע מפרך כשהוא סגור בתוך הפסנתר חצה את הגבול. כאשר גילה האדון הצרפתי שהפסנתר חסר תיבה ובעצם פגום הוא רתח מכעס ודרש את כספו בחזרה. מיכאל שנאלץ לצאת ממחבואו התחנן על חייו והבטיח לתקן את הפסנתר ולשפצו חינם ובלבד שלא יוסגר לנאצים. הצרפתי ריחם עליו והסכים לעסקה. הוא הציע למיכאל להחליף את שמו, וסידר לו דרכון צרפתי כדי שיוכל להסתובב בחופשיות. כשהכיר מישל את יונה, שנתיים לאחר מכן, כבר שלט בצרפתית בצורה טובה מאד ורק לאחר שלוש שנות נישואים, כשנולדה להם שרה סיפר מישל את האמת על מוצאו.