סינקופה - חלק ט
מנחם יום חמישי 9:25 היא הלכה, המכשפה. יש לה דרכים לכשף ולהוציא מידע. היא שאלה שאלות קצרות וחייכה בחביבות ואני בלי לשים לב פתחתי את הפה והוצאתי את כל הדברים שהתחבאו בפנים. סיפרתי לה על יונה, איך התאהבתי בה כשראיתי אותה בפעם הראשונה. איך חיינו ביחד חיים טובים בלודז'. איזה אישה מדהימה יונה. יצירת מופת של ממש. אישה חזקה, חכמה וטובת לב. אישה שיודעת מה היא רוצה בחיים ועושה הכל כדי להשיג את זה. הכרחתי אותה לעזוב כשהמלחמה החריפה, כשכבר היה ברור שאין סיכוי. היינו אז ילדים קטנים ואני לא רציתי שהיא תיפגע. בכיתי שלושה שבועות כשהיא עזבה אותי. ואז הגיעו הנאצים. ----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- רוני יום שישי 6:20 שוב אני בתחנה. משמרת סוף השבוע האחרונה שלי. החלטתי שבשבוע הבא אני אדבר עם שמוליק ואגיד לו שאני לא רוצה לעבוד בסופי שבוע יותר. חבל לי אמנם על התוספת במשכורת אבל מצד שני, קצת נמאס לי להיות פה בסופי שבוע. השבוע חברה מהלימודים התקשרה לספר שהיא מתחתנת. גם אחי אמר שהוא מתכנן להציע נישואים לחברה שלו ואני נורא שמחתי בשבילו אבל גם הרגשתי צביטה קטנה. בכלל בתקופה האחרונה נראה כאילו כולם מסביבי מתחתנים ולמרות שאני מנסה להילחם בזה, גם אני מרגישה צורך לקחת חלק בטקס הפרימיטיבי והסטרייטי הזה. בעבר אם שאלו, תמיד התנגדתי לכל מוסד הנישואים וטענתי שזוג שאוהב יכול לחיות גם ללא מסמך דתי ובלי טקס יקר, אבל היום אני לא מצליחה להפסיק לדמיין את עצמי בודקת אולמות, משווה מחירים, מחפשת אתרים לירח דבש. הבעיה הגדולה שלי בתקופה הזו, כל המחשבות והתכנונים באים תמיד מנקודת מבט סטרייטית. אני תמיד מדמיינת את הבן זוג שישתתף איתי בקרקס הזה. לא שרע לי עם נועה. אבל גם אני רוצה להיות נורמלית. או נורמטיבית. אני גם רוצה להגיד שהיום אנחנו לא יכולים לבוא לארוחת ערב כי אנחנו בודקים אולמות, ומחר נגיע אבל רק מאוחר כי אנחנו פוגשים את הצלם, ובכלל בשבוע הבא קבענו עם התופרת. ואת כל הטררם הזה אני לא יכולה לעשות עם נועה. אני צריכה שקט היום, יותר מתמיד. כיביתי את הפלאפון ואמרתי לדורון ואבי שעושים איתי את המשמרת שאני נחה קצת, לפני כל האקשן. אבי נראה קצת עייף. הוא נמצא עם לאה בבית החולים כל הזמן, ויוצא מהמחלקה רק בשביל להתקלח ולבוא לעבודה. אני מדמיינת את החתונה שלהם, לאה ואבי חתן וכלה. אבי הוא מהגברים המתרגשים, המעורבים. שירצה בוודאי לדעת כל פרט ופרט. לאה היפיפייה לא תתקשה למצוא שמלה שתתאים לה. כולנו נשמח ונחגוג בחתונה שלהם ואני משערת שבמהרה הם יביאו ילדים יפים וחכמים. החלום האמריקאי מתורגם לעברית. ואני אמשיך להיות ביחד לבד. אני אוהבת את נועה ואת החיים שלנו אבל חולמת על חיים אחרים. אני רוצה בעצמי להיות מישהי אחרת. הייתי רוצה לדבר עם נועה על כל זה, אבל היא לא תבין. היא עסוקה כל כך בחיפוש אחר סיפורים מאתגרים, חיים מעניינים יותר. היא לא תבין אותי, היא תיפגע ותיעלב. והיא תעזוב אותי בלי להבין שלא לכך התכוונתי כלל. --------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- לאה יום רביעי 20:07 קר לי מאד. ד"ר רוזן הסביר לי קודם בדיוק מה ההליך ולמרות שהייתי מטושטשת ממשככי הכאבים הוא היה סבלני מאד וענה לשאלותיי גם כששאלתי בפעם השלישית את אותה השאלה. עוד מלמולים וספירה לאחור, אני מכירה את הנוהל היטב. הרופא המרדים יושב על כסא לידי, ומעל לראשי יש שלושה מסכים. הוא עוקב באדיקות רבה אחר המספרים והגלים ואני ממשיכה לספור בשקט,מתבלבלת קצת ומנסה להיאבק בהרדמה למרות שאני יודעת שאין לי סיכוי. במשכבי על השולחן אני מנסה לספור כמה אנשים נמצאים בחדר אבל אני מאבדת ספירה בכל פעם וכל הדמויות מתערפלות לי. אני חושבת שהספקתי לשמוע את אחת האחיות מאחלת לי בהצלחה ואז נרדמתי. כשאני פותחת עיניים אני עדיין שוכבת, קר לי ואני חלשה מכדי לקום. העייפות לא עוזבת אותי ואני מסתכלת סביב, להביט בחדר. רוני מתקרבת אליי לאט, מלטפת לי את השיער. השפתיים שלה צבועות בצבע חום – אדמדם והיא מתכופפת לנשק לי את המצח. היד השנייה שלה אוחזת בידי חזק, מסרבת להרפות גם כשאני מנסה להזיז אותה. אני מסתכלת לצדדים וגם על עצמי ומגלה שאני עדיין ערומה. רוני לוחשת לי להירגע, לנוח. תני לי לטפל בך, היא אומרת לי ומלטפת עם השפתיים את הלחיים שלי, הסנטר והצוואר. היא חוזרת להביט בי, משועשעת ממשהו שעוד לא קלטתי ואז רוכנת עוד קדימה. אני מצליחה להתרומם קצת ומופתעת מכך שכל הכאבים נעלמו. העיניים שלה רעבות, והחיוך הממזרי שלה מתחלף במבט מלא תשוקה. אני מקרבת את העורף שלה אליי ומנשקת אותה חזק. כל כך חזק עד שאני מצליחה לנשום אותה אליי. אני אוהבת אותך, את יודעת? היא לא עונה, אבל היא עדיין איתי. היא מעבירה אצבע מברישה לי את כל הגוף, מהצוואר דרך עצם הבריח, משם לחזה ולטבור. אני ממשיכה לנשק אותה, וכבר לא קר לי. היא שכובה בדיוק מעליי, מכסה אותי ומחממת. עם הרגל שלה היא מפסקת לי את הרגליים והברך שלה נוגעת באזור רגיש מאד. כל האיברים פונים אחד מול השני. רגליים מול רגליים, אגן מול אגן, שדיים מול שדיים ופנים מול פנים. העיניים שלנו נפגשות ולעיתים גם האף. רק הלב שלי ושלה במקומות הפוכים. אני מתחילה לרעוד, מעונג או מקור, אינני יודעת, ועוצמת עיניים חזק. כשאני פוקחת אותן שוב החדר קר והכאבים העזים מפריעים לי לקלוט שזהו חדר ההתאוששות. אותו חדר התאוששות דרכו אני נוהגת לחמוק לים לפעמים בסוף משמרת ארוכה. אני כל כך מתגעגעת לשחות. ------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- נועה יום שישי 11:49 אני מסכמת את מה שגיליתי עד עכשיו בפנקס ועושה חצים גדולים בטוש אדום כדי לסמן מה ידוע ומה עדיין בגדר השערה או מחשבה. למטה אני רושמת בעט כתום שאלות שאני רוצה לברר עדיין ובעמוד הבא בעט ירוק התחלות של משפטים, סגנונות וניסוחים שעלו לי בראש אתמול בלילה, כדי שאוכל להיעזר בהם כשאכתוב את הסיפור. דיברתי עם העורך שלי, העורך לשעבר ליתר דיוק, והוא ציין שלמרות שהרעיון מעניין, לדעתו כדאי להפוך זאת לסדרה של סיפורים או מאמרים בעיתון ולא לפרסם ספר כיוון שהעובדות שידועות לי דלות יחסית ואצטרך להמציא עלילה שלמה מסביב שתתמוך במעט הנתונים שיש לי. למדתי שמנחם הכיר את סבתא יונה בלודז' כאשר היו צעירים מאד והתאהבו מיד. בזמן המלחמה, מנחם הכריח את יונה לחזור לצרפת ותכנן לברוח ולהסתתר עד יעבור זעם. יונה רצתה להישאר איתו וידעה שהיא בטוחה כיוון שהיה לה פספורט צרפתי אך מנחם התעקש וטוב שעשה זאת כיוון שאם היו הנאצים תופסים את יונה, וודאי היו כולאים אותה או גרוע מכך. בסופו של דבר יונה אכן חזרה לצרפת לא לפני שביקשה להשאיר למנחם כסף כדי שישמש לו לבריחה. מנחם סירב ויונה חזרה לצרפת. כשדיברתי בטלפון עם פסקל וסיפרתי לה את כל שגיליתי היא התרגשה מאד וביקשה לפגוש את מנחם, שהכיר את אימה בצעירותם. היא הזמינה אותי לאכול איתה צהריים ביום ראשון והציעה שאחר כך אקח אותה לפגוש את מנחם. ממה שלמדתי מפסקל ושרה אחותה, יונה אכן חזרה לצרפת ולפני שעזבה קנתה את הפסנתר הישן ממתקן הפסנתרים. הפסנתר הובא אחר כך לישראל על ידי סבה של רוני והוא הפסנתר שעומד אצלנו בסלון היום.
מנחם יום חמישי 9:25 היא הלכה, המכשפה. יש לה דרכים לכשף ולהוציא מידע. היא שאלה שאלות קצרות וחייכה בחביבות ואני בלי לשים לב פתחתי את הפה והוצאתי את כל הדברים שהתחבאו בפנים. סיפרתי לה על יונה, איך התאהבתי בה כשראיתי אותה בפעם הראשונה. איך חיינו ביחד חיים טובים בלודז'. איזה אישה מדהימה יונה. יצירת מופת של ממש. אישה חזקה, חכמה וטובת לב. אישה שיודעת מה היא רוצה בחיים ועושה הכל כדי להשיג את זה. הכרחתי אותה לעזוב כשהמלחמה החריפה, כשכבר היה ברור שאין סיכוי. היינו אז ילדים קטנים ואני לא רציתי שהיא תיפגע. בכיתי שלושה שבועות כשהיא עזבה אותי. ואז הגיעו הנאצים. ----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- רוני יום שישי 6:20 שוב אני בתחנה. משמרת סוף השבוע האחרונה שלי. החלטתי שבשבוע הבא אני אדבר עם שמוליק ואגיד לו שאני לא רוצה לעבוד בסופי שבוע יותר. חבל לי אמנם על התוספת במשכורת אבל מצד שני, קצת נמאס לי להיות פה בסופי שבוע. השבוע חברה מהלימודים התקשרה לספר שהיא מתחתנת. גם אחי אמר שהוא מתכנן להציע נישואים לחברה שלו ואני נורא שמחתי בשבילו אבל גם הרגשתי צביטה קטנה. בכלל בתקופה האחרונה נראה כאילו כולם מסביבי מתחתנים ולמרות שאני מנסה להילחם בזה, גם אני מרגישה צורך לקחת חלק בטקס הפרימיטיבי והסטרייטי הזה. בעבר אם שאלו, תמיד התנגדתי לכל מוסד הנישואים וטענתי שזוג שאוהב יכול לחיות גם ללא מסמך דתי ובלי טקס יקר, אבל היום אני לא מצליחה להפסיק לדמיין את עצמי בודקת אולמות, משווה מחירים, מחפשת אתרים לירח דבש. הבעיה הגדולה שלי בתקופה הזו, כל המחשבות והתכנונים באים תמיד מנקודת מבט סטרייטית. אני תמיד מדמיינת את הבן זוג שישתתף איתי בקרקס הזה. לא שרע לי עם נועה. אבל גם אני רוצה להיות נורמלית. או נורמטיבית. אני גם רוצה להגיד שהיום אנחנו לא יכולים לבוא לארוחת ערב כי אנחנו בודקים אולמות, ומחר נגיע אבל רק מאוחר כי אנחנו פוגשים את הצלם, ובכלל בשבוע הבא קבענו עם התופרת. ואת כל הטררם הזה אני לא יכולה לעשות עם נועה. אני צריכה שקט היום, יותר מתמיד. כיביתי את הפלאפון ואמרתי לדורון ואבי שעושים איתי את המשמרת שאני נחה קצת, לפני כל האקשן. אבי נראה קצת עייף. הוא נמצא עם לאה בבית החולים כל הזמן, ויוצא מהמחלקה רק בשביל להתקלח ולבוא לעבודה. אני מדמיינת את החתונה שלהם, לאה ואבי חתן וכלה. אבי הוא מהגברים המתרגשים, המעורבים. שירצה בוודאי לדעת כל פרט ופרט. לאה היפיפייה לא תתקשה למצוא שמלה שתתאים לה. כולנו נשמח ונחגוג בחתונה שלהם ואני משערת שבמהרה הם יביאו ילדים יפים וחכמים. החלום האמריקאי מתורגם לעברית. ואני אמשיך להיות ביחד לבד. אני אוהבת את נועה ואת החיים שלנו אבל חולמת על חיים אחרים. אני רוצה בעצמי להיות מישהי אחרת. הייתי רוצה לדבר עם נועה על כל זה, אבל היא לא תבין. היא עסוקה כל כך בחיפוש אחר סיפורים מאתגרים, חיים מעניינים יותר. היא לא תבין אותי, היא תיפגע ותיעלב. והיא תעזוב אותי בלי להבין שלא לכך התכוונתי כלל. --------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- לאה יום רביעי 20:07 קר לי מאד. ד"ר רוזן הסביר לי קודם בדיוק מה ההליך ולמרות שהייתי מטושטשת ממשככי הכאבים הוא היה סבלני מאד וענה לשאלותיי גם כששאלתי בפעם השלישית את אותה השאלה. עוד מלמולים וספירה לאחור, אני מכירה את הנוהל היטב. הרופא המרדים יושב על כסא לידי, ומעל לראשי יש שלושה מסכים. הוא עוקב באדיקות רבה אחר המספרים והגלים ואני ממשיכה לספור בשקט,מתבלבלת קצת ומנסה להיאבק בהרדמה למרות שאני יודעת שאין לי סיכוי. במשכבי על השולחן אני מנסה לספור כמה אנשים נמצאים בחדר אבל אני מאבדת ספירה בכל פעם וכל הדמויות מתערפלות לי. אני חושבת שהספקתי לשמוע את אחת האחיות מאחלת לי בהצלחה ואז נרדמתי. כשאני פותחת עיניים אני עדיין שוכבת, קר לי ואני חלשה מכדי לקום. העייפות לא עוזבת אותי ואני מסתכלת סביב, להביט בחדר. רוני מתקרבת אליי לאט, מלטפת לי את השיער. השפתיים שלה צבועות בצבע חום – אדמדם והיא מתכופפת לנשק לי את המצח. היד השנייה שלה אוחזת בידי חזק, מסרבת להרפות גם כשאני מנסה להזיז אותה. אני מסתכלת לצדדים וגם על עצמי ומגלה שאני עדיין ערומה. רוני לוחשת לי להירגע, לנוח. תני לי לטפל בך, היא אומרת לי ומלטפת עם השפתיים את הלחיים שלי, הסנטר והצוואר. היא חוזרת להביט בי, משועשעת ממשהו שעוד לא קלטתי ואז רוכנת עוד קדימה. אני מצליחה להתרומם קצת ומופתעת מכך שכל הכאבים נעלמו. העיניים שלה רעבות, והחיוך הממזרי שלה מתחלף במבט מלא תשוקה. אני מקרבת את העורף שלה אליי ומנשקת אותה חזק. כל כך חזק עד שאני מצליחה לנשום אותה אליי. אני אוהבת אותך, את יודעת? היא לא עונה, אבל היא עדיין איתי. היא מעבירה אצבע מברישה לי את כל הגוף, מהצוואר דרך עצם הבריח, משם לחזה ולטבור. אני ממשיכה לנשק אותה, וכבר לא קר לי. היא שכובה בדיוק מעליי, מכסה אותי ומחממת. עם הרגל שלה היא מפסקת לי את הרגליים והברך שלה נוגעת באזור רגיש מאד. כל האיברים פונים אחד מול השני. רגליים מול רגליים, אגן מול אגן, שדיים מול שדיים ופנים מול פנים. העיניים שלנו נפגשות ולעיתים גם האף. רק הלב שלי ושלה במקומות הפוכים. אני מתחילה לרעוד, מעונג או מקור, אינני יודעת, ועוצמת עיניים חזק. כשאני פוקחת אותן שוב החדר קר והכאבים העזים מפריעים לי לקלוט שזהו חדר ההתאוששות. אותו חדר התאוששות דרכו אני נוהגת לחמוק לים לפעמים בסוף משמרת ארוכה. אני כל כך מתגעגעת לשחות. ------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- נועה יום שישי 11:49 אני מסכמת את מה שגיליתי עד עכשיו בפנקס ועושה חצים גדולים בטוש אדום כדי לסמן מה ידוע ומה עדיין בגדר השערה או מחשבה. למטה אני רושמת בעט כתום שאלות שאני רוצה לברר עדיין ובעמוד הבא בעט ירוק התחלות של משפטים, סגנונות וניסוחים שעלו לי בראש אתמול בלילה, כדי שאוכל להיעזר בהם כשאכתוב את הסיפור. דיברתי עם העורך שלי, העורך לשעבר ליתר דיוק, והוא ציין שלמרות שהרעיון מעניין, לדעתו כדאי להפוך זאת לסדרה של סיפורים או מאמרים בעיתון ולא לפרסם ספר כיוון שהעובדות שידועות לי דלות יחסית ואצטרך להמציא עלילה שלמה מסביב שתתמוך במעט הנתונים שיש לי. למדתי שמנחם הכיר את סבתא יונה בלודז' כאשר היו צעירים מאד והתאהבו מיד. בזמן המלחמה, מנחם הכריח את יונה לחזור לצרפת ותכנן לברוח ולהסתתר עד יעבור זעם. יונה רצתה להישאר איתו וידעה שהיא בטוחה כיוון שהיה לה פספורט צרפתי אך מנחם התעקש וטוב שעשה זאת כיוון שאם היו הנאצים תופסים את יונה, וודאי היו כולאים אותה או גרוע מכך. בסופו של דבר יונה אכן חזרה לצרפת לא לפני שביקשה להשאיר למנחם כסף כדי שישמש לו לבריחה. מנחם סירב ויונה חזרה לצרפת. כשדיברתי בטלפון עם פסקל וסיפרתי לה את כל שגיליתי היא התרגשה מאד וביקשה לפגוש את מנחם, שהכיר את אימה בצעירותם. היא הזמינה אותי לאכול איתה צהריים ביום ראשון והציעה שאחר כך אקח אותה לפגוש את מנחם. ממה שלמדתי מפסקל ושרה אחותה, יונה אכן חזרה לצרפת ולפני שעזבה קנתה את הפסנתר הישן ממתקן הפסנתרים. הפסנתר הובא אחר כך לישראל על ידי סבה של רוני והוא הפסנתר שעומד אצלנו בסלון היום.