../images/Emo140.gifשבת שלום לשניכם../images/Emo39.gif
שבת שלום לכם, יעל ניסן ושריד. השאלה "איך המוח לומד שפה?", היא לא השאלה שלי. גם התעניינות בשאלה איך המוח לומד שפה, לא תיתן תשובה. בגוגל, אפשר למצוא שפע של מידע על איך המוח לומד שפה והתעמקות בכל המידע, לא תיתן רמז לגבי השאלות שלי. לכן, קשה לי לכמת את השאלות שלי לשאלה אחת בודדת, למרות שאם היתה לי אפשרות, זה אולי היה נראה קל ולמעשה היה מכביד כי יותר קל לפרק את השאלה לגורמים. והשאלות שלי הן שונות אחת מהשניה. הן לא מפורקות לגורמים אלא הן שונות אחת מהשניה ולכן מיספרתי אותן כי זה נוח יותר לקרוא שאלות ממוספרות: 1. אדם מזהה את הצורה של משפטים, אבל לכל מספר משפטים קיים מבע משותף (נניח שמדובר בטקסט כזה). ההנחה שלי, היא שהתוכן הוא שלם המורכב מפסיפס, ולפסיפס יש צורה. ואת הצורה צריך לזהות כדי לגלות את את הפסיפס השלם כך שלא יהיו נעלמים ונוכל לראות את התוכן בשלמותו. זוהי הנחת היסוד שלי (נניח שמדובר בטקסט שההנחה הזאת נכונה לגביו). ?-
מתוך המשפט השלם ולא מילה בודדת מתוכו, כיצד אפשר לזהות את הצורה של התוכן שלו? 2. לאחר שלב זיהוי הצורה של התוכן של משפט שלם, יש צורך לזהות את התוכן בשלמותו. זאת אומרת לאחר שזיהינו את הצורה של הפסיפס ואת כל החיבוריות בין המילים ואת כל החיבוריות בין ההקשרים והאסוציאציות, צריך לראות את האור (מלשון "הארה", לראות את "האור" שבהבזק הזרם שהצית את מנורת הפלורוסנט) שהרי זוהי המטרה של כל החיבורים בין המשפטים וכל החיבורים וההקשרים שבין המושגים והאסוציאציות שכל מרכיב בפסיפס מזכיר לנו דברים שאנחנו כבר מכירים. לא מדובר בסתם המשמעות (הסמנטית) של כל המשפט, אלא במשמעות שמתקבלת בשניה כמו "הארה" של המשמעות של כל המשפט. כי אחרי שמבינים משפט, מפנימים אותו ואחרי ההפנמה פתאום תוך אלפית שניה מתרחש משהו כאילו מישהו הדליק אור ורואים הכל ("המשמעות של המשמעות" קראתי לזה כאן). ?-
האם "האור" של שלמות התוכן (התוצאה הסמנטית שהתקבלה כתוצאה מכל החיבורים בין המילים) הוא אור שכבר היה קיים בזיכרון לטווח ארוך ורק פשוט התהליך גרם לנו להיות מודע אליו או שהתהליך גרם לאור חדש? 3. מלכתחילה התחביר מאפשר את המעבר ממילה בודדת אחת או שתיים (או רק ביטוי המורכב מצמד מילים) אל משפט ארוך שמורכב מ 8-12 מילים ויותר. אז השאלה שלי היא
לא כיצד המוח תופס את מילות הקישור ואת מילות התחביר של המשפט, אלא כיצד המוח בונה לעצמו את ה"תוצאה" של כל המבעים שהתחברו (התבחרו על ידי מילות הקישור והתחביר שתפס כבר)?
כיצד הוא בונה מכל החיבוריות את "התוצאה הראשונית" שתשמש לו למעין תיזכורת פנימית שמקפלת בתוכה את כל פרטי הפסיפס ותשמש לו כמגירה לשליפת כל פרטי הפסיפס כשירצה להיזכר בהם ולספר עליהם?
