סינקופה- חלק ז
נועה, יום רביעי 10:30 רוני עדיין בעבודה. המשמרת שלה נגמרה לפני ארבע שעות אבל העבודה לא נגמרת כשהשעון מצפצף. או לפחות זה מה שהיא אמרה לי בבוקר כשהיא העירה אותי להודיע שהיא לא חוזרת מיד הביתה. קמתי סופית ברבע לתשע והתיישבתי מול הטלוויזיה. היה פיגוע בתחנה המרכזית. הדלקתי גם את הרדיו ופתחתי גם אינטרנט כדי לדעת את החדשות מכל המקורות. לפני חצי שעה גם פסקל התקשרה אלי לשאול אם רוני חזרה כבר הביתה או אולי במקרה היא לא הייתה בעבודה בזמן הזה. גם מיכאל, בן דוד של רוני התקשר ואמר שהוא ואמא שלו דואגים. הכנתי לי תה ועשיתי רציונליזציה, כמו תמיד. יודעים כרגע על 7 הרוגים. כנראה מחבל מתאבד, חושדים שאולי היו שני מחבלים לפי כמות החומר נפץ. פינו כבר את כולם מהתחנה וכעת מסיימים לסרוק את התחנה לגלות אם יש מטענים נוספים. רוני לא הייתה שם בכלל. אפילו לא בקרבת מקום. היא מחוץ לסכנה. היא כבר הייתה בדרך הביתה, אני חושבת. אבל במקרים כאלה תמיד מזעיקים את כולם חזרה. אני מדברת בקול רם, מסבירה לעצמי ולכרית שאני מחבקת עכשיו שאין סיבה לדאגה. רוני לא הייתה בכלל בקרבת מקום. היא לא הייתה בסביבה. היא לא נפגעה. היא לא.. עוד נצח שנמשך שעתיים עובר והיא כבר דופקת בדלת, היא שכחה את המפתח בתחנה. היא נראית רגיל וזה מוזר לי מאד. כאילו היא לא הייתה עדה עכשיו לטראומה נוראית. לפעמים אני דואגת שהיא נהיית אטומה. מרוב אגירת כוחות נפשיים ומאמצים לשמור בפנים את העצב הזה, לא נשאר מקום לרגשות האמיתיים. אני פותחת לה את הדלת ומכניסה אותה פנימה, מחבקת אותה אליי. את התיק היא שומטת בשניה שהדלת נסגרת ואני משאירה יד אחת מאחורי הגב שלה כל הזמן, עדיין מחבקת. עם היד השניה אני נועלת את הדלת והבריח. בימים כאלה אני מעדיפה לנעול את שתינו בבית, אין יוצא ואין בא. ככה אני מרגישה הכי מוגנת. אנחנו הולכות ביחד בשתיקה, עדיין מחובקות באותה צורה. היא פוסעת לאחור באיטיות ואני נצמדת אליה, צעד אחר צעד. אנחנו נכנסות לאמבטיה ואני סוגרת את הדלת, למרות שאין בכך צורך, ממילא אנחנו לבד בבית. עכשיו אני משחררת אותה מאחיזתי, רק לרגע קצר. אני מתפשטת ופותחת את ברז המים והיא חולצת נעליים בקושי. הפנים שלה מפויחים קצת והשיער מריח מעשן מסריח, כאילו יצאה לבלות בפאב ולא לטפל בפצועים. כשהאמבטיה מלאה רוני מורידה גרביים ואני, ערומה מחבקת אותה שוב. היא מנשקת אותי על השפתיים ונושכת לי קצת את השפה, עד שאני נרתעת לאחור מכאב. אנחנו נכנסות ביחד לאמבטיה הקטנה שלנו והמדים של רוני שעדיין על הגוף נרטבים. אני ממהרת לנקות לה את הפנים, משתדלת לשפשף בעדינות, בלי להכאיב לה. תוך שניות המים באמבטיה נהיים שחורים, חתיכות קטנות של חומר שחור צפות במים ורוני נאנחת. אבק שריפה, ובוץ. אני מפשיטה אותה במהירות מהחולצה והמכנסיים והיא נשארת בתחתונים וגופיה בלבד. היא נצמדת אליי יותר, שמה יד אחת על העורף שלי ויד שניה על הירך שלה. את הירכיים אני מסבנת בסבון חדש, סבון עם ריח פסיפלורה. בכל פעם שרוני חוזרת הביתה משריפה, פיגוע, דליפת גז או החייאה בדירת סמים אנחנו עושות את אותו הטקס- טקס הניקיון וההיטהרות. בכל פעם אני מחליפה את סוג הסבון כדי שהריח שלו, שממילא לא מטשטש את ריח הזוועה, לא יישאר לה בזיכרון ויזכיר לה בכל פעם טראומות מהעבודה. היא מסבנת לעצמה את השיער, מקרצפת את הקרקפת, הצוואר, הזרועות והחזה. היא שורטת את עצמה כדי לנסות להוריד את הריח, והתחושה, ואני עוצרת אותה תמיד רגע לפני שנדמה לי שיתחיל לרדת דם מרוב קרצוף. אני מוציאה ספוג חדש מאריזה ואנחנו נעמדות באמבטיה אחרי שאני משחררת את הפקק. המים השחורים נעלמים והזוועות נשטפות מהאמבטיה. אני מרטיבה את הספוג ומנקה לה את הגב, ממשיכה לחבק אותה חזק ככל שאני יכולה. אחרי כמעט שעה אני מוציאה אותה מהאמבטיה ומשאירה אותה עומדת רטובה מול המראה, עטופה במגבת. אני בוחרת לה בגדים מהארון ובמקום לסדר את המיטה המבולגנת אני מעיפה הכל על הרצפה- שמיכה זוגית, שתי כריות, פיג'מה שלי ועוד חגורה של רוני, וגם את אלבום התמונות של פסקל. אני משאירה על המיטה סדין ואת הבגדים שהוצאתי מהארון ומסתובבת לכיוון האמבטיה. רוני כבר בחדר, נשכבת על המיטה, עטופה במגבת. ---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- יום רביעי "מוזיקה מנחם" 13:20 רק עכשיו הצלחתי לתפוס את גילי בטלפון. הוא היה בבוקר בתחנה המרכזית, חיכה לאוטובוס הביתה, בדיוק כשהיה פיצוץ. כמעט השתגעתי מרוב דאגה. סגרתי את החנות, והתחלתי לעשות טלפונים. הוא בבית החולים עכשיו. תודה לאל שלא נפגע. אבל הוא נשאר להגיש עזרה ראשונה, וגם שנייה ושלישית. בסוף הוא נסע עם אחד האמבולנסים לבית החולים לראות אם הוא יכול לעזור שם. אני חושב שהוא לא רוצה לחזור הביתה עדיין, הוא לא יודע מה להגיד למשפחה. החברה של הפרמדיקית התקשרה קודם לשאול מה שלומו של גילי. היא אמרה שהפרמדיקית לא חזרה כבר הביתה, שלמה ובריאה, או אולי אמרה רק שלמה. אני לא זוכר. את אבי היא עוד לא תפסה בטלפון, והיא נשמעת מודאגת, אבל הרגעתי אותה שתמיד קשה למצוא אנשים אחרי פיגוע. הקווים קורסים תמיד ואי אפשר לתפוס אף אחד. הבטחתי לה שאם אבי יצור איתי קשר אני אתקשר אליה מיד. ואז היא גם שאלה אם היא יכולה לבקר מחר בחנות, לשאול עוד קצת שאלות. אמרתי לה שיש דברים יותר חשובים בחיים וניתקתי. אני לא בטוח למה בדיוק התכוונתי אבל נשמעתי כועס, בדיוק כפי שרציתי. --------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- אבי, בית החולים יום רביעי, 13:49 8 הרוגים, זה המספר בינתיים. אני אומר בינתיים כי ישנם עוד שלושה פצועים קשה, מתוכם אחד מוגדר במצב קריטי יציב. זו הגדרה באמת מפגרת. שוכב אדם על שולחן ניתוחים, מסביבו ארבעה רופאים, שני מתמחים צעירים, אחות מתרחצת ואחות מסתובבת. החדר מלא רעש, מכונות מצפצפות, רופאים מתווכחים ביניהם איזה רסיס להוציא קודם ואחד המתמחים הצעירים מציין שיש ניתוחי שחזור מעולים לארובת העין. ובתוך כל ההמולה פרמדיק אחד נדחף לחדר ניתוח ומבקש להיות נוכח. לא שואל שאלות רק מסתכל על המוניטורים, ומכווץ ידיים לאגרופים. קריטי יציב. מחוץ לחדר הניתוח יש כמה צוותי חדשות וכמו שהשמועות דולפות מתוך החדר החוצה, דולפות להן שמועות פנימה, לתוך חדר הניתוח. מסתבר, אומרת לי האחות המסתובבת שהיו שני מחבלים מתאבדים. גבר, שלושים ושמונה שניות. ואישה. שלושים ושש שניות. אין לי מושג למה היא מקריאה זמנים. שלושים שניות. אני מחייך. 8 הרוגים. רק שישה מהם חפים מפשע. עדיף על שבעה, אם היה מתאבד אחד. שתים עשרה שניות. אני לוקח נשימה חמש שניות. צפצוף חזק צורם לי באוזניים ואחד המתמחים מנסה עיסוי לב עד שהרופא הבכיר נוגע לו בכתף. תשעה הרוגים. שבעה חפים מפשע.
נועה, יום רביעי 10:30 רוני עדיין בעבודה. המשמרת שלה נגמרה לפני ארבע שעות אבל העבודה לא נגמרת כשהשעון מצפצף. או לפחות זה מה שהיא אמרה לי בבוקר כשהיא העירה אותי להודיע שהיא לא חוזרת מיד הביתה. קמתי סופית ברבע לתשע והתיישבתי מול הטלוויזיה. היה פיגוע בתחנה המרכזית. הדלקתי גם את הרדיו ופתחתי גם אינטרנט כדי לדעת את החדשות מכל המקורות. לפני חצי שעה גם פסקל התקשרה אלי לשאול אם רוני חזרה כבר הביתה או אולי במקרה היא לא הייתה בעבודה בזמן הזה. גם מיכאל, בן דוד של רוני התקשר ואמר שהוא ואמא שלו דואגים. הכנתי לי תה ועשיתי רציונליזציה, כמו תמיד. יודעים כרגע על 7 הרוגים. כנראה מחבל מתאבד, חושדים שאולי היו שני מחבלים לפי כמות החומר נפץ. פינו כבר את כולם מהתחנה וכעת מסיימים לסרוק את התחנה לגלות אם יש מטענים נוספים. רוני לא הייתה שם בכלל. אפילו לא בקרבת מקום. היא מחוץ לסכנה. היא כבר הייתה בדרך הביתה, אני חושבת. אבל במקרים כאלה תמיד מזעיקים את כולם חזרה. אני מדברת בקול רם, מסבירה לעצמי ולכרית שאני מחבקת עכשיו שאין סיבה לדאגה. רוני לא הייתה בכלל בקרבת מקום. היא לא הייתה בסביבה. היא לא נפגעה. היא לא.. עוד נצח שנמשך שעתיים עובר והיא כבר דופקת בדלת, היא שכחה את המפתח בתחנה. היא נראית רגיל וזה מוזר לי מאד. כאילו היא לא הייתה עדה עכשיו לטראומה נוראית. לפעמים אני דואגת שהיא נהיית אטומה. מרוב אגירת כוחות נפשיים ומאמצים לשמור בפנים את העצב הזה, לא נשאר מקום לרגשות האמיתיים. אני פותחת לה את הדלת ומכניסה אותה פנימה, מחבקת אותה אליי. את התיק היא שומטת בשניה שהדלת נסגרת ואני משאירה יד אחת מאחורי הגב שלה כל הזמן, עדיין מחבקת. עם היד השניה אני נועלת את הדלת והבריח. בימים כאלה אני מעדיפה לנעול את שתינו בבית, אין יוצא ואין בא. ככה אני מרגישה הכי מוגנת. אנחנו הולכות ביחד בשתיקה, עדיין מחובקות באותה צורה. היא פוסעת לאחור באיטיות ואני נצמדת אליה, צעד אחר צעד. אנחנו נכנסות לאמבטיה ואני סוגרת את הדלת, למרות שאין בכך צורך, ממילא אנחנו לבד בבית. עכשיו אני משחררת אותה מאחיזתי, רק לרגע קצר. אני מתפשטת ופותחת את ברז המים והיא חולצת נעליים בקושי. הפנים שלה מפויחים קצת והשיער מריח מעשן מסריח, כאילו יצאה לבלות בפאב ולא לטפל בפצועים. כשהאמבטיה מלאה רוני מורידה גרביים ואני, ערומה מחבקת אותה שוב. היא מנשקת אותי על השפתיים ונושכת לי קצת את השפה, עד שאני נרתעת לאחור מכאב. אנחנו נכנסות ביחד לאמבטיה הקטנה שלנו והמדים של רוני שעדיין על הגוף נרטבים. אני ממהרת לנקות לה את הפנים, משתדלת לשפשף בעדינות, בלי להכאיב לה. תוך שניות המים באמבטיה נהיים שחורים, חתיכות קטנות של חומר שחור צפות במים ורוני נאנחת. אבק שריפה, ובוץ. אני מפשיטה אותה במהירות מהחולצה והמכנסיים והיא נשארת בתחתונים וגופיה בלבד. היא נצמדת אליי יותר, שמה יד אחת על העורף שלי ויד שניה על הירך שלה. את הירכיים אני מסבנת בסבון חדש, סבון עם ריח פסיפלורה. בכל פעם שרוני חוזרת הביתה משריפה, פיגוע, דליפת גז או החייאה בדירת סמים אנחנו עושות את אותו הטקס- טקס הניקיון וההיטהרות. בכל פעם אני מחליפה את סוג הסבון כדי שהריח שלו, שממילא לא מטשטש את ריח הזוועה, לא יישאר לה בזיכרון ויזכיר לה בכל פעם טראומות מהעבודה. היא מסבנת לעצמה את השיער, מקרצפת את הקרקפת, הצוואר, הזרועות והחזה. היא שורטת את עצמה כדי לנסות להוריד את הריח, והתחושה, ואני עוצרת אותה תמיד רגע לפני שנדמה לי שיתחיל לרדת דם מרוב קרצוף. אני מוציאה ספוג חדש מאריזה ואנחנו נעמדות באמבטיה אחרי שאני משחררת את הפקק. המים השחורים נעלמים והזוועות נשטפות מהאמבטיה. אני מרטיבה את הספוג ומנקה לה את הגב, ממשיכה לחבק אותה חזק ככל שאני יכולה. אחרי כמעט שעה אני מוציאה אותה מהאמבטיה ומשאירה אותה עומדת רטובה מול המראה, עטופה במגבת. אני בוחרת לה בגדים מהארון ובמקום לסדר את המיטה המבולגנת אני מעיפה הכל על הרצפה- שמיכה זוגית, שתי כריות, פיג'מה שלי ועוד חגורה של רוני, וגם את אלבום התמונות של פסקל. אני משאירה על המיטה סדין ואת הבגדים שהוצאתי מהארון ומסתובבת לכיוון האמבטיה. רוני כבר בחדר, נשכבת על המיטה, עטופה במגבת. ---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- יום רביעי "מוזיקה מנחם" 13:20 רק עכשיו הצלחתי לתפוס את גילי בטלפון. הוא היה בבוקר בתחנה המרכזית, חיכה לאוטובוס הביתה, בדיוק כשהיה פיצוץ. כמעט השתגעתי מרוב דאגה. סגרתי את החנות, והתחלתי לעשות טלפונים. הוא בבית החולים עכשיו. תודה לאל שלא נפגע. אבל הוא נשאר להגיש עזרה ראשונה, וגם שנייה ושלישית. בסוף הוא נסע עם אחד האמבולנסים לבית החולים לראות אם הוא יכול לעזור שם. אני חושב שהוא לא רוצה לחזור הביתה עדיין, הוא לא יודע מה להגיד למשפחה. החברה של הפרמדיקית התקשרה קודם לשאול מה שלומו של גילי. היא אמרה שהפרמדיקית לא חזרה כבר הביתה, שלמה ובריאה, או אולי אמרה רק שלמה. אני לא זוכר. את אבי היא עוד לא תפסה בטלפון, והיא נשמעת מודאגת, אבל הרגעתי אותה שתמיד קשה למצוא אנשים אחרי פיגוע. הקווים קורסים תמיד ואי אפשר לתפוס אף אחד. הבטחתי לה שאם אבי יצור איתי קשר אני אתקשר אליה מיד. ואז היא גם שאלה אם היא יכולה לבקר מחר בחנות, לשאול עוד קצת שאלות. אמרתי לה שיש דברים יותר חשובים בחיים וניתקתי. אני לא בטוח למה בדיוק התכוונתי אבל נשמעתי כועס, בדיוק כפי שרציתי. --------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- אבי, בית החולים יום רביעי, 13:49 8 הרוגים, זה המספר בינתיים. אני אומר בינתיים כי ישנם עוד שלושה פצועים קשה, מתוכם אחד מוגדר במצב קריטי יציב. זו הגדרה באמת מפגרת. שוכב אדם על שולחן ניתוחים, מסביבו ארבעה רופאים, שני מתמחים צעירים, אחות מתרחצת ואחות מסתובבת. החדר מלא רעש, מכונות מצפצפות, רופאים מתווכחים ביניהם איזה רסיס להוציא קודם ואחד המתמחים הצעירים מציין שיש ניתוחי שחזור מעולים לארובת העין. ובתוך כל ההמולה פרמדיק אחד נדחף לחדר ניתוח ומבקש להיות נוכח. לא שואל שאלות רק מסתכל על המוניטורים, ומכווץ ידיים לאגרופים. קריטי יציב. מחוץ לחדר הניתוח יש כמה צוותי חדשות וכמו שהשמועות דולפות מתוך החדר החוצה, דולפות להן שמועות פנימה, לתוך חדר הניתוח. מסתבר, אומרת לי האחות המסתובבת שהיו שני מחבלים מתאבדים. גבר, שלושים ושמונה שניות. ואישה. שלושים ושש שניות. אין לי מושג למה היא מקריאה זמנים. שלושים שניות. אני מחייך. 8 הרוגים. רק שישה מהם חפים מפשע. עדיף על שבעה, אם היה מתאבד אחד. שתים עשרה שניות. אני לוקח נשימה חמש שניות. צפצוף חזק צורם לי באוזניים ואחד המתמחים מנסה עיסוי לב עד שהרופא הבכיר נוגע לו בכתף. תשעה הרוגים. שבעה חפים מפשע.